שיטות הובלה
המונח שיטות הובלה מתייחס לצורות שימוש בחבל דינאמי מסוגים שונים להובלה של מסלול. כל אחת משיטות ההובלה כאן מתוארת על יתרונותיה וחסרונותיה, ולאלו סוגי מסלולים היא מתאימה.
תוכן עניינים
כללי
קיימות שלוש שיטות עיקריות להובלה של מסלול. השיטה המקורית התבססה על אבטחה דינאמית ללא אמצעי חיכוך או בעזרת חיכוך גוף (body belay) בחבלים מסיבים טבעיים. במהדורה המודרנית שלה היא נקראת חבל יחיד והאבטחה מתבצעת בעזרת אמצעי חיכוך וחבל אחד עבה. שיטה זו מתאימה במיוחד למסלולים קצרים, לטיפוס ספורטיבי, או למסלולים ארוכים שלא צריך לגלוש עליהם (ואפשר ללכת מסביב).
השיטה השניה היא חבל כפול ובה משתמשים בשני חבלים דקים יותר, שכל אחד מהם יכול לבלום בעצמו את רוב נפילות ההובלה. שיטה זו מקובלת במסלולים ארוכים ומסובכים.
השיטה השלישית היא טווין רופ, בה משתמשים בשני חבלים עוד יותר דקים, אך מתייחסים אליהם במהלך הטיפוס כאילו היו חבל אחד. שיטה זו מקובלת במיוחד בטיפוס הרים גבוהים, שלג וקרח ובמסלולים ארוכים וישרים על סלע (בעיקר מבולטים).
בשלוש השיטות הללו מבנה הטיפוס הוא דומה: המסלול מחולק לפיצ'ים (אורכי חבל) ובין כל שני פיצ'ים יש תחנה.
נקודה נוספת הנוטה להישמט מן הדיון בנושא חבלים היא שככל שהחבל עבה יותר כך הוא עמיד יותר בפני שחיקה. כך למשל חבל יחיד עמיד יותר מחבל כפול, כפול עמיד יותר מתאומים ובכל מקרה - חבל 9מ"מ עמיד יותר בפני שחיקה מחבלי 8.5מ"מ. כל זאת בהנחה שהחבל הוא מאותה איכות, בעל מעטפת באותה צפיפות וכו'. מאידך, ככל שהחבל עבה, קל לו להיתקע בחריצים ועל פינות סלע.
השיטות השונות
חבל יחיד (single rope)
בהובלה בחבל יחיד המוביל משתמש בחבל אחד (מן הסתם) ואותו החבל עובר בכל העגינות. החסרון העיקרי של שיטה זו הוא בכמות החבל. מכיוון שבזמן גלישה על המסלול ניתן לגלוש בכל פעם רק חצי אורך החבל (גולש אחרון), על מסלול שהובל בחבל יחיד יהיו יותר פיצ'ים של גלישה מאשר פיצ'ים של טיפוס, עד פי שניים יותר. לעומת זאת, שיטה זו היא פשוטה יחסית לשיטות האחרות, כפי שיוסבר, והיא פופולארית ביותר במסלולים ספורטיביים קצרים, בלעדית בקירות טיפ ושימושית בכל איזור בו יש ירידה נוחה מן המסלולים, או תחנות גלישה נוספות על אלה של ההובלה.
מאחר שהמוביל מקליפ את החבל בכל העגינות, מתגלה תופעה שמהווה בעיה במיוחד במסלולים שאינם ישרים (כאלה שיש בהם טרברסות, למשל). כל "שבירה", זוית בחבל, מוסיפה כמות של חיכוך ומקשה על המוביל להמשיך לטפס. זה נקרא דראג. פתרון אפשרי הוא להוסיף הארכות, על ידי שימוש בראנרים ארוכים, לכל עגינה וכך להקטין את הזוית של החבל בטבעות.
חבל כפול (double rope)
הובלה בחבל כפול (Double Rope) מבוססת על אותם העקרונות בדיוק כמו הובלה בחבל יחיד אלא שכאן משתמשים בשני חבלים דקים במקום אחד עבה. כל אחד מן החבלים האלה יכול לבלום את רוב הנפילות, בוודאי את אלה שהן במקדם נפילה נמוך.
