גלישה

גלישה בירידה ממסלול טיפוס

גלישה או גלישת מצוקים (באנגלית: Abseiling, באמריקאית: Rappeling, בצרפתית Rappeler) היא ירידה לאורך חבל בעזרת אמצעי חיכוך.

העיקרון בגלישה הוא המרת האנרגיה הפוטנציאלית (גובה) לאנרגיית חום (חיכוך) במקום לאנרגיה קינטית (נפילה). ההמרה נעשית בד"כ בעזרת אמצעי חיכוך, דרכו עובר החבל. הגולש מחובר לאמצעי החיכוך בעזרת רתמה.

היסטוריה

גלישת מצוקים התפתחה כשיטה לרדת ממסלולי טיפוס סלע והרים גבוהים. בשנים הראשונות השתמשו לגלישה באותם חבלים ששימשו לטיפוס, שהיו חבלים שזורים מסיבים טבעיים. לחבלים אלה חיכוך רב ומספיק היה להעביר אותם מאחורי הגוף כדי לרדת בקצב הרצוי לאורך החבל. עם המעבר לחבלים עם מעטפת מסיבים סינתטיים, הפכו החבלים לדקים יותר ובעלי חיכוך שאינו מספק. לגלישה ואבטחה בחבלים אלה פותחו אמצעי חיכוך, שתפקידם להגדיל את החיכוך עם החבל. אמצעי החיכוך הראשונים התבססו על העיקרון של החלקת החבל כשהוא מלופף על גוף מתכתי (מוט או צינור). לאחר מכן הומצאה השמינית, המבוססת על אותו עיקרון, אך יעילה יותר. בשנים האחרונות פותח מספר רב של אמצעי חיכוך חדשים המבוססים על אותו עיקרון, אך במקום חיכוך על פני אורך חבל גדול (כמו בשמינית, הם מרכזים את החיכוך לקטע חבל קצר על ידי כיפוף חד בחבל, שמייצר חיכוך רב באותה נקודה. דוגמאות לאמצעים הם שטיכט ואביזרים הדומים לו.

שיטה נוספת ליצירת חיכוך היא על ידי צביטה של החבל בין שני חלקים של אמצעי החיכוך. רוב האמצעים בקטגוריה האחרונה ננעלים אוטומטית ומיועדים לחבל אחד.

בעולם מקובלת גלישת מצוקים כאמצעי מעבר מכשולי גובה בשלושה תחומי עיסוק עיקריים: טיפוס, קניונינג ומערנות. בקניונינג (יבש או רטוב) גולשים במורד נחלים, והגלישה למעשה משפרת את יכולת העבירות ומאפשרת להגיע למקומות בלתי נגישים בלעדיה. בטיפוס משמשת הגלישה כאמצעי לירידה מאמצע מסלול, במקרה חרום או במקרה שאין דרך אחרת לרדת מסוף המסלול. במערנות מקובל להשתמש בחבל אחד בלבד. על פי גישה זו משאירים את החבל לאחר הגלישה ומטפסים עליו אח"כ ליציאה מן המערה. טכניקת השימוש בחבל במערנות נקראת SRT-Single Rope Technique ומתייחסת לכל השימוש בחבל: גלישה, טיפוס, הרמת ציוד וחילוץ, הכל בחבל אחד.

בישראל התפתחה גלישת מצוקים כפעילות תיירותית בעיקר. בפעילות מאורגנת כזו מגיעה קבוצה למצוק בעל גישה נוחה ועגינות מוכנות ומדריך מאבטח את הגולשים בזמן שהם יורדים לאורך החבל.

שמות

המילה abseil מקורה בגרמנית ופרושה ירידה לאורך החבל (ab-down, seil-rope וביחד-down rope). המלה היתה בשימוש נרחב גם בארה"ב עד מלחמת העולם השניה, שבה האמריקאים היו נגד הגרמנים. הם לקחו את זה עד הסוף ועברו להשתמש במילה הצרפתית rappel (הם גם עברו מן התעתיק הגרמני לטבעות - karabiner לתעתיק חדש - carabiner). האנגלים שמרו על המילה הגרמני תומשתמשים בה עד היום.

