דירוג מסלולים

דירוג מסלולים (באנגלית: grading) הוא נסיון לתת מדד אובייקטיבי לקושי המסלול. זה קצת בעייתי בהתחשב בעובדה שקושי של מסלול הוא מאד סובייקטיבי. התשובה לשאלה "כמה קשה לטפס את המסלול?" תלויה במידה רבה בתשובה לשאלה אחרת: "מי מטפס אותו?". מטפסים הם שונים זה מזה בתכונותיהם: חלק גמישים יותר, אחרים פחות. יש נמוכים, גבוהים, חזקים ברגליים או בפלג הגוף התחתון. יש מטפסים שמסוגלים לטפס מסלולים שליליים וגגות, ברמה גבוהה מאד, אבל פייסים וסלאבים באותה רמה, אין להם בכלל סיכוי. מטפס שטוב בחריצים, לא בהכרח טוב בגגות.

עוד מערכות דירוג ספציפי

מאמר זה מתאר מערכות לדירוג מסלולי טיפוס סלע ומסלולים אלפיניים. יש גם שיטות המדרגות מסלולי טיפוס מלאכותי, בולדרינג ומסלולי קניונינג.

דירוג קניונינג

יש גם מספר שיטות לדירוג מסלולי קניונינג.

עקרונות כלליים

יש שתי גישות עיקריות לדירוג מסלולים:

1. גישה אחת מתייחסת לצעד הכי קשה במסלול, ועד כמה קשה לעשות אותו. אם הצעד הכי קשה הוא 7a (בדירוג צרפתי), אז המסלול ידורג 7a. גם אם כל הצעדים האחרים הם של 6a, או שכמעט כל הצעדים האחרים הם 6c, הוא ידורג 7a. אם כל צעד וצעד במסלול הם של 7a, אז יהיה קשה מאד, בגלל הפימפום, לעשות את הצעד האחרון, ואז הוא ידורג קצת יותר, 7b, למשל. לפעמים קוראים לדירוג כזה דירוג ספורטיבי.
2. הגישה השנייה מתייחסת לקושי הכללי של המסלול, ובכלל זה גם לפרמטרים שאינם קשורים ישירות לטיפוס: מה אורך המסלול, עד כמה הקושי אחיד לאורכו, האם הגישה (approach) קלה למציאה, האם על המסלול עצמו קל למצוא את הדרך, האם יש סיכוי גבוה להיכנס ללילה, האם הגישה למסלול היא על שלג או קרח וצריך לסחוב הרבה ציוד וכו'. דירוג כזה נקרא דירוג אלפיני.

במקומות רבים, בעיקר בהרים ובמסלולים ארוכים, נהוג לתת את שני הדירוגים: גם של הפיץ' הכי קשה במסלול (הדירוג הספורטיבי) וגם את הקושי הכללי (הדירוג האלפיני). אם אפשר לעבור את החלק הקשה של המסלול בטיפוס מלאכותי, יינתן גם הדירוג במלאכותי.

אפשר למצוא בספר דירוג כזה:

TD+, 7a, 6b (A1), 5L, 5h30m

והמשמעות: +TD, זה הדירוג הכללי, מה שקוראים דירוג אלפיני. הסקאלה היא בצרפתית, TD זה très difficile, כלומר "קשה מאד".

7a, דירוג צרפתי ספורטיבי, הפיץ' הקשה במסלול. זה הקושי בטיפוס חופשי.

6b (A1), אפשר לעשות את הקטע הקשה במלאכותי, ברמה A1, אבל חייבים להיות מסוגלים לטפס 6b לפחות, כדי לגמור את המסלול.

5L זה חמישה פיצ'ים (אורכי חבל: longeurs בצרפתית או lengths באנגלית).

5h30m, זה חמש וחצי שעות.

דירוג ספורטיבי

צרפתי

הדירוג הצרפתי קובע את קושי המסלול על פי הפיץ' הקשה ביותר, ואת קושי הפיץ' על פי הצעד הקשה ביותר. יש שתי רמות של דירוג, ועוד רמות ביניים. הרמה הראשונה היא מספרים (5, 6, 7 וכו') והרמה השניה נותנת אותיות a b או c בתוך המספר. כך שמסלול קצת יותר קשה מ 5c יהיה 6a.