בהובלה בחבל כפול נהוג להקליפ את החבלים בעגינות לסירוגין, מכיוון שכל אחד מהחבלים יכול לבלום נפילה. נהוג גם להשתמש בשני חבלים בצבעים שונים, שניתן להבחין ביניהם בקלות, כך שייקל על המוביל להעביר את החבלים לסירוגין בעגינות. עוד נהוג (בעיקר אצל הבריטים) כי המוביל מכריז בתחילת ההובלה על הצדדים השונים (למשל: "הצהוב מימין, הכחול משמאל").
ההבדלים העיקריים בין חבל כפול לחבל יחיד הם:
א. המשקל: חבל יחיד הוא קל יותר משני חבלים דקים. משקל של חבל יחיד 11מ"מ הוא כ- 70 גרם למטר בעוד שמשקל טיפוסי של חבל כפול 9מ"מ הוא כ - 55 גרם למטר. משקלו של חבל כפול הוא פי אחד וחצי לערך, מזה של חבל יחיד. זהו היתרון היחיד שיש לשימוש בחבל יחיד להובלה במסלולים ארוכים. כמובן שבחבלים דקים יותר המשקלים - בהתאם.
ב. החיכוך: במסלולים בהם העגינות אינן מסודרות בקו ישר, זו מעל זו, החבל העובר בעגינות מזגזג ביניהן והחיכוך הולך וגדל, כאשר הוא מוכפל בערך קבוע מעגינה לעגינה. בשימוש בחבל כפול מעבירים את החבלים בעגינות לסירוגין כך שחבל אחד עובר בחצי מן העגינות, והחבל השני עובר בחצי האחר. כך ניתן להקטין את החיכוך במידה משמעותית, בלי להוסיף הארכות ארוכות, המשנות את כיוון הכח על העגינות ומאריכות את הנפילה הפוטנציאלית עליהן.
ג. אורך הנפילה הפוטנציאלית: כאשר המוביל לוקח חבל כדי להעבירו בטבעת של העגינה הבאה, הוא מוסיף אורך לנפילה פוטנציאלית (אם מחליקה לו הרגל ממש לפני ההקלפה, למשל). במקרה של שני חבלים המועברים לסירוגין (אפילו בקו ישר), החבל אותו ייקח המוביל כדי להעביר בטבעת אינו אותו החבל העובר בעגינה הקודמת ולכן אינו אותו החבל שיבלום את הנפילה. אם תהיה נפילה, ברור שהיא תהיה קצרה יותר.
ד. שיפור העגינות: כאשר העגינות אינן טובות מאד, וחשודות כגבוליות, ניתן למקם באותו הגובה שתי עגינות כך שבמקרה של נפילה יתחלק העומס על החבלים וגם על העגינות.
ה. טרברסה: כאשר המסלול אינו לאורך קו ישר, ויש בו קטע של טרברסה, חבל אחד יכול לעבור בטרברסה, והשני ידלג על כל העגינות בטרברסה. כך יקטן החיכוך ממעבר החבלים בטבעות. יתרון חשוב נוסף הוא שלמטפס השני, המנקה את המסלול יהיה כל הזמן חבל המגיע מלמעלה ולא מהצד, כפי שהיה צפוי במקרה של טרברסה.
ו. פינות חדות:מכיוון שכל חבל עובר במסלול שונה במקצת (הרי הם אינם מוקלפים באותן עגינות), הסיכוי ששני חבלים יעברו על פינות חדות וייקרעו במקרה של נפילה הוא קטן מאד, בהשוואה לזה של חבל אחד.
ז. גלישה וחילוץ: תחנות הגלישה במסלולים ארוכים מסודרות על פי רוב לאורך המסלול. במקומות בהם התחנות מוכנות, הן במרחקים של אורך חבל אחד. בחבל של חמישים מטרים ניתו לטפס עד חמישים מטר בכל פיץ' של טיפוס אך ניתן לגלוש לכל היותר עשרים וחמישה מטרים בכל פיץ' של גלישה. בחבל כפול ניתן לטפס ולגלוש עד חמישים מטרים בכל פיץ. כמובן שמספר תחנות הגלישה יקטן בשימוש בחבל כפול וזמן הגלישה יתקצר. גם במסלול שאינו מסודר לגלישה קיים אותו היתרון, וכן כמות הציוד (עגינות גולש אחרון, רצועות או חבלים קצרים) שיש להשאיר לאורך המסלול תקטן.
כל זה נובע מכך שבהובלה בחבל כפול יש בידי המטפסים חבל באורך כפול. עניין זה בא לידי ביטוי בכל המקרים בהם חבל ארוך יותר נותן אפשרויות רבות יותר. מצב דומה נוסף הוא במקרה שנדרש חילוץ של מטפס שנפגע.