המילה הצרפתית מתייחסת, למעשה, רק לגולש אחרון. התרגום המדוייק שלה לאנגלית יהיה to recall, והכוונה היא להחזרת החבל לאחר הגלישה (appeler זה to call, גם בקול וגם בטלפון, כמו באנגלית).

הכינוי הישראלי סנפלינג אינו מילה באנגלית, למרות הצליל המזכיר פועל אנגלי. זהו כפי הנראה שיבוש של הביטוי snap-link, כינוי ישן מאד לטבעות, שהן פריט ציוד בסיסי בטיפוס וגם בגלישה. השם snap link, בשיבוש קל של ה-k ל-g, הפך ל"סנפלינג" שנשמע קצת כמו שם פעולה באנגלית.

השם המקובל הוא "גלישת מצוקים" או בקיצור - "גלישה".

מסלול הגלישה

מבחינת הגלישה עצמה אין הבדל רב בין מסלול למסלול. הפעולה עצמה דומה, וניתן לומר כי המאפיין היחיד המשתנה בין מסלולי גלישה הוא האורך (מדובר כמובן על גלישה כעל אמצעי לירידה ואין התייחסות לנוף או לצבע החבל כפי שהוא נראה בתמונות). אם המסלול שטיפסנו היה קצר ממחצית אורך החבל ניתן לעבור אותו בגלישה אחת על שני קצוות החבל כאשר אמצע החבל עובר בעגינה. אם המסלול ארוך יותר, יידרש אולי מספר רב של גלישות. כל הנאמר כאן מתייחס, כמובן, למצב בו כבר נתקבלה ההחלטה לגלוש עקב העדר פתרון אחר כגון שביל ירידה או ערוץ פשוט היורד למטה.

המצב הפשוט ביותר הוא כשיש מסלול גלישה מוסדר, עם עגינות מוכנות במרחקים קבועים (בדרך כלל בולטים), כשתחנות הגלישה מסודרות בקו אנכי, זו מעל זו. באתרי טיפוס רבים יש מסלול גלישה מסוג זה, המשותף לכל המצוק או לקבוצת מסלולי טיפוס המסתיימים באותו מדף או באותה נקודה. מסלול גלישה מוסדר יהיה מסומן ככזה, במדריך המסלולים של אותו אתר. עגינות כאלה יש גם בקניונים רבים בארץ, במדבר יהודה, למשל.

במקרים רבים, בעיקר כשמטפסים באזור פראי ולא מוכר (בסיני או בוואדי ראם, למשל), אין מסלולים המיועדים ומוכנים לגלישה. הפתרון הפשוט, ברוב הפעמים, הוא לגלוש לאורך מסלול הטיפוס בעצמו. חשוב לזכור כי אורך פיץ' של טיפוס הוא כאורך חבל הטיפוס עצמו, ואילו פיץ' גלישה, (כאשר מטפסים בחבל יחיד), אורכו כמחצית מזה. בחבל כפול, כמובן, נפתרת בעיה זו. היתרון לגלישה על מסלול הטיפוס הוא שאנו כבר מכירים את המסלול כי טיפסנו אותו. יש לנו מושג איפה יש עגינות פוטנציאליות ואיך לחלק את המסלול לקטעי גלישה.

מצב מסובך יותר הוא כאשר אין עגינות מוכנות, ואין אפשרות לגלוש לאורך מסלול הטיפוס (למשל כאשר מסלול הטיפוס אינו עובר בקו אנכי ישר על המצוק אלא יש בו טרברסות וקטעים שליליים). במקרה כזה, אין מנוס מלהשאיר ציוד בשטח. כדי לא להשאיר מאחור אבני עיגון, שהן יקרות יחסית, נחפש עגינות טבעיות כגון גשרים או בולדרים ועצים (לא סביר באמצע מצוק), כך שהציוד שנשאיר מאחור יהיה רק רצועות וחבלים קצרים.