יש גם דרגות ביניים: לפעמים כותבים משהו כמו 6a/b, שאומר בין 6a ל 6b.

ויש גם פלוס. +6c, למשל, אומר בד"כ שהמסלול לא מספיק קשה להיות 7a, למעשה, הוא לא קשה יותר מ-6c אבל יש בו משהו מוזר, טכניקה משונה או סיקוונס מסובך. יוצא שאם אתה מכיר את המסלול, זה לא נראה קשה כל כך, אבל בנסיון ראשון, זה יהיה קשה מדי, אם זו בדיוק רמת הטיפוס שלך... אז יוצא שזה לא בדיוק דירוג ביניים.

למעשה, כל מערכת הדירוגים הצרפתית, שהיום מקובלת בטיפוס ספורטיבי בכל העולם, התפתחה בכיוון של אונסייט. התוספת של פלוס, במקור, לא אמר בכלל שהמסלול יותר קשה, כלומר - זה לא דירוג ביניים (כמו אצל האמריקאים). בדירוג ספורטיבי צרפתי הפלוס לא אומר שהמסלול לא יותר קשה אלא שהוא יותר קשה לאונסייט.

כלומר שיש איזו אחיזה נסתרת, סיקוונס מבלבל, אחיזת מפתח או טריק, שאם מכירים אותם - זה יהיה הקושי. אבל אם לא מכירים - זה הרבה יותר קשה...

במציאות של היום, שבה אנשים כמעט לא מטפסים אונסייט אלא בעיקר עובדים על פרוייקטים, גם ברמות נמוכות, זה קצת השתנה. בטח שברמות הגבוהות אין משמעות כלכך לטיפוס אונסייט. מקובל שעד 7c בערך, זה עדיין ככה ברוב האתרים בצרפת ובאיטליה.

אמריקאי

שנקרא לפעמים YDS - Yosemite Decimal System. השיטה של יוסמיטי מתחלקת לשתי רמות והיא שיטה עשרונית. ברמה הראשונה יש דירוג של מספרים מ-1 עד 6. רמה 5 עוסקת בטיפוס חפשי. רמה 6 זה מסלולי טיפוס מלאכותי ולהם יש דירוג משלהם.

בנוסף, יש דירוג ביניים, כך שבתוך דרגה 5 יש 5.0 עד 5.9. המערכת במקור היתה סגורה ועשרונית, כלומר שכל מה שיותר קשה מ5.9- הוא כבר ברמה 6, כלומר בלתי אפשרי לטיפוס חפשי ואפשרי רק במלאכותי, או היה, לפחות. השיטה הזו נוסדה בשנות השבעים והמערכת היתה סגורה, כלומר, שהמסלולים הקשים ביותר היו מדורגים 5.9 וכל מה שהיה קשה מדי לטפס היה בדירוג 6. היום המערכת פתוחה ויש מסלולים המדורגים 5.10, 5.11 והיום יש כבר 5.15.

החל מ-5.10 יש גם דירוג אותיות: a b c או d, וגם + או - לכל אות, כך שאפשר לדייק מאד.

אוסטרלי

האוסטרלים הולכים על פשוט. יש רק מספרים, בין 10 ל-33. ככל שהמספר גדול, המסלול קשה יותר. השיטה פותחה בשנות השישים על ידי ג'ון יובנק (John Ewbank) ונקראת על שמו. הוא המציא גם שיטות לדירוג בולדרינג ומסלולים מלאכותיים, שאינן בשימוש נרחב. 10 בדירוג אוסטרלי, מקביל ל 5.1 בדירוג אמריקאי, 11 ל-5.2 וכו'. האוסטרלים (וגם הניו-זילנדים והדרום אפריקאים, שמשתמשים באותה שיטה) הם היחידים שיכולים לטפס דרגה 10 עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.

