הבדלים בין גרסאות בדף "K2"
(←רכס האברוצי - Abruzzi Spur) |
|||
| (43 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| − | ה-'''K2''' ( | + | [[תמונה: K2.jpg|שמאל|ממוזער|300px|K2-מבט על הפייס הדרומי. קו הרכס מימין הוא החלק העליון של העמוד של אברוצי]] |
| + | ה-'''K2''' (שמות אחרים הם: '''פסגת גודווין-אוסטן''', '''לאמבה פהאר''', '''צ'וגורי''', '''קצ'ו''' ו'''דאפסאנג''') עם 8611מ' הוא ההר השני בגבהו בעולם מתוך 14 ה[[פסגות מעל 8000מ'|פסגות שמעל 8000]] (אחרי ה[[אברסט]], 8848מ', שהוא ההר הכי גבוה בעולם, לפחות לפי [[ההר הכי גבוה בעולם|אחת ההגדרות להר הכי גבוה]]). הוא נמצא מעל [[קרחון]] ה[[בלטורו]] ברכס ה[[קרקורם]], שהוא רכס משני של ה[[הימלאיה]], ונמצא בצפון פקיסטן, על גבול סין, בקואורדינטות: 35°52′57″ צפון, 76°30′48″ מזרח. | ||
| + | K2 נחשב כהר קשה יותר טכנית מהאברסט. הוא תלול יותר באופן כללי. מה שהופך את הטיפוס לקשה במיוחד הוא הימצאותם של קטעים תלולים וטכניים, של [[קרח]] דחוס בזווית של כ-65°, בחלק העליון של המסלול, מעל גובה 8000מ'. קטעים טכניים אלה, בגובה כזה, ומזג האוויר הבלתי יציב בעליל הופכים את ה-K2, בעיני רבים, להר הקשה ביותר לטיפוס בעולם. | ||
| − | ה-K2 | + | ה-K2 ראוי לציון לא רק כהר השני הכי גבוה בעולם אלא גם מבחינת הגובה שלו מעל סביבתו. למרות שמבחינת [[נישאות]] הוא מדורג רק 22 בעולם, הוא מתנשא כ-3000מ' מעל הקרחונים שבעמקים שסביבו. יתרה מזו, הוא בעל מבנה הדומה לפירמידה ותלול במידה דומה מכל עבריו. בצד הצפוני הוא תלול ביותר והוא גבוה כ-3200מ' מעל קרחון הקוגיר (Qogir glacier) והמרחק האפקי הוא כשלושה ק"מ בלבד (שיפוע ממוצע של יותר מ-45°). בשאר הכיוונים הוא גבוה כ-2800מ' מעל הקרחונים, עם מרחק אפקי של ארבעה ק"מ (שיפוע ממוצע של כ-35°). |
| − | המדיניות של המודדים, שניהלו את המיפוי הטריגונומטרי הגדול של תת היבשת ההודית, היתה לשמור על השמות המקומיים של הרים. ההר הראשון שמופה בקרקורם היה K1 ושמו המקומי היה מאשרברום (Masherbrum). לפסגה השניה, שהיתה מרוחקת מאד | + | לעומת האברסט, מרבית המטפסים על ה-K2 טיפסו בקבוצות קטנות וללא משלחות גדולות וללא חמצן. בשנת 2004 חל שינוי במגמה, והחל שימוש נרחב יותר בחמצן. |
| + | ==המיפוי והשם== | ||
| + | ה-K2 מופה על ידי משלח מחקר בריטית בשנת 1866. הוא נמדד וקיבל את שמו כקיצור ל'''קרקורם 2'''. בראשות המשלחת עמד הנרי האברשאם גודווין-אוסטן, קולונל בצבא הבריטי שעמד בראש צוות מדידה במיפוי הטריגונומטרי הגדול של הודו. השם הבריטי של ה-K2: פסגת גודווין-אוסטן, ניתן לכבודו. | ||
| + | |||
| + | המדיניות של המודדים, שניהלו את המיפוי הטריגונומטרי הגדול של תת היבשת ההודית, היתה לשמור על השמות המקומיים של הרים. ההר הראשון שמופה בקרקורם היה K1 ושמו המקומי היה [[מאשרברום]] (Masherbrum). לפסגה השניה, שהיתה מרוחקת מאד ממקומות יישוב, לא היה שם מקומי ולכן נשאר השם K2. | ||
| + | |||
| + | שלושת הפסגות הגבוהות האחרות של 8000, שנמדדו בקרקורם, קיבלו שמות אחרים. כך, K3 נקרא [[ברוד פיק]] (Broad Peak, ה-12 בגבהו בעולם), K4 נקרא [[גאשרברום 2]] (Gasherbrum II, ה-13 בגבהו בעולם), ו-K5, נקרא [[גאשרברום 1]] (Gasherbrum I, ה-11 בגבהו בעולם). | ||
==משלחות ראשונות== | ==משלחות ראשונות== | ||
