העמק הוא חלום - מסע ליוסמיטי
תוכן עניינים
מאת דני וולפשטיין
מטרות נעלות
היה זה קיץ 1982. בצפון, בלבנון, רעמו התותחים, והדי היריות נשמעו מכל עבר. אך לנו, קבוצה קטנה מחברי המועדון האלפיני, היו מטרות נעלות (או לפחות גבוהות) יותר משהות בהרי הלבנון. בהשראתו של טוני זמיר, שהחל אז להוביל לראשונה מטיילים ישראליים להרי ההימאליה, התגבש הרעיון לנסות ולהעפיל אל אחת הפסגות ההימאליות. לפחות היינו צנועים דיינו בכדי להסתפק בTrekking Peak - אחת הפסגות שבגובה 6000 עד 7000 מטר. אך גם יעד זה היה מכובד דיו באותן שנים, בהם טרם העפיל ישראלי (למעט עולים מרוסיה, למיטב ידיעתי) להר העולה על גובה 5000 מטר.
המועדון האלפיני, ונושא הטיפוס בכללותו, היו בשולי שוליה של התודעה הישראלית. היו כ 20-30 מטפסים פעילים במועדון, ואלו היוו ככל הנראה 90% (אם לא 100%) מקהילת המטפסים בארץ. חלומו של כל מזכיר מועדון היה להביא את כמות המטפסים ל 100 – יעד נשגב, אשר הוגשם רק כעבור שנים רבות. אמנם כבר עברו שנתיים מסיום קורס המדריכים הראשון, אך אותו עברנו בעיקר בזכות העובדה שהבוחנים האנגליים, בראשות Peter Livesey (ההוא מאפילו פיטר) כל כך התפעלו מיכולותינו בטיפוס, שהכשילו את כל הנבחנים באופן גורף. מכון וינגייט, בתגובה ציונית הולמת, הסמיך את כולנו, וכך החלו, לפחות, קורסי טיפוס כחול לבן.
אך לא על המועדון האלפיני באתי לדבר כעת, אלא על חבריו, ובייחוד על 3 מהם – אני ועוד שני מטפסים (שישארו עלומים), שנעתרנו להפצרותיו של טוני והחלטנו להצטרף אליו למסע לפסגות המושלגות. ההכנות התקדמו במרץ רב. בחרנו פסגה ראויה (ששמה ברח ממני ברבות השנים), והחלנו בהכנות מתאימות למסע הימלאי – שחיה בים (למקרה שנאלץ לשחות ב-avalanche), ריצה בחול (כדי לדמות הליכה בשלג טובעני) ועליות בצהרי יום קייצי מעין פארה עם תרמיל כבד (כדי לדמות את הקור ההימלאי?). רגע, ישאל את עצמו בודאי בשלב זה הקורא הנבון, הרי הובטח סיפור על יוסמיטי, אשר הנה כידוע בקליפורניה שבארה"ב. מה לכל זה ולהימאליה המושלגים? לשני הסקרנים המעוניינים לדעת את פתרון התעלומה – אין ברירה אלא להמשיך ולקרוא: לצורך הכנתנו האינטלקטואלית למסע, נתן לנו טוני לקרוא את Annapurn, ספרו הקלאסי של Maurice Herzog. הספר הנ"ל מתאר את סיפור עלייתם של קבוצה של מיטב מטפסי צרפת, בשנת 1950 על הר האנאפורנה – הפסגה הראשונה מעל 8000 מטר שהעפילו אליה (ועדיין אחת הקשות והמסוכנות שבהן). את המשלחת הנהיג מוריס הרצוג, והספר מתאר את תלאותיהם ועוללותיהם בחיפוש ואח"כ בטיפוס על הפסגה. במאמץ אדיר הצליחו שניים מהמטפסים (הרצוג ולשנל) להגיע לפסגה, אך המחיר היה כבד מאד – לשניהם קפאו הידיים והרגליים, והצורך במסע מפרך של שלושה שבועות ביערות ההימאליים בזמן המונסון, יחד עם ידע מאד בסיסי באותן שנים בטיפול בכוויות קור גרם לאבדן כל אצבעות הידיים והרגליים של שני המטפסים. הפרק האחרון מתאר איך רופא המשלחת קוצץ את האצבעות בתא רכבת הודית, ואחר מטאטא את קצות האצבעות החוצה, עד שאפילו ההודים, שאינם ידועים בהרגלי הניקיון שלהם, נסוגים בבעתה.