בריטי

גם לבריטים יש דירוג כפול, אבל שונה. דירוג בריטי משתמש בשתי מערכות נפרדות: אחת מציינת את הקושי הכללי של המסלול, כולל רמת סיכון, איכות העגינות כמה הוא מפחיד וכו'. המערכת השניה היא דירוג טכני והיא אומרת מה הקושי של הצעד הכי קשה במסלול. כך שמסלול קצר, מאובטח היטב עם צעד אחד קשה מאד יכול לקבל דירוג כללי נמוך אבל טכני גבוה, למשל E4/6c. מסלול קל, אבל ארוך, עם עגינות רחוקות וגרועות יכול לקבל דירוג כללי גבוה, אבל טכני נמוך, למשל E7/6b.

הדירוג הכללי הוא על ידי ציון הקושי, מתחיל ב-Easy, דרך Moderate, ממשיך ב- Hard ועוד כמה דרגות עד E (שזה Extremely Severe, ופעם נקרא XS). גם כאן, עם העליה בקושי הטכני פיצלו את הדירוג E ל-E1 עד E10.

הדירוג הטכני דומה לדירוג הצרפתי שכבר תואר כאן והוא מתחיל מ-4a בדירוג כללי HVS. אח"כ יש 4b, 4c, 5a וכו'.

שיטות נוספות

יש עוד כל מיני מערכות דירוג: גרמנית (אפילו מזרח גרמנית ומערב גרמנית) רוסית, פולנית, צ'כית ואפילו שיטות מקומיות של אתרים ואיזורים. מרביתן לא נפוצות במיוחד ואין להן יותר מדי שימוש. למקומות כאלו ישנן טבלאות המרה שניתן למצוא באתרים ברשת או בגיידבוק המקומי.

טבלת השוואת דירוגים

בטבלה הבאה מרוכזים הדירוגים הנפוצים: צרפתי, בריטי, אוסטרלי, אמריקאי ו-UIAA (גרמני) וגם רוסי/פולני/צ'כי, מזרח גרמני, ופיני.

יש טבלאות דומות בהרבה ספרים, והן מעט שונות זו מזו. אין מה להתיחס ברצינות גדולה מדי למקומות בהם הועברו הקווים, אלא רק כמתווה כללי.

והנה עוד אחת.

דירוג אלפיני

דירוגים אלפיניים מתייחס למסלולים ארוכים מכל הסוגים: מסלולי סלע, קרח, שלג, מסלולים מעורבים והרים גבוהים. דירוג אלפיני מעריך את הקושי הכללי של המסלול. יש בו התייחסות למגוון של מרכיבים: אורך המסלול, הקטע הקשה ביותר, עד כמה הקושי בו מתמשך, כמה ימים הוא לוקח, כמה ציוד צריך, האם התנאים קבועים או משתנים, עד כמה קשה למצוא את הדרך ועוד.

כך למשל יכולים להיות שני מסלולים באותו דירוג אלפיני: אחד מהם די קל אבל ארוך מאד, ודי קל ועם route finding מסובך והאחר לא כלכך ארוך, אבל בקו ישר וברור ותלול וקשה מאד.

כאמור, מסלול יכול לקבל יותר מדירוג אחד: למשל דירוג אלפיני לקושי כולל, דירוג סלע לפיץ' הסלע הקשה ביותר במסלול ודירוג מיקסד לפיץ' מסויים שיש בו גם קרח.

UIAA

שיטה שהונהגה על ידי הUIAA ואמורה היתה לכלול את כל הסגנונות ולהוות סטנדרט בינלאומי. בפועל, היא נמצאת בעיקר בגיידבוקים ישנים ומשמשת כדירוג כללי למסלולי סלע ארוכים (בדולומיטים, באלפים, בשוויץ, בגרמניה, באוסטריה ועוד). הדירוג מופיע בספרות רומיות מ-I עד XI+. הסימון + משמש כדירוג ביניים.

אלפיני

דירוג אלפיני נותן הערכה לקושי הכללי של המסלול. שיטה שמקורה באלפים (צרפת איטליה שוויץ וכו') והיום מקובלת במרבית הרכסים בעולם. גם למסלולים בוואדי ראם, למשל אלה של פרכט והאופולטר יש דירוג אלפיני המתייחס בעיקר לקושי הכללי.