ח. טיפוס בשלישיה: כשמטפסים בשלישיה, המוביל מטפס כאשר הוא מאובטח בחבל כפול. בהגיעו לתחנה הוא יכול לאבטח את שני האחרים באותו זמן, בהפרש מרחקים קטן ביניהם, כשכל אחד מהם קשור לקצה של אחד החבלים, ומנקה את העגינות בהן עובר החבל שלו. במצב כזה יש לשים לב לטרוורסות לאורך המסלול, בהן יהיה מאובטח מלמעלה רק אחד מהמטפסים, ועליו מוטלת האחריות לטפס ראשון ולנקות גם את העגינות של חברו שיטפס אחריו, כדי שגם אליו יגיע החבל מלמעלה.
לסיכום, העבודה בחבל כפול מביאה עימה מספר גדול של יתרונות ולמרות החיסרון שכבר הוזכר, המשקל הגדול יותר של שני חבלים דקים, היא ללא ספק השיטה המועדפת להובלת מסלולים ארוכים עם פיצ'ים רבים. עם זאת היא מסובכת יותר מבחינה טכנית. המוביל, צריך לשים לב למיקומם של שני החבלים ולדאוג שלא יסתבכו ביניהם (דבר שיגרום לחיכוך ויפריע לו לטפס). גם למאבטח העבודה מסובכת ודורשת יותר מיומנות מאיבטוח בחבל יחיד. המאבטח בחבל כפול צריך לעתים קרובות לקחת חבל באחד החבלים ולתת חבל בשני, ולפעמים לתת חבל בשני החבלים, הכל על פי מצבו של המוביל ביחס לעגינה האחרונה.
על כל פנים, מומלץ להתחיל להוביל בחבל כפול רק לאחר ששני המטפסים (המוביל והמאבטח) התנסו והתמקצעו בהובלה בחבל יחיד.
חבל תאומים (twin rope)
זוהי שיטה נוספת להובלה בשני חבלים דקים. בד"כ חבלי טווין הינם דקים יותר מאלה של דאבל. כאן מועברים שני החבלים יחד בכל העגינות במצב רגיל, ובעצם משתמשים בשני החבלים כאילו היו חבל אחד עבה. ההבדל העיקרי הוא בכך שניתן להשתמש בחבלים דקים עוד יותר, כי בזמן נפילה שני החבלים יעשו את העבודה שעושה חבל אחד בחבל כפול. לעומת זאת, שני חבלים נמתחים פחות מחבל אחד, אפילו מעט דק יותר, כך שכוח הבלימה עלול לגדול.
קיימים כאן רק חלק מן היתרונות של הובלה בחבל כפול ולמעשה היתרונות העיקריים הם ביכולת לבצע גלישות ארוכות יותר ובעצם בכל מקרה בו חבל ארוך יותר מועיל (כמו חילוץ), ובטיפוס בשלישיה. כאשר המוביל רחוק מן המאבטח והתחנה, חבל אחד עשוי להספיק ואז באים לידי ביטוי גם יתרונות נוספים כגון איבטוח בטרוורסה, שיפור העגינות וכו'.
למרות ששיטת העבודה בחבל תאומים כמעט שאינה שונה מן העבודה בחבל יחיד, יש למוביל בשני חבלים דקים יתרון פסיכולוגי על המוביל בחבל יחיד. הרגעים המטרידים ביותר בכל הובלה הם רגעי ההקלפה. ברגע ההקלפה המוביל רחוק מן העגינה הקודמת (שהרי לא היה מחליט לשים עוד אחת) והוא גם צריך לקחת חבל נוסף כדי להקליפ. תוך כדי כך המוביל מגדיל את אורך החבל שבינו ובין העגינה הקודמת, ואת אורך הנפילה הפוטנציאלית.
בעבודה בחבל כפול אפשר להקליפ חבל אחד, בעוד שהשני עובר בעגינה הקודמת, וכך להימנע מהבעיה שתוארה (זה כתוב כ'יתרון ג' ביתרונות של חבל כפול). גם בחבל תאומים, למרות ששני החבלים מתפקדים בזמן הובלה כחבל יחיד, אפשר להקליפ אותם האחד אחרי השני. אין כאן בעיה בטיחותית מכיוון שמיד לאחר ההקלפה המוביל נמצא למעשה בטופ-רופ. למרות שההבדל המעשי הוא קטן, ההבדל הפסיכולוגי גדול.