בעיות נוספות העלולות להתעורר: לא רואים את העגינה הבאה או את סוף הגלישה, אין מדף נוח לעמוד עליו וצריך להיתלות על העגינה עצמה, ואולי אפילו צריך לבנות את העגינה הבאה בעודנו תלויים על החבל. לבעיות מסוג זה אין פתרון מובנה מראש, מלבד העצה הכללית להביט תמיד אל המשך החבל ולנסות לחשוב קדימה ולצפות את הבעיות מראש, כדי שאם הן אכן יגיעו נוכל לפתור אותן בהצלחה.

עגינת הגלישה

על העגינה עליה אנו גולשים לשאת את משקלנו במשך כל זמן הגלישה ולכן נרצה שתהיה חזקה ומגובה. מצד שני, נשאף להשאיר כמה שפחות ציוד בשטח, ואפילו, אם אפשר, לא להשאיר ציוד כלל. שתי הדרישות הסותרות הללו מכתיבות את העגינות בהן נשתמש, כאשר בעדיפות עליונה עומדת הראשונה. עגינות אידיאליות לגלישה הן עצים, בולדרים או גשרים גדולים. עגינות כאלה הן מאד פשוטות והשימוש בהן ברור. למרות זאת, צריך לחשוד במיוחד בבולדרים ועצים שהם בגודל בינוני, כלומר, שלא ברור לנו לחלוטין שהם קטנים מדי, אך גם לא ברור ההפך. במצבים כאלה תמיד כדאי להחמיר, ולקבוע שהעגינות אינן טובות מספיק.

יש מקרים בהם אין ברירה ועלינו להשאיר אבני עיגון כעגינות בשטח. עדיף לעשות כך ולא להסתכן באפשרות שכל הציוד, ואנו בכלל זה, נשאר שם. תחנות גלישה קבועות, במקומות בהם יש כאלה, בנויות בד"כ מזוג בולטים, עם או בלי שרשרת המחברת ביניהם. בולט הוא דבר בטוח למדי, אך לא בכל מאת האחוזים ולכן נשתמש תמיד בשני הבולטים. חשוב להעביר את חבל הגלישה בתוך אחת מחוליות השרשרת (אם יש שרשרת), ולא מעל השרשרת. במקרה כזה, גם אם אחד הבולטים יישלף מן הקיר, החבל עדיין יישאר מחובר לשני.

שיטה שכדאי תמיד להשתמש בה, בעיקר כאשר העגינות חשודות כטובות, היא לבנות תחנה מורכבת, המשלבת מספר עגינות (אבני עיגון), עם חלוקת משקל וציוד רב ככל הדרוש, כך שתגבה את העגינה הבודדת עליה יגלוש האחרון, אך תהיה רפויה ולא תשא עומס כלל. כלומר, כולם יגלשו על העגינה הבודדת (ורצוי עם אבטחה מלמעלה), אך עם מערכת הגיבוי, שתכנס לפעולה רק במקרה שהראשונה תכשול. הגולש האחרון, יפרק את מערכת הגיבוי, ויגלוש על העגינה הבודדת, שחבריו בדקו בשבילו. כדאי גם שהאחרון לא יהיה הכי שמן בחבורה, ולא עם התרמיל הכי כבד ולא גולש לא מנוסה שיעשה עצירות פתאומיות, כדי לא להעמיס את העגינה.