דירוג אלפיני מביא בחשבון מגוון של מרכיבים, העיקריים הם:

• עד כמה האפרואוץ' קשה ומסובך
• עד כמה המסלול אורך, קשה לטיפוס ומסובך למציאה
• עד כמה המסלול בעל קושי מתמשך
• עד כמה הירידה קשה ומסובכת למציאה
• מספר, איכות ומיקום התחנות בדרך (על מדפים, עם עיגונים קבועים וכו׳)
• איכות הסלע/שלג/קרח
• מיקום הפיצ׳ים הקשים - בהתחלה, באמצע או בסוף
• המפנה (דרומי, צפוני וכו׳, ותזמון הטיפוס על פי שמש, מצב השלג וכו׳)
• סיכון (סלעים נופלים, סרקים וכו׳)
• יציבות תנאי מזג אוויר
• מחוייבות (עד כמה קשה לסגת...)
• גובה מעל פני הים

השיטה מחולקת לשבע רמות, שלהן נהוג גם להוסיף +/- ( או sup/inf) על מנת לתת דירוג מדויק יותר כאשר צריך. הדירוגים הם על פי הפירוט הבא:

F - facile - קל

PD - peu difficile - קצת קשה

AD - assez difficile - די קשה

D - difficile - קשה

TD - trés difficile - קשה מאד

ED - extrément difficile - קשה באופן קיצוני

לכל רמה יש + ו - או Sup ו Inf, כדי לדייק יותר.

דירוג מלאכותי

דירוג של מסלולי טיפוס מלאכותי מתייחס לאיכות העגינות ולא לקושי הצעדים. במסלולי טיפוס מלאכותי אין משמעות לפרטים בסלע כמו חריצים, כיסים (pockets) וכו' כאחיזות אלא רק למידה שהם מספקים מקום לעגינות.

מסלול מקבל, לכן, דירוג גבוה, אם העגינות בו גרועות. ניתן לומר כי הדירוג הוא על פי הסיכון בטיפוס המסלול.

דירוג בולדרינג

קיימות מספר שיטות לדירוג של בעיות בולדרינג, והן מפורטות כאן.

שיטת B

השיטה המקורית, משנות ה-1950, שאינה נמצאת כמעט בשימוש, הומצאה בשנות ה-1950 על ידי ג'ון גיל, שנחשב בעיני רבים לאבי הבולדרינג המודרני. לפי שיטה זו יש שלוש רמות בלבד: B1, B2, B3. בעיית בולדרינג מקבלת דירוג על פי מספר האנשים שהצליחו אותה (לא און-סייט, פשוט שהצליחו). ההגיון הוא שאם היא קשה, כנראה שמעט אנשים יצליחו אותה. האות B נבחרה באופן טבעי לציון רמת בולדרינג.

בפועל, כל בעיה חדשה שנפתחת, אפילו לא כל כך קשה, מקבלת דירוג גבוה, ואם היא באיזור לא פופולארי, היא גם תישאר בדירוג כזה. לעומת זאת, גם בעיות קשות באיזורים פופולארים יזכו למספר רב של חזרות ויהיו מדורגות כקלות.

שיטת V

שיטה שפותחה על ידי ג'ון שרמן (John Sherman), באתר הבולדרינג המפורסם Hueco Tanks, בשנות ה-1990. היא אפילו נקראת V-scale, על פי הכינוי שלו, Vermin (התולעת). שיטה זו משתמשת במספרים כאשר משמאל מופיעה האות V ומימין מספר, לדוגמא V3. רמת הקושי המצויה כיום בעולם מצויה בין V1 ל - V15.

זוהי שיטת הדירוג המקובלת היום בבולדרינג, והיא נהוגה גם בארה"ב וגם מחוץ לה.