| − | הנסיון הראשון לטיפוס על ההר נעשה בשנת 1902, | + | [[תמונה: Crowlys_team.jpg|שמאל|ממוזער|340px|הקבוצה של אליסטר קראולי. קראולי הוא הטיפוס המזוקן השלישי משמאל בשורה האחורית]] |
| + | הנסיון הרציני הראשון לטיפוס על ההר נעשה בשנת 1902, על ידי אוסקר ארקנסטיין ו[[אליסטר קראולי]] (Oscar Eckenstein ו-Aleister Crowley). לאחר חמישה נסיונות מאומצים ויקרים הם הגיעו רק לגובה של 6525מ'. הכשלון יוחס לשילוב של [[תכנית אימון לטיפוס הרים|תכנית אימונים]] לא מתאימה, סכסוכים אישיים, ומזג אוויר גרוע - מתוך 68 ימים שהם שהו על ההר (שהוא גם זמן שיא לשהיה בגובה כזה) היו להם רק שמונה ימים של שמים בהירים. | ||
| + | |||
| + | המשלחת הבאה הגיעה בשנת 1909. מוביל המשלחת היה האיטלקי לואיג'י אמדאו (Luigi Amedeo), הדוכס מאברוצי. המטפסים הגיעו לגובה של 6250מ', על הרכס הדרום-מזרחי (שנקרא מאז רכס אברוצי - Abruzzi Spur או Abruzzi Ridge). קטע זה היה תלול וטכני, ולכן לא ניסו לטפס אותו שוב, אבל כיום הוא נחשב חלק מהמסלול הרגיל. לאחר נסיונות נוספים, דרך הרכס המערבי ודרך הרכס הצפון מזרחי, הכריז הדוכס האיטלקי שלעולם לא יטפסו על ה-K2. מכיוון שכך, הם עברו לנסות לטפס על הצ'וגוליסה | ||
| + | (Chogolisa) 7665מ', והגיעו עד 150מ' מן הפסגה לפני שנאלצו לסגת בגלל סופה. | ||
| + | |||
| + | הנסיון הבא התעכב עד 1938. משלחת אמריקאית בראשות צ'ארלס יוסטון (Charles Houston) ערכה סקר של סביבת ההר. הם הגיעו למסקנה שרכס האברוצי הוא המסלול הסביר ביותר, ואכן הגיעו לגובה של 8000מ' לפני שהם נסוגו בגלל שילוב של מזג אוויר רע והידלדלות האספקה. שנה אחר כך ארבעה מטפסים ממשלחת גרמנית בראשות [[פריץ וייזנר]] (Fritz Wiessner) הגיעו כ-200מ' מן הפסגה, אבל נעלמו על ההר. | ||
| + | |||
| + | צ'ארלס יוסטון חזר אל ההר בשנת 1953 עם משלחת אמריקאית נוספת הם הגיעו לגובה 7800מ' ושם נתקעו בסופת שלגים למשך עשרה ימים. בזמן הסופה חלה ארט גילקי באופן אנוש, ובנסיגה בנואשת מן ההר, כולם נפלו, ומלבד גילקי, שנהרג (לא ברור אם ב[[מפולות שלג|מפולות שלגים]] או בנסיון מכוון מצידו להקל על חבריו), כולם נצלו על ידי [[פיט שונינג]] (Pete Schoening). למרות שהם לא הגיעו לפסגה, ההירואיות של הצוות זכתה לכבוד רב ונכנסה לפנתיאון הסיפורים של טיפוס ההרים. | ||
| + | |||
| + | ==First Ascent== | ||
| + | פסגת ההר נכבשה לבסוף רק ב־31 ביולי 1954 על ידי משלחת איטלקית בהובלתו של ארדיטו דסיו. שני המטפסים שהגיעו לפסגה הם לינו לצ'דלי ואכילֶה קומפניוני | ||
| + | (Lino Lacedelli ו-Achille Compagnoni). לקבוצה התלווה הקולונל מוחמד אטא-אולה, מטפס פקיסטני שהיה במשלחת של יוסטון שנה קודם לכן. באותה משלחת היו גם המטפס האיטלקי האגדי [[ולטר בונאטי]] והסבל הפקיסטני מהדי, שתרומתו היתה חיונית להצלחת המשלחת. הוא זה שנשא את בקבוקי החמצן לגובה 8100מ' והשאיר אותם שם עבור לצ'דלי וקומפניוני. ה[[ביווי]] הלא מתוכנן שלהם שם גם הוא הפך לאחד מסיפורי המופת של הטיפוס בהימלאיה. | ||
| + | ==הצלחות אחרות== | ||
| + | הפעם הבאה שמישהו יצליח להגיע לפסגת ה-K2 תהיה רק ב-9 לאוגוסט, 1977, 23 שנים מאוחר יותר. היתה זו משלחת יפאנית בראשות איצ'ירו יושיזאווה (Ichiro Yoshizawa). המשלחת טיפסה על אותו מסלול שהאיטלקים טיפסו בו - רכס האברוצי. במשלחת היה מטפס פקיסטני ראשון - אשרף אמאן (Ashraf Aman). היפאנים השתמשו בשירותיהם של יותר מ1500 סבלים מקומיים. | ||