הגלישה עצמה

הגלישה עצמה היא סידרה פשוטה של פעולות הנראית מסובכת בנסיונות הראשונים ודורשת את מלוא תשומת הלב של הגולש, אך לאחר מעט תרגול השליטה משתפרת וכל העסק הופך פשוט יותר (כמו ההבדל בין שיעור הנהיגה הראשון והשישי). הרעיון כאן הוא ללכת אחורה בקצב איטי ואחיד, כאשר החבל נושא את רוב, אם לא כל, משקלו של הגולש. הידיים משמשות בתפקידים שונים. ליד העליונה בד"כ אין תפקיד אחר מלבד שמירה על שיווי משקל, או אם משתמשים באביזר כלשהו לאבטוח עצמי, לטפל באותו אביזר. ליד התחתונה שמור התפקיד החשוב של שליטה בקצב הגלישה. אמצעי החיכוך מאפשר שליטה קלה במהירות הגלישה. מספיקה משיכה קלה ביד המחזיקה את החבל מאחור, כדי להביא לעצירה מוחלטת של הגלישה. מטפסים רבים נוהגים להחזיק את החבל מאחורי המותן. כדי להאיץ את קצב הגלישה, מרחיקים מעט את החבל מן המותן, כדי להאט, מקרבים את החבל אל המותן. מעט החיכוך הנוסף הנוצר, מאט את קצב הגלישה. השימוש בכל אמצעי החיכוך הוא דומה. מתיחת החבל כלפי מטה תביא לבלימה, הרפייתו תגרום לגלישה.

הקטע הקשה ביותר בגלישה הוא בדרך כלל מעבר שפת המצוק. הגלישה מתחילה בהישענות לאחור עד שהחבל נמתח כנגד העגינה. הליכה איטית וזהירה לאחור תביא אותנו אל שפת המצוק. בנקודה זו, בעצם, אנו עוברים מהליכה אופקית להליכה אנכית, וכאן, לראשונה, יש סכנת מעידה ונפילה ממשית. מומלץ למצוא מקום שבו הזווית גדלה בהדרגה ולא בבת אחת. אם אין מקום כזה, עדיף להתיישב על שפת המצוק או לכרוע על ברך אחת, ולהגיע למצב שבו החבל מגיע בגובה הרתמה ורצוי אף גבוה מכך.

בזמן הגלישה כדאי לפשק רגליים מעט, כדי להשיג יותר יציבות על הקיר, וללכת אחורה בקצב איטי וקבוע, ולא בקפיצות הנגמרות בעצירות פתאומיות. בכל בלימה פתאומית כזו, הגולש נותן מכה לעגינה. כוח הבלימה המופעל כאן הוא גדול ממשקלו של הגולש, והמכה הזו היא שהעגינה אינה מתוכננת לעמוד בו, ובוודאי שלא בהעמסה חוזרת. הקפיצות שרואים ביחידות קומנדו, בימ"מ ובלוט"ר (כמו בסרטי פעולה), משתמשים בציוד שונה, חבלים שונים ועגינות המתוכננות לספוג את העומסים המתפתחים בסוג כזה של גלישה בקפיצות.

גלישה מהירה וגלישות ארוכות מאד, גורמות להתחממות אמצעי החיכוך (הנגרמת מהחיכוך, כמובן), דבר העלול להביא לפגיעה בחבל. זוהי סיבה נוספת לכך שעל הגלישה להיות איטית ובקצב קבוע, כך שיש יותר פיזור חום, ואין נקודה בחבל הנמצאת באמצעי החיכוך זמן מספיק כדי שתיפגע.

בגלישות ארוכות, הגלישה קשה יותר, כיוון שמשקל החבל הנמצא תחת אמצעי החיכוך גדול, ופועל כמו היד המושכת את החבל. המצב, כמובן, שונה מתחילת הגלישה אל סופה, מפני שמשקל החבל הנמצא מתחת לגולש (והמושך את החבל היוצא מאמצעי החיכוך), משתנה עם הגלישה. כאשר מתקרבים לקצה החבל, הגלישה הופכת קלה יותר ויותר, ועל היד הבולמת להפעיל כוח גדול יותר ויותר כדי לעצור. במצבים כאלה, יש להיזהר אפילו יותר מגלישה מהירה ועצירות פתאומיות כי בסוף הגלישה החבל עליו תלוי הגולש ארוך יותר ולכן נמתח יותר בזמן עצירה, דבר המגדיל את השחיקה שלו על הסלע.