השיטה הצרפתית

נוסדה בפונטיינבלו (Fontainbleau) שבצרפת, והיא למעשה אותה השיטה של דירוג הסלע הספורטיבי הצרפתי. למרות השימוש באותה שיטת מספור, הקושי אינו דומה, ובדרך כלל 6a באתרי טיפוס קל בהרבה מ- 6a באתרי בולדרינג. מקובל הבדל של כשתי אותיות, כלומר - 6a בבולדרינג יהיה דומה לצעדים של 6c במסלול ספורטיבי.

דירוג קרח

מבחינים בין קרח של מפלי מים שקופאים בחורף, (watr ice). ובין קרח של מסלולים אלפיניים: קרחונים, ערוצים תלולים וכו׳ (alpine ice).

קרח של מפלי מים נוצר מזרימת מים בקיץ, שקופאת בחודשים הקרים של השנה. נוכחות המים יכולה להיות קבועה או עונתית בהתאם לזמינות המים. כאשר הטמפרטורות יורדות מספיק, המפל קופא. מסלולים על מפלי קרח מסומנים בארצות הברית באותיות WI (water ice) בתוספת מספר. באירופה ובמדינות אחרות לעיתים מצויין המספר בלבד ללא האותיות AI.

קרח אלפיני נוצר על ידי שלג קבוע שעבר קומפקציה והפך לשלג דחוס ואז לקרח. הוא נוצר בדרך כלל במקומות שבהם שלג עונתי מסיבי דוחס את השלג מעונות קודמות והופך לשלג/קרח קבועים. כאשר השלג הטרי נמס, המים מחלחלים לשכבה תחתונה וקופאים מחדש בחללים שבשלג. זהו תעהליך הקומפקיה. מסת הקרח הקבועה יכולה להיות שדה קרח קבוע, קרחון או ערוץ תלול (gully באנגלית, goulotte בצרפתית). קרח אלפיני קבוע אינו נמס לחלוטין אם יש לו מספיק מסה כדי לשרוד את הקיץ והשלג מתחיל להצטבר שוב ברגע שמתחיל החורף. מסלולי קרח אלפיני מסומנים בארה"ב באותיות AI (alpine ice) בתוספת מספר. גם במסלולי קרח אלפיני, באירופה, דרום אמריקה וקנדה לעיתים מצויין המספר בלבד ללא האותיות AI.

יש גם מסלולי מיקסד (mixed) שמערבים סלע וקרח תלולים ולפעמים גם שלג. במפלים יהיו לפעמים התחלות על סלע, ומעבר קשה לקרח. במסלולים אלפיניים ייתכנו [[אפרואוץ׳|אפררואוצ׳ים על שלג, קטעי קרח וקטעים של שימוש בסלע או טיפוס על קטעי סלע ממש (dry tooling), כדי להגיע מקטע קרח אחד לקטע הקרח הבא.

דירוג מפלי קרח (water ice)

דרגת הקושי של מפל קרח נקבע על פי המדדים הבאים:

1. עד כמה הקרח תלול הקרח
2. מה אורך הקטע הטיפוס התלול
3. עד כמה קשה לאבטח (לשים ברגי קרח)
4. עד כמה הקרח טוב לברגים

WI1: קרח בשיפוע מתון; אין צורך בגרזני קרח.

WI2: קרח בשיפוע של עד ˚60 עם מדרגות, קרח טוב לברגים..

WI3: קרח בשיפוע של ˚70 מעלות עם קטעים קצרים (כמה מטרים) של ˚80-˚90. בין הקטעים התלולים יש מנוחות סבירות וטובות להברגת ברגים.

WI4: קרח רציף ב-˚80 מעלות - קטעים ארוכים למדי של קרח ב-˚90 (10-20 מטר), עם מקומות למנוחה סבירה ביניהם. קשה לשים ברגים בקטעים התלולים.

WI5: ארוך ומאומץ, פיצ׳ים מלאים או כמעט מלאים בשיפוע של ˚85-˚90. קרח המציע מעט מנוחות טובות; או עמודים דקים, קרח דק ו/או גרוע עם הגנה שקשה להציב.

WI6: פיץ׳ מלא של קרח בשיפוע של כמעט ˚90 ללא מנוחות, או גובה קצר יותר ואף דק יותר מ-WI5. טכני ביותר.