| + | ==נשים על ה-K2== | ||
| + | האשה הראשונה טיפסה על ה-K2 היא ואנדה רוטיקייביץ' (Wanda Rutkiewicz) מפולין, ב1986. ארבע הנשים הבאות שניסו לטפס עליו מתו כולן, שלוש מהן בדרכן חזרה. ביניהן היתה המטפסת הבריטית המצויינת [[אליסון הרגריבס]] (Alison Hargreaves) שנראתה על הפסגה כמה דקות לפני שסופה סחפה אותה ואת חמשת חבריה משם. הרגריבס טיפסה על ה-K2, בסולו, רק שלשה חדשים לאחר שטיפסה על האברסט בסולו ובכך היתה לאישה הראשונה שטיפסה על שני ההרים הגבוהים בעולם בסולו, ללא חמצן וללא כל עזרה חיצונית. מותה עורר בבריטניה ויכוחים על חוסר האחריות של מטפסת שהיא אם לילדים קטנים ומסתכנת במוות על הר גבוה. | ||
| + | |||
| + | כאמור, מתוך חמשת הנשים שטיפסו על ההר עד שנות התשעים של המאה העשרים מתו ארבע על ההר. ואנדה רוטיקייביץ', אמנם שרדה את ה-K2 אבל נהרגה על ה[[קנצ'נג'ונגה]] בשנת 1992. בעקבות זאת נפוצה אמונה (תפלה?) בקרב מטפסים, כי ההר מקולל למטפסות. הקללה "הוסרה" כשבשנת 2004 טיפסה על ההר אדורנה פאסאבן (Edurne Pasaban), וחזרה לספר על כך. לאחר מכן, בשנת 2007 הגיעה יון-סון או (Eun-Sun Oh) ובשנת 2008 הגיעו לפסגה מי-סון-גו (Mi-Sun Go) וססיל סקוג (Cecilie Skog) (שבעלה נהרג בירידה מן ההר, עם עוד עשרה מטפסים שנהרגו בשנת 2008 בתאונת טיפוס). | ||
| − | + | ==סטטיסטיקות== | |
| + | עד אוגוסט 2008 היו על ה-K2 רק 299 מטפסים, מתוכם נהרגו 30 בדרך למטה. שניים הגיעו פעמיים לפסגה. בניסיונות אחרים ניספו 77 מטפסים, מתוכם 13 בשנת 1986, ועשרה בשנת 2008. כאחד מכל ארבעה מטפסים מסיים את חייו על ההר. | ||
| − | K2 | + | בעונת הטיפוס של 2006 הגיעו רק ארבעה מטפסים לפסגת K2, וארבעה מטפסים קיפדו את חייהם בניסיונות כושלים. זהו היחס הירוד ביותר של הגעה לפסגה כנגד מספר הקורבנות. בשנת 2008 הגיעו לפסגה 43 מטפסים, וזהו המספר הגדול ביותר בעונה אחת אי פעם. |
| + | |||
| + | באוגוסט 2008 טיפסו לפסגה 18 מטפסים משבע משלחות שונות. המטפסים הגיעו לפסגה מאוחר מאוד, בסביבות 18:30, ולא הספיקו לרדת ממנה לפני החשיכה. במהלך היומיים הבאים נספו במהלך הירידה 11 מתוך ה-18, ב[[מפולות שלג|מפולת שלגים]]. מתוך השבעה שירדו בחיים, סבלו שניים מהם מכוויות קור חמורות, ואיבדו את בהונותיהם. | ||
| + | |||
| + | בשנים 1955-1976, 1980, 1984, 1987-1989, 1998-1999, 2002-2003 ו-2005 לא הגיע אף מטפס לפסגה. | ||
| + | |||
| + | המספר הגדול ביותר של מטפסים עלו דרך המסלול של אברוצי - 176 מטפסים, והקטן ביותר דרך המסלול הפולני - 3 בלבד. | ||
| + | |||
| + | המטפס הזקן ביותר על פסגת ה-K2 היה קרלוס סוריה (Carlos Soria). הוא היה על הפסגה בשנת 2004, כשהיה בן 65. | ||
| − | |||
==מסלולים== | ==מסלולים== | ||
| + | [[תמונה: K2 routes.jpg|שמאל|ממוזער|200px|מסלולים על ה-K2]] | ||
| + | יש מספר [[מסלול|מסלולים]] אל פסגת ה-K2, כולם קשים. הקושי נובע מהשילוב של הגובה של ההר עם התלילות שלו ועם אורך המסלולים עליו. הגובה מכתיב טיפוס בסביבה דלת חמצן, בדומה ל[[פסגות מעל 8000מ'|הרים אחרים של 8000מ']]. ההר בולט מאד מעל סביבתו והטיפוס מחייב שהייה של מספר ימים בגובה רב. משך הזמן הזה הוא גורם סיכון ממשי והוא הסיבה לעיקרית לשיעור התמותה הגבוה על ה- K2. בנוסף, כל המסלולים על ההר הם תלולים ויש בהם קטעים טכניים מאד. אופי הטיפוס הוא [[מחוייבות|מחייב]] וה[[נטישה]] אינה קלה. לבסוף, סביב ה-K2 אין הרים נוספים הקרובים לו בגבהם (בניגוד לאברסט, למשל, שיש לידו את ה[[נופטסה]] ואת ה[[להוטסה]]) ואין שום מעצור רציני לרוחות בחצי העליון של המסלולים על ההר. עובדה זו גורמת לכך שמזג האוויר אינו יציב ועלול להשתנות במהירות רבה. זהו הגורם השני לשיעור התמותה הגבוה, ולכך ששיעור גבוה, יחסית, של מטפסים, הגיעו לפסגה, אך נהרגו בדרך למטה. | ||