האמריקאים נוהגים להעביר כל חבל בטבעת נפרדת בעגינות, כדי למנוע מצב של מתיחות שונה בשני חבלים בתוך אותה הטבעת, מצב שיכול להביא לפגיעה בחבלים כתוצאה מן החיכוך ביניהם באותה טבעת. מאותה הסיבה גם לא מומלץ להתחיל להוביל פיץ' בחבל כפול, ולעבור להובלה בחבל תאומים, ולהיפך.
הולכים יחד (moving together)
הולכים יחד (moving together), זו שיטת טיפוס בה כל השותפים לטיפוס נעים יחד בעת ובעונה אחת. זה נקרא גם סימול-קליימבינג, או טיפוס סימולטני (simul-climbing). שיטה זו נפוצה במיוחד במסלולים אלפיניים, אך ניתנת לביצוע בכל מסלול. אם ניקח לרגע את המקרה הפשוט של טיפוס סלע, במקום שהמאבטח יעמוד במקום, והמוביל יתקדם, שני השותפים נעים יחד על הסלע. במקרה שאחד המטפסים נופל, השני מהווה את המשקל הנגדי. במקרה זה נשאר תפקידו של המוביל להניח עגינות, ושל השני להוציא אותן, ורק כאשר נגמר למוביל ציוד לעגינות הוא עוצר, עד שהשני מגיע אליו, כדי לקבל חזרה את הציוד ולהמשיך הלאה. יש לציין, ששיטה זו דורשת מיומנות גבוהה מאוד משני המטפסים, ויש בה סיכון רב יותר. אך יש בה יתרון משמעותי - מהירות. במסלולים ארוכים בהם הזמן הוא גורם קריטי משתדלים המטפסים להשתמש בשיטה זו, כל עוד אפשר, כדי להתקדם מהר יותר. לאור הסיכון, והצורך במיומנות גבוהה, מבצעים שיטה זו בדר"כ בקטעים קלים של הטיפוס, בהם הסיכוי לנפילה נמוך.
שימו לב, בשיטה זו המטפס הטוב מבין השניים מטפס שני (ולא ראשון), משתי סיבות:
1. הסיכוי לנפילה של השני קטנים יותר, והוא לא ימשוך את המוביל וייתלוש אותו מן המסלול.
2. מספר שניים לעולם לא יעכב את המוביל ויקשה עלין להתקדם, כי הוא תמיד יכול לטפס יותר מהר ממנו.
סולו מאובטח (solo)
הובלה מדומה (פסאודו - pseudo leading)
השיטה של אנדריאה לסולו
עוד שיטה לאבטוח עצמי / אנדריאה ענתי
תיאור כללי
רבות סופר, ורבות נכתב, על אבטוח עצמי (self belay). קיימים מכשירים מיוחדים לשם כך; אלה שבעת שימושם אסור לך להתהפך "ראש מטה", אלה שחייבים שימוש בחבל נוסף, ואלה שטובים רק לאימונים ולא לטיפוס אמיתי כי מחייבים עגינה מלמעלה, כמו ב-top rope. וכמובן ישנו אבטוח עצמי שאינן דורשות מכשיר מיוחד אלא רק ציוד מקובל בטיפוס (טבעות, פרוסיק, רתמת חזה, שטיכט), כל אחת ויתרונותיה, כל אחת וחסרונותיה. בטיפוס באיבטוח עצמי במסלול ארוך, בדרך כלל, צריך לטפס כל פיץ' שלוש פעמים: מעלה, מטה ועוד פעם מעלה. לא תענוג גדול למי שהתכוון לטפס לשם הנאה.
מה שמובא בשורות אלו הוא סידור איבטוח עצמי שמתאים במיוחד למטרה ספציפית: ללימוד ההובלה של פיץ' מסויים, מה שנקרא באנגלית red pointing, כולל הנחת העגינות, בחינתן ובדיקתן.
כותב שורות אלה הוא במקרה "red pointer" מובהק. לא פעם ריחמתי על בן (או בת) זוגי לטיפוס, שנאלץ להחזיק את החבל ביד משך שעות כשאני מנסה ומחליף כל מיני עגינות וכיווניהן, בוחן אפשרויות ומנסה שוב, וכל העת בן הזוג בודאי נשבע בלבו שזו לו הפעם האחרונה שהוא מסכים לצאת אתי ליום טיפוס כלשהו. על מנת למנוע אי-נעימות מעין זו מחברי לטיפוס, ניסיתי את השיטה המובאת להלן. ואלה עיקרי השיטה:
בנו עגינה טובה בבסיס המסלול, וגם עגינה טובה בראש המסלול (כמו ב-top rope), וקשרו ביניהן חבל הובלה רפה (אנכי, בד"כ), כך שהעודף בחבל יהיה 60 ס"מ בקירוב. לביקור עצמית: במצב זה, אם אתם לוקחים בידיכם לולאה מהחבל, אורך הלולאה יהיה 30 ס"מ לכל היותר.