WI7: כמו WI6, אבל על קרח דק באיכות גרועה, או עמודים ארוכים ותלויים חופשית, עם חיבור רופף לסלע שמאחורה. אבטחה על ידי ברגים בלתי אפשרית או קשה מאוד ליישום ואיכותה מפוקפקת.

דירוג קרח אלפיני (alpine ice)

זה די דומה לסעיף קודם, רק מחליפים את WI ב-AI...

דירוג מסלולי מיקסד (mixed)

טיפוס מיקסד הוא טיפוס על מסלולים של סלעים וקרח, ולפעמים גם שלג.

דירוג מסלולי הטיפוס המעורבים קרוב לדירוג WI ​​של טיפוס קרח, עד M6, אך לאחר מכן הם מתפצלים מכיוון שמסלולים מעורבים יכולים להיות תלויים מאוד ובסופו של דבר להפוך לגגות שמהם עובריםנדיר ביותר למצוא קרח שלילי. דרגות M אינן מתחשבות באיכות ההגנה במקרה של נפילה מכיוון שהדרגות הקשות יותר הן לרוב מסלולים עם ברגים מראש. הדרגות מתמקדות באתגר הטכני והפיזי של המסלול.

M1 - M3: קל עד בינוני, שווה ערך לסלע YDS 5.5-5.7

מסלולי M1 ו-M3 הם הזדמנויות מושלמות לגלות טיפוס מעורב. מסלולים בדרגות אלו הם די פשוטים, עם טיפוס בזווית נמוכה ומהלכים פחות חזקים שלעתים קרובות אינם דורשים שימוש בכלי טיפוס קרח.

הדירוגים מתייחסים לדירוג אמריקאי/צרפתי (ראה סעיף למעלה):

1. M1 (מקביל לסלע בדירוג 5.5/ 4+): מתאר עדין עם מהלכים קלים על קרח וסלע, מתאים למתחילים.
2. M2 (מקביל לסלע בדירוג 5.6/5a): מסלולים מעט תלולים יותר וישירים הדורשים מיומנויות בסיסיות.
3. M3 (מקביל לסלע בדירוג 5.7/5b): קושי בינוני עם מהלכים טכניים יותר, הדורשים מיומנויות בינוניות.
4. M4: טיפוס מעורב בינוני עד מאתגר (מקביל לסלע בדירוג 5.8/5c) עם קטעי קרח עד WI4 ונדרשים מדי פעם צעדים בסיסיים של דריי טולינג.
5. M5: טיפוס מעורב מאתגר טיפוס ארוך ומתמשך יותר מ-M4 (מקביל לסלע בדירוג 5.9/6a). קטעי קרח ארוכים ועקביים יותר של WI4, נדרשות טכניקות טכניות של דריי טולינג יבשים יותר. המהלכים הם עדיין הנחת כלים יבשים סטנדרטית ללא איור 4 או 9.
6. M6: טיפוס מעורב אנכי עד מעט תלוי (מקביל לסלע בדירוג 5.10/6b) עם קטעי קרח ארוכים ועקביים של WI4-WI5. ייתכנו עמודים או נטיפי קרח שבורים.

נדרשות טכניקות טכניות יותר של כלי עבודה יבשים כמו פיתול או אנדר קלינג, מומנטים וכו׳. מסלולים כאלו מחייבים טיפוס על אחיזות גרזן וקרמפונים קטנות מאד בדריי.

1. M7: מהלכים טכניים וכוחניים על פני שטח ארוכים ותלויים (מקביל לסלע בדירוג 5.11/6c-7a) עם קטעי קרח קשים של WI5-6.

דירוג מסלולי דריי-טולינג (dry)

באותה גישה, על פי מסלולי מיקס, רק מחליפים את ה-M ב-D...

קישורים חיצוניים

• עוד טבלת השוואה בין שיטות דירוג
• ועוד אחת, עם הסברים מפורטים
• שיטות דירוג בויקיפדיה באנגלית
• בולדרינג של V13
• הסבר מקיף על שיטות דירוג
• עוד הסבר דומה

---

תרמו לדף זה: מיכה יניב, רועי ברמן ואחרים...