| + | כל אלה חוברים יחד למזג האוויר, שבחורף הוא עוד יותר קיצוני. כך, למרות נסיונות רבים, עד כה לא הצליח איש להגיע לפסגת ה-K2 בחורף. | ||
| + | ===רכס האברוצי - Abruzzi Spur=== | ||
| + | [[תמונה: Abruzzi Spur.jpg|שמאל|ממוזער|200px|הפילאר/רכס של האברוצי]] | ||
| + | זהו המסלול המקובל ביותר. המסלול עולה על עמוד סלע גדול ותלול, המתנשא מעל קרחון גודווין-אוסטן, בצד הפקיסטני, ומהווה את הרכס הדרום-מערבי של ה-K2. את המסלול ניסה לראשונה לואיג'י אמדאו, הדוכס מאברוצי, במשלחת של 1909, ומכאן שמו (ראה [[K2#נסיונות ראשונים|נסיונות ראשונים]]). העמוד (Spur) מתחיל בגובה של 5400מ', ושם מקובל להקים מחנה בסיס מתקדם. המסלול מטפס על מדרגות סלע ומדרונות שלג וקרח לסירוגין. יש שני פיצ'רים מפורסמים, שדורשים מיומנות טכנית בטיפוס סלע: '''ארובת הבית (House's Chimney) ו'''הפירמידה השחורה (Black Pyramid). משם ממשיכים בקטע לא טכני אבל [[אקספוזד]] וקשה לניווט עד ל'''כתף'''. הדרך מן הכתף לפסגה עוברת במסדרון (Couloir) קרח תלול וצר שנקרא '''צוואר הבקבוק''' (Bottleneck). המעבר בו מסוכן כי הוא קרוב ל[[סראק|סראקים]] של קיר הקרח שממזרח לפסגה. כל התמוטטות גורמת למפולת במסדרון הזה. מפולות בקטע הזה גרמו למותם של מטפסים על ההר, וחסמו את הדרך לפסגה בשנים 2002-2003. | ||
| + | |||
| + | ===הרכס הצפוני=== | ||
| + | [[תמונה: K2North.jpg|שמאל|ממוזער|200px| מבט מצפון על ה-K2, הרכס הצפוני נראה במרכז ההר]] | ||
| + | מסלול זה נמצא כמעט בדיוק בצד השני של ההר. הוא עולה לאורך רכס ארוך, מן הצד הצפוני - הסיני. זהו מסלול שאינו מטופס הרבה, בגלל ה[[אפרואוץ'|גישה]] הקשה, שכולל חצייה של נהר השאקסגם, שהוא סוער ומסוכן. בניגוד להמולה וההמון של משלחות וטרקרים, המקובל במחנה הבסיס של האברוצי, בצד הצפוני מוצאים שתי משלחות לכל היותר בשנה. | ||
| + | |||
| + | מסלול הרכס הצפוני נחשב קשה יותר טכנית מהאברוצי. המסלול הזה עולה לאורך רכס ארוך, עם קטעים תלולים, ורובו על סלע עד למחנה הגבוה, ב-7900מ'. זהו מחנה 5 המכונה '''קן הנשרים''' (Eagle's Nest). משם המסלול ממשיך לשמאל וחוצה קרחון תלוי וחלקלק, עד למסדרון שלג תלול המוביל אל הפסגה. | ||
| + | |||
| + | מסלול זה נפתח על ידי משלחת יפנית בשנת 1982. הוא טופס ממחנה 2 לעד לפסגה בסגנון אלפיני בשנת 1999 על ידי [[גרג צ'יילד]], גרג מורטימר וסטיב סוואנסון (אם כי הם השתמשו בחלק מן הדרך ב[[חבל קבוע|חבלים קבועים]] שמשלחת יפנית השאירה על המסלול). | ||
| + | |||
| + | ===מסלולים נוספים=== | ||
| + | * הרכס הצפון מזרחי: ארוך ועל [[קורניס|קורניסים]]; הסיום על החלק העליון של האברוצי, 1978. | ||
| + | * הרכס המערבי, 1981. | ||
| + | * הפילאר הדרום מערבי (Magic Line): מאד טכני, ומאד [[מחוייבות|מחייב]]. טופס לראשונה על ידי קבוצה פולנית/סלובנית (Piasecki-Wroz-Bozik) בשנת 1986. מאז, המטפס היחיד שהצליח לטפס את המסלול היה הקטלוני ג'ורדי קורומינאס (Jordi Corominas) בשנת 2004. | ||