גם כאשר הגלישה היא על מצוק שלילי, והגולש תלוי באוויר, אין הבדל מהותי. על היד הקובעת את קצב הגלישה, במקרה זה, להפעיל מעט יותר כוח, כי כל משקל הגוף תלוי על החבל ועל אמצעי החיכוך. בזמן המעבר אל החלק השלילי של המצוק, יש לשמור את הרגליים על הקיר, ולהמשיך לגלוש, עד שהראש נמצא מתחת לגובה הרגליים. המשך הגלישה ממצב זה, יביא להינתקות הרגליים מן הקיר והגולש יתיישב על הרתמה. מכאן נמשכת הגלישה עם מגע מועט עם הקיר כאשר הגולש תלוי באוויר.

בגלישה במצוק שלילי, ניכרת אפילו חשיבות רבה יותר לאופי הגלישה. חשוב מאד לא לגלוש מהר ולא לעצור בפתאומיות. כאן, משקל הגולש כולו תלוי על החבל, וכל בלימה פתאומית הבאה בעקבות נפילה, יוצרת עומס אדיר על המערכת, נוטה לתלוש את העיגון ממקומו, ומותחת ומרפה את החבל, כך שהוא נשחק ומתנסר על שפת המצוק.

לפני הגלישה כדאי לאסוף את השיער, ולהכניס את החולצה למכנסיים (וכל תכשיט או פריט לבוש מתנופף אחר). שרשרת, עגילים ארוכים וכל חפץ אחר עלולים להיכנס אל תוך אמצעי החיכוך עם החבל, ולהסתבך שם. כאשר קורה דבר כזה, הכל מהיר מאד, ולפני שהגולש מספיק להגיב הוא תקוע. היחלצות ממצב כזה דורשת העברת העומס מאמצעי החיכוך התקוע, דבר שהגולש עצמו יכול לעשותו בעזרת פרוסיק, או בעזרת מערכת הרמה פשוטה שהמחלץ בונה כשהוא מגיע. הפתרון הטוב ביותר לבעיה, הוא להימנע ממנה בכלל, כדי לחסוך זמן, חולצות קרועות, ובמקרה של שיער תקוע, גם אי נעימות לא מעטה.

זכור תמיד כי הגלישה אינה אלא אמצעי תעבורה הנועד לאפשר למטפס להגיע למטה בביטחון ובחתיכה אחת.

טכניקות גלישה

גלישת גוף על מדרון לא תלול

גלישה ללא רתמה על מדרון לא תלול, בעזרת חיכוך על האמות

גלישת גוף על מדרון לא תלול (באנגלית: arm rappel) היא טכניקה בה נעזרים בחבל כדי לרדת במדרון, ללא רתמה, אמצעי חיכוך או כל ציוד אחר. השיטה משתמשת בחיכוך של החבל בגוף הגולש, למעשה, לאורך הזרועות שלו. כך, תוך שחרור מבוקר ואיטי של החבל, ניתן לגלוש לאורכו.

גלישת גוף

גלישה ללא רתמה על מזרון תלול, בעזרת חיכוך על הגוף

גלישת גוף, שנקראת לפעמים גם אבסייל קלאסי (באנגלית: body rappel, לפעמים משתמשים במילה הגרמנית: dulfersitz), היא טכניקת הגלישה הראשונה שהומצאה, התבססה על חיכוך של החבל בגוף הגולש. כך, תוך שחרור מבוקר ואיטי של החבל, ניתן לגלוש לאורכו. טכניקת גלישה זו אינה נמצאת כמעט בשימוש כיום אך במקרה שאבד או נפל אמצעי החיכוך או במקרה חירום בו אין למטפס רתמה או כל אמצעי אחר, ניתן להשתמש בה. ככזו, השיטה הזו שייכת לקטגוריה של אילתורים.

גלישה בעזרת אמצעי חיכוך

אמצעי חיכוך נמוך

אמצעי חיכוך נמוך, צמוד לרתמה, והפרוסיק מחובר מעליו

בשיטה זו אמצעי החיכוך מחובר ישירות לרתמה והפרוסיק, או אמצעי הגיבוי, מחוברים עם הארכה ונמצאים מעל לאמצעי החיכוך. זו השיטה הנפוצה ביותר, והיא מעט פחות בטוחה, אבל נוחה יותר לרוב המשתמשים. הבעיה הבטיחותית היא שבמקרה של בהלה, הגולש עלול לעזוב את אמצעי החיכוך ולתפוס את הפרוסיק, ובכך למנוע את הנעילה שלו.