העבירו את החבל, חופשי, בטבעת הננעלת הראשית של רתמתכם, והתחילו לטפס תוך הנחת עגינות ואבני עיגון כמו בהובלה רגילה, כשאתם מקליפים את קטע החבל היורד, זה שקשור לבסיס המסלול. איש לא מאבטח אתכם, אבל בכל שלב בטיפוס, במקרה של נפילה, אתם נעצרים 30 ס"מ מתחת לעגינה האחרונה שהנחתם.
יש לשים לב במיוחד לעגינה שבבסיס המסלול, ולא לשכוח שמבחינת חוזק ובטיחות דינה כדין עגינה לטופ-רופ (כפולה או משולשת, עם חלוקת מתח, וכו') ובנוסף - עליה להחזיק גם כלפי מעלה, למקרה של נפילה, וגם כלפי מטה שמא תישלף תחת משקלה העצמי.
כמובן, השיטה מתאימה לא רק ללימוד ההובלה של מסלול, אלא גם למקרים שבהם אין לך בן זוג. מבחינה בטיחותית יש לשיטה המוצעת כמה יתרונות וכמה חסרונות בהשוואה להובלה רגילה.
יתרונות
1 - בכל שלב, אם אתם נופלים, החבל כולו סופג את הנפילה, ולכן מקדם הנפילה לעולם אינו חמור, אף לא בראשית הפיץ'. בהובלה רגילה, בראשית הפיץ', יש להיזהר במיוחד מנפילה בעלת מקדם נפילה גבוה, ורק בהמשך, ככל שאתם מתקדמים במעלה הפיץ', סכנה זו הולכת ופוחתת.
2 - ללא כל קשר עם המרחק שלכם מעל לעגינתכם האחרונה, במקרה של נפילה אתם תמיד נעצרים 30 ס"מ מתחתיה, ולכן עם כל מטר נוסף שאתם עולים, גובה הנפילה האפשרית עולה במטר אחד. בהובלה רגילה, עם כל מטר נוסף של עליה, גובה הנפילה האפשרית עולה בשני מטרים.
3 - במקרה של נפילה, ואם העגינה האחרונה שלכם נתלשת, גובה הנפילה גדל כמרחק שבין העגינות, ואתם נעצרים 30 ס"מ מתחת לזו שהנחתם לפניה. בהובלה רגילה, אם העגינה האחרונה נתלשת, גובה הנפילה גדל בפי שנים מהמרחק שבין העגינות, ואתם נעצרים כמו בעגינה האחרונה, ועוד כגובה הנ"ל (פי שניים מהמרחק שבין העגינות) מתחת לעגינה שהנחתם לפניה; ברור לכן שהסיכוי לנפילה חמורה או ל-grounder הרבה יותר קטן בשיטה המוצעת מאשר בהובלה רגילה.
וגם כמה חסרונות
1 - השיטה אינה מתאפשרת אלא במסלול ישר. המסלול יכול להיות אנכי או אלכסוני אבל לא, למשל, מסלול שקטע ממנו אנכי, אח"כ באה טרברסה או גגון או מרפסת, ושוב קטע אנכי.
2 - השיטה עדין לא נוסתה מספיק, ולכן יש להתייחס אליה, בינתיים, כאל שיטה ניסיונית. היא שמשה בהצלחה ב-"מפצח האגוזים", ב-"אימברוליו" וב-"הקצר" בגיא בן-הינום, וכמו כן ב-"אל אסד וב-"ויברם" בשייך מרזוק. לעומת זאת היא נמצאה לא מתאימה ל-"השיח הקוצני" בגיא בן הינום, בשל הטרברסה הקטנה שבו, ולא ל-"העכביש הצהוב" בשייך מרזוק, בשל הגגון והמרפסונת שמעליו.
3 - ועוד חסרון רציני - אין עם מי לקשקש.
אבל אם אתם מנסים אותה, אז בהצלחה!
קישורים חיצוניים
תרמו לדף זה: מיכה יניב, אנדריאה ענתי, עומר שביט ואחרים...