| + | * הפייס הדרומי/ המסלול הפולני: מאד אקספוזד ונחשב המסלול המסוכן ביותר. טופס פעם אחת בלבד, בשנת 1986 על ידי ג'רזי קוקוצ'קה וטדאוש פיוטרובסקי (Jerzy Kukuczka ו- Tadeusz Piotrowski). [[ריינהולד מסנר]] אמר שזהו "מסלול התאבדותי". איש אפילו לא ניסה אותו בשנית. | ||
| + | * הפייס הצפון מערבי, 1990. | ||
| + | * הרכס הצפון מערבי, סיום על הרכס הצפוני, 1991. | ||
| + | * העמוד הדרום-דרום מזרחי (המסלול של [[טומו סזן|סזן]], סיום על האברוצי. נראה שזו וריאציה בטוחה יותר מהאברוצי. המסלול עוקף את הפירמידה השחורה, 1994. | ||
| + | * הפייס המערבי, עם קטעים טכניים גבוה על ההר, משלחת רוסית, 2007. | ||
==סרטים== | ==סרטים== | ||
| − | * | + | * [http://www.imdb.com/title/tt0102178/ (K2 (1991] |
| + | * [http://www.imdb.com/title/tt0190865/ (Vertical Limit(2000] | ||
| + | |||
==קישורים חיצוניים== | ==קישורים חיצוניים== | ||
| − | * [http://k2climb.net אתר | + | * [http://k2climb.net אתר המוקדש ל-K2] |
| + | * [http://www.mountainweb.com/mountain-climbing/view-mountain-climbing.jsp?mountain=1048 הנסיונות המוקדמים לטיפוס על ה-K2] | ||
| + | * [http://www.adventurestats.com/tables/k2.shtml כל המידע על אלה שטיפסו על ה-K2] | ||
| + | * [http://www.adventurestats.com/tables/k2fatilities.shtml כל המידע על אלה שנספו על ה-K2] | ||
---- | ---- | ||
גרסה אחרונה מ־02:35, 7 בספטמבר 2012
ה-K2 (שמות אחרים הם: פסגת גודווין-אוסטן, לאמבה פהאר, צ'וגורי, קצ'ו ודאפסאנג) עם 8611מ' הוא ההר השני בגבהו בעולם מתוך 14 הפסגות שמעל 8000 (אחרי האברסט, 8848מ', שהוא ההר הכי גבוה בעולם, לפחות לפי אחת ההגדרות להר הכי גבוה). הוא נמצא מעל קרחון הבלטורו ברכס הקרקורם, שהוא רכס משני של ההימלאיה, ונמצא בצפון פקיסטן, על גבול סין, בקואורדינטות: 35°52′57″ צפון, 76°30′48″ מזרח.
K2 נחשב כהר קשה יותר טכנית מהאברסט. הוא תלול יותר באופן כללי. מה שהופך את הטיפוס לקשה במיוחד הוא הימצאותם של קטעים תלולים וטכניים, של קרח דחוס בזווית של כ-65°, בחלק העליון של המסלול, מעל גובה 8000מ'. קטעים טכניים אלה, בגובה כזה, ומזג האוויר הבלתי יציב בעליל הופכים את ה-K2, בעיני רבים, להר הקשה ביותר לטיפוס בעולם.
ה-K2 ראוי לציון לא רק כהר השני הכי גבוה בעולם אלא גם מבחינת הגובה שלו מעל סביבתו. למרות שמבחינת נישאות הוא מדורג רק 22 בעולם, הוא מתנשא כ-3000מ' מעל הקרחונים שבעמקים שסביבו. יתרה מזו, הוא בעל מבנה הדומה לפירמידה ותלול במידה דומה מכל עבריו. בצד הצפוני הוא תלול ביותר והוא גבוה כ-3200מ' מעל קרחון הקוגיר (Qogir glacier) והמרחק האפקי הוא כשלושה ק"מ בלבד (שיפוע ממוצע של יותר מ-45°). בשאר הכיוונים הוא גבוה כ-2800מ' מעל הקרחונים, עם מרחק אפקי של ארבעה ק"מ (שיפוע ממוצע של כ-35°).
לעומת האברסט, מרבית המטפסים על ה-K2 טיפסו בקבוצות קטנות וללא משלחות גדולות וללא חמצן. בשנת 2004 חל שינוי במגמה, והחל שימוש נרחב יותר בחמצן.
תוכן עניינים
המיפוי והשם
ה-K2 מופה על ידי משלח מחקר בריטית בשנת 1866. הוא נמדד וקיבל את שמו כקיצור לקרקורם 2. בראשות המשלחת עמד הנרי האברשאם גודווין-אוסטן, קולונל בצבא הבריטי שעמד בראש צוות מדידה במיפוי הטריגונומטרי הגדול של הודו. השם הבריטי של ה-K2: פסגת גודווין-אוסטן, ניתן לכבודו.