אמצעי חיכוך גבוה

אמצעי חיכוך גבוה, מרוחק מן הרתמה, והפרוסיק מחובר מתחתיו

בשיטה זו אמצעי החיכוך מחובר לרתמה ברצועת הארכה כך שהוא נמצא בגובה העיניים, בערך. שיטה זו טובה לגלישה עם משקל כבד (בהמשך), לחילוצי הורדה ולפתרון תקלות באויר (מעבר קשר, למשל). הפרוסיק, או אמצעי הגיבוי, מחוברים ללא הארכה ונמצאים מתחת לאמצעי החיכוך. יש המחברים את הפרוסיק ללולאת הרגל של הרתמה כדי שיהיה עוד יותר נמוך. מאותה סיבה, כלומר, כדי שהפרוסיק יהיה נמוך, מתאים להשתמש בשיטה זו בפרוסיק צרפתי, שהוא קצר יותר מקשרי פרוסיק אחרים.

בשיטה זו במקרה של בהלה, אם הגולש מחזיק את הפרוסיק, הוא גם מחזיק את החבל שמתחת לאמצעי החיכוך, ונועל אותו.

גלישה עם משקל כבד

בעיקרון, זו גלישה עם אמצעי חיכוך גבוה, רק שהמשקל (תיק או מחולץ, למשל), תלוי על אמצעי החיכוך, שנפרד מהרתמה במקרה זה. אפשרות נוספת היא שימוש ברתמת חזה ש"מיישרת" את הגולש עם התיק על הגב.

אבטחה בגלישה

אבטחה בגלישה בדרך כלל אינה באה (כפי שמקובל לחשוב) כדי לגבות את מערכת הגלישה (כלומר: העגינות, החבל, הרתמה, הטבעות, אמצעי החיכוך וכו') אלא כדי לגבות את הגולש עצמו. מובן, שבתנאים בהם חבל האבטחה מחובר לעגינה נפרדת, יש גם גיבוי למערכת הגלישה, אבל מכיוון שרוב הגלישות בירידה ממסלולי טיפוס ובטיולי גלישה נעשות בגולש אחרון, אין גיבוי למערכת אלא רק לאדם הגולש. גיבוי זה בא למנוע תאונה במקרה של טעות (נבהל או החליק ועזב את חבל הגלישה) או למנוע נפילה ופציעה קשה במקרה של תאונה קלה (נפלה אבן על הקסדה והוא איבד את ההכרה, ולכן עזב את החבל).

קיימות מספר שיטות לאבטחה בגלישה, והן מפורטות כאן.

גולש אחרון

בגלישה רגילה, באבטחה מלמעלה, החבלים קשורים לעיגון ואז אי אפשר לקחת אותם בסוף הגלישה. גולש אחרון הוא שם השיטה, שבאה לפתור את הבעיה. הגולש האחרון, פשוטו כמשמעו, צריך להיות זה שיגלוש אחרון מתחנה במצוק או מפל. אם נפרט יותר: לגלוש במקסימום בטיחות, להשאיר מינימום ציוד ולהיות מסוגל לקחת את החבל בסיום הגלישה.

תיאור מפורט של השיטה נמצא כאן.

וריאציה של השיטה הזו, שמקובלת בעיקר בקניונינג היא גלישה עם חבל משיכה.

קריאה נוספת

• אבטחה בגלישה
• גולש אחרון
• גלישה עם בלוק
• גלישה עם חבל משיכה
• מקובל שגלישה עם אמצעי חיכוך גבוה יותר בטיחותית, והרבה יותר נוחה לפתרון תקלות. למה, אם כן, עדיין משתמשים בשיטה של גלישה עם אמצעי חיכוך נמוך?

---

תרמו לדף זה מיכה יניב ואחרים...