המדיניות של המודדים, שניהלו את המיפוי הטריגונומטרי הגדול של תת היבשת ההודית, היתה לשמור על השמות המקומיים של הרים. ההר הראשון שמופה בקרקורם היה K1 ושמו המקומי היה מאשרברום (Masherbrum). לפסגה השניה, שהיתה מרוחקת מאד ממקומות יישוב, לא היה שם מקומי ולכן נשאר השם K2.
שלושת הפסגות הגבוהות האחרות של 8000, שנמדדו בקרקורם, קיבלו שמות אחרים. כך, K3 נקרא ברוד פיק (Broad Peak, ה-12 בגבהו בעולם), K4 נקרא גאשרברום 2 (Gasherbrum II, ה-13 בגבהו בעולם), ו-K5, נקרא גאשרברום 1 (Gasherbrum I, ה-11 בגבהו בעולם).
משלחות ראשונות
הנסיון הרציני הראשון לטיפוס על ההר נעשה בשנת 1902, על ידי אוסקר ארקנסטיין ואליסטר קראולי (Oscar Eckenstein ו-Aleister Crowley). לאחר חמישה נסיונות מאומצים ויקרים הם הגיעו רק לגובה של 6525מ'. הכשלון יוחס לשילוב של תכנית אימונים לא מתאימה, סכסוכים אישיים, ומזג אוויר גרוע - מתוך 68 ימים שהם שהו על ההר (שהוא גם זמן שיא לשהיה בגובה כזה) היו להם רק שמונה ימים של שמים בהירים.
המשלחת הבאה הגיעה בשנת 1909. מוביל המשלחת היה האיטלקי לואיג'י אמדאו (Luigi Amedeo), הדוכס מאברוצי. המטפסים הגיעו לגובה של 6250מ', על הרכס הדרום-מזרחי (שנקרא מאז רכס אברוצי - Abruzzi Spur או Abruzzi Ridge). קטע זה היה תלול וטכני, ולכן לא ניסו לטפס אותו שוב, אבל כיום הוא נחשב חלק מהמסלול הרגיל. לאחר נסיונות נוספים, דרך הרכס המערבי ודרך הרכס הצפון מזרחי, הכריז הדוכס האיטלקי שלעולם לא יטפסו על ה-K2. מכיוון שכך, הם עברו לנסות לטפס על הצ'וגוליסה (Chogolisa) 7665מ', והגיעו עד 150מ' מן הפסגה לפני שנאלצו לסגת בגלל סופה.
הנסיון הבא התעכב עד 1938. משלחת אמריקאית בראשות צ'ארלס יוסטון (Charles Houston) ערכה סקר של סביבת ההר. הם הגיעו למסקנה שרכס האברוצי הוא המסלול הסביר ביותר, ואכן הגיעו לגובה של 8000מ' לפני שהם נסוגו בגלל שילוב של מזג אוויר רע והידלדלות האספקה. שנה אחר כך ארבעה מטפסים ממשלחת גרמנית בראשות פריץ וייזנר (Fritz Wiessner) הגיעו כ-200מ' מן הפסגה, אבל נעלמו על ההר.
צ'ארלס יוסטון חזר אל ההר בשנת 1953 עם משלחת אמריקאית נוספת הם הגיעו לגובה 7800מ' ושם נתקעו בסופת שלגים למשך עשרה ימים. בזמן הסופה חלה ארט גילקי באופן אנוש, ובנסיגה בנואשת מן ההר, כולם נפלו, ומלבד גילקי, שנהרג (לא ברור אם במפולות שלגים או בנסיון מכוון מצידו להקל על חבריו), כולם נצלו על ידי פיט שונינג (Pete Schoening). למרות שהם לא הגיעו לפסגה, ההירואיות של הצוות זכתה לכבוד רב ונכנסה לפנתיאון הסיפורים של טיפוס ההרים.
First Ascent
פסגת ההר נכבשה לבסוף רק ב־31 ביולי 1954 על ידי משלחת איטלקית בהובלתו של ארדיטו דסיו. שני המטפסים שהגיעו לפסגה הם לינו לצ'דלי ואכילֶה קומפניוני (Lino Lacedelli ו-Achille Compagnoni). לקבוצה התלווה הקולונל מוחמד אטא-אולה, מטפס פקיסטני שהיה במשלחת של יוסטון שנה קודם לכן. באותה משלחת היו גם המטפס האיטלקי האגדי ולטר בונאטי והסבל הפקיסטני מהדי, שתרומתו היתה חיונית להצלחת המשלחת. הוא זה שנשא את בקבוקי החמצן לגובה 8100מ' והשאיר אותם שם עבור לצ'דלי וקומפניוני. הביווי הלא מתוכנן שלהם שם גם הוא הפך לאחד מסיפורי המופת של הטיפוס בהימלאיה.
הצלחות אחרות
הפעם הבאה שמישהו יצליח להגיע לפסגת ה-K2 תהיה רק ב-9 לאוגוסט, 1977, 23 שנים מאוחר יותר. היתה זו משלחת יפאנית בראשות איצ'ירו יושיזאווה (Ichiro Yoshizawa). המשלחת טיפסה על אותו מסלול שהאיטלקים טיפסו בו - רכס האברוצי. במשלחת היה מטפס פקיסטני ראשון - אשרף אמאן (Ashraf Aman). היפאנים השתמשו בשירותיהם של יותר מ1500 סבלים מקומיים.
נשים על ה-K2
האשה הראשונה טיפסה על ה-K2 היא ואנדה רוטיקייביץ' (Wanda Rutkiewicz) מפולין, ב1986. ארבע הנשים הבאות שניסו לטפס עליו מתו כולן, שלוש מהן בדרכן חזרה. ביניהן היתה המטפסת הבריטית המצויינת אליסון הרגריבס (Alison Hargreaves) שנראתה על הפסגה כמה דקות לפני שסופה סחפה אותה ואת חמשת חבריה משם. הרגריבס טיפסה על ה-K2, בסולו, רק שלשה חדשים לאחר שטיפסה על האברסט בסולו ובכך היתה לאישה הראשונה שטיפסה על שני ההרים הגבוהים בעולם בסולו, ללא חמצן וללא כל עזרה חיצונית. מותה עורר בבריטניה ויכוחים על חוסר האחריות של מטפסת שהיא אם לילדים קטנים ומסתכנת במוות על הר גבוה.
כאמור, מתוך חמשת הנשים שטיפסו על ההר עד שנות התשעים של המאה העשרים מתו ארבע על ההר. ואנדה רוטיקייביץ', אמנם שרדה את ה-K2 אבל נהרגה על הקנצ'נג'ונגה בשנת 1992. בעקבות זאת נפוצה אמונה (תפלה?) בקרב מטפסים, כי ההר מקולל למטפסות. הקללה "הוסרה" כשבשנת 2004 טיפסה על ההר אדורנה פאסאבן (Edurne Pasaban), וחזרה לספר על כך. לאחר מכן, בשנת 2007 הגיעה יון-סון או (Eun-Sun Oh) ובשנת 2008 הגיעו לפסגה מי-סון-גו (Mi-Sun Go) וססיל סקוג (Cecilie Skog) (שבעלה נהרג בירידה מן ההר, עם עוד עשרה מטפסים שנהרגו בשנת 2008 בתאונת טיפוס).
סטטיסטיקות
עד אוגוסט 2008 היו על ה-K2 רק 299 מטפסים, מתוכם נהרגו 30 בדרך למטה. שניים הגיעו פעמיים לפסגה. בניסיונות אחרים ניספו 77 מטפסים, מתוכם 13 בשנת 1986, ועשרה בשנת 2008. כאחד מכל ארבעה מטפסים מסיים את חייו על ההר.
בעונת הטיפוס של 2006 הגיעו רק ארבעה מטפסים לפסגת K2, וארבעה מטפסים קיפדו את חייהם בניסיונות כושלים. זהו היחס הירוד ביותר של הגעה לפסגה כנגד מספר הקורבנות. בשנת 2008 הגיעו לפסגה 43 מטפסים, וזהו המספר הגדול ביותר בעונה אחת אי פעם.
באוגוסט 2008 טיפסו לפסגה 18 מטפסים משבע משלחות שונות. המטפסים הגיעו לפסגה מאוחר מאוד, בסביבות 18:30, ולא הספיקו לרדת ממנה לפני החשיכה. במהלך היומיים הבאים נספו במהלך הירידה 11 מתוך ה-18, במפולת שלגים. מתוך השבעה שירדו בחיים, סבלו שניים מהם מכוויות קור חמורות, ואיבדו את בהונותיהם.
בשנים 1955-1976, 1980, 1984, 1987-1989, 1998-1999, 2002-2003 ו-2005 לא הגיע אף מטפס לפסגה.
המספר הגדול ביותר של מטפסים עלו דרך המסלול של אברוצי - 176 מטפסים, והקטן ביותר דרך המסלול הפולני - 3 בלבד.
המטפס הזקן ביותר על פסגת ה-K2 היה קרלוס סוריה (Carlos Soria). הוא היה על הפסגה בשנת 2004, כשהיה בן 65.
מסלולים
יש מספר מסלולים אל פסגת ה-K2, כולם קשים. הקושי נובע מהשילוב של הגובה של ההר עם התלילות שלו ועם אורך המסלולים עליו. הגובה מכתיב טיפוס בסביבה דלת חמצן, בדומה להרים אחרים של 8000מ'. ההר בולט מאד מעל סביבתו והטיפוס מחייב שהייה של מספר ימים בגובה רב. משך הזמן הזה הוא גורם סיכון ממשי והוא הסיבה לעיקרית לשיעור התמותה הגבוה על ה- K2. בנוסף, כל המסלולים על ההר הם תלולים ויש בהם קטעים טכניים מאד. אופי הטיפוס הוא מחייב והנטישה אינה קלה. לבסוף, סביב ה-K2 אין הרים נוספים הקרובים לו בגבהם (בניגוד לאברסט, למשל, שיש לידו את הנופטסה ואת הלהוטסה) ואין שום מעצור רציני לרוחות בחצי העליון של המסלולים על ההר. עובדה זו גורמת לכך שמזג האוויר אינו יציב ועלול להשתנות במהירות רבה. זהו הגורם השני לשיעור התמותה הגבוה, ולכך ששיעור גבוה, יחסית, של מטפסים, הגיעו לפסגה, אך נהרגו בדרך למטה.
כל אלה חוברים יחד למזג האוויר, שבחורף הוא עוד יותר קיצוני. כך, למרות נסיונות רבים, עד כה לא הצליח איש להגיע לפסגת ה-K2 בחורף.
רכס האברוצי - Abruzzi Spur
זהו המסלול המקובל ביותר. המסלול עולה על עמוד סלע גדול ותלול, המתנשא מעל קרחון גודווין-אוסטן, בצד הפקיסטני, ומהווה את הרכס הדרום-מערבי של ה-K2. את המסלול ניסה לראשונה לואיג'י אמדאו, הדוכס מאברוצי, במשלחת של 1909, ומכאן שמו (ראה נסיונות ראשונים). העמוד (Spur) מתחיל בגובה של 5400מ', ושם מקובל להקים מחנה בסיס מתקדם. המסלול מטפס על מדרגות סלע ומדרונות שלג וקרח לסירוגין. יש שני פיצ'רים מפורסמים, שדורשים מיומנות טכנית בטיפוס סלע: ארובת הבית (House's Chimney) והפירמידה השחורה (Black Pyramid). משם ממשיכים בקטע לא טכני אבל אקספוזד וקשה לניווט עד לכתף. הדרך מן הכתף לפסגה עוברת במסדרון (Couloir) קרח תלול וצר שנקרא צוואר הבקבוק (Bottleneck). המעבר בו מסוכן כי הוא קרוב לסראקים של קיר הקרח שממזרח לפסגה. כל התמוטטות גורמת למפולת במסדרון הזה. מפולות בקטע הזה גרמו למותם של מטפסים על ההר, וחסמו את הדרך לפסגה בשנים 2002-2003.
הרכס הצפוני
מסלול זה נמצא כמעט בדיוק בצד השני של ההר. הוא עולה לאורך רכס ארוך, מן הצד הצפוני - הסיני. זהו מסלול שאינו מטופס הרבה, בגלל הגישה הקשה, שכולל חצייה של נהר השאקסגם, שהוא סוער ומסוכן. בניגוד להמולה וההמון של משלחות וטרקרים, המקובל במחנה הבסיס של האברוצי, בצד הצפוני מוצאים שתי משלחות לכל היותר בשנה.
מסלול הרכס הצפוני נחשב קשה יותר טכנית מהאברוצי. המסלול הזה עולה לאורך רכס ארוך, עם קטעים תלולים, ורובו על סלע עד למחנה הגבוה, ב-7900מ'. זהו מחנה 5 המכונה קן הנשרים (Eagle's Nest). משם המסלול ממשיך לשמאל וחוצה קרחון תלוי וחלקלק, עד למסדרון שלג תלול המוביל אל הפסגה.
מסלול זה נפתח על ידי משלחת יפנית בשנת 1982. הוא טופס ממחנה 2 לעד לפסגה בסגנון אלפיני בשנת 1999 על ידי גרג צ'יילד, גרג מורטימר וסטיב סוואנסון (אם כי הם השתמשו בחלק מן הדרך בחבלים קבועים שמשלחת יפנית השאירה על המסלול).
מסלולים נוספים
- הרכס הצפון מזרחי: ארוך ועל קורניסים; הסיום על החלק העליון של האברוצי, 1978.
- הרכס המערבי, 1981.
- הפילאר הדרום מערבי (Magic Line): מאד טכני, ומאד מחייב. טופס לראשונה על ידי קבוצה פולנית/סלובנית (Piasecki-Wroz-Bozik) בשנת 1986. מאז, המטפס היחיד שהצליח לטפס את המסלול היה הקטלוני ג'ורדי קורומינאס (Jordi Corominas) בשנת 2004.
- הפייס הדרומי/ המסלול הפולני: מאד אקספוזד ונחשב המסלול המסוכן ביותר. טופס פעם אחת בלבד, בשנת 1986 על ידי ג'רזי קוקוצ'קה וטדאוש פיוטרובסקי (Jerzy Kukuczka ו- Tadeusz Piotrowski). ריינהולד מסנר אמר שזהו "מסלול התאבדותי". איש אפילו לא ניסה אותו בשנית.
- הפייס הצפון מערבי, 1990.
- הרכס הצפון מערבי, סיום על הרכס הצפוני, 1991.
- העמוד הדרום-דרום מזרחי (המסלול של סזן, סיום על האברוצי. נראה שזו וריאציה בטוחה יותר מהאברוצי. המסלול עוקף את הפירמידה השחורה, 1994.
- הפייס המערבי, עם קטעים טכניים גבוה על ההר, משלחת רוסית, 2007.
סרטים
קישורים חיצוניים
- אתר המוקדש ל-K2
- הנסיונות המוקדמים לטיפוס על ה-K2
- כל המידע על אלה שטיפסו על ה-K2
- כל המידע על אלה שנספו על ה-K2
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