אך מה לסיפורי גבורה משנות ה 50 על פסגות בגובה 8000 מטר, ולנו – מטפסים צנועים ללא כוונה לעבור את גובה 6- ½ 6 ק"מ. אז זהו – שהסיפורים הנ"ל גרמו לחברי להזכר בכך שהם דווקא נהנים להפגש עם כל אצבעותיהם מדי יום. כל הנסיונות לשכנעם שאין דין 6000 מטר כדין 8000 מטר עלו בתוהו, וכך מצאתי את עצמי עם חודש חופש שכבר אושר, וללא תוכנית איך להעביר אותו. למזלי ולשמחתי, חזר בזמן זה חנינא מטיול של כמה חודשים בארה"ב, ובפיו סיפורי נפלאות על המצוקים שבה, ובייחוד על קירותיו התלולים של עמק יוסמיטי. ואם לא די בכך – התברר שביוסמיטי מתקבצים מטפסים מכל העולם, וכדי למצוא שותף – די לתלות פתק קטן על לוח המודעות המקומי. אי לכך – בשילוב של אכזבה, אך גם ציפיה, שיניתי את תוכניותי, ושמתי פעמי מערבה. לפחות הובהר לי שהטמפרטורה תזכיר ביתר דיוק את זו של עין פארה בקיץ.
יוסמיטי – אומרים שהיה פה נפלא לפני שהגעתי
עמק יוסמיטי, הנמצא בליבו של רכס הסיירה שבמרכזה של קליפורניה, הנו עמק קרחוני באורך של כ 7 ק"מ, ורוחב של כק"מ, שבמרכזו זורם נהר ה Merced, ומשני צידיו נישאים מצוקים גרניטיים חלקים, לגובה של 1000 מטר מעל רצפת העמק השטוחה. העמק נתגלה לראשונה לאדם הלבן במחציתה של המאה ה-19. לאחר שטיפלו בבני שבט היוסמיטי שגרו במקום (שרק שמם שרד), התפנו לתרבת את העמק האדיר, ולמלאו בחוות וכבישים (ואף כבשים). אולם, למזלנו, גילה את העמק גם John Muir, מראשוני חוקרי הטבע (Naturalists) האמריקאיים, ומהגדולים שבהם. לאחר שנים של הסתובבות בסיירה בכלל, וביוסמיטי בפרט, הצליח לחולל מהפיכה מדעית, כאשר הסביר לראשונה את מנגנון התפתחות העמקים הקרחוניים (דמויי ה U), ובמקביל לשכנע את ראשי הממשל להפוך את העמק לאחת משמורות הטבע הראשונות בארה"ב – זאת בשעה שלא היה עסוק בהבערת מדורות מעצים בני מאות שנים ב Backcountry (כיאה לאבי תנועת איכות הסביבה).
העמק, המתאפיין במזג אויר נוח (הקרקעית הינה רק בגובה 1300 מטר), ובמרחק קצר ממרכזי אוכלוסיה (4 שעות נהיגה מתונה מסאן פרנסיסקו), משך וממשיך למשוך אליו מטיילים לרוב (מספר מיליונים מדי שנה). בין אלו התבלטה, החל מאמצע המאה ה-20, חבורה מיוחדת, של בני בלי בית, מוזנחים למראה, אך בעלי רעיונות ושאיפות יוצאי דופן. היו אלו כמובן המטפסים, שעם התפתחות רמת הטיפוס והטכנולוגיה, החלו להעפיל על הקירות הזקופים והחלקים. תור הזהב של יוסמיטי הוגדר (על ידי אלו שזכו לטפס בשנים אלו) כ 1946 עד 1971. בשנים אלו טופסו לראשונה כל הקירות בעמק. נפתחו מסלולים על ה Half Dome, ולאחר מכן על המצוק בן הקילומטר של ה El Capitan, (ה"קפטיין" או "El Cap" בפי המטפסים). בראש מסלולי הקפטיין ניצבו ה Nose (המסלול הראשון, שנפתח ב 1957), וה Salathe – המסלול השני. לא שהאחרים (היום יש כמה עשרות) היו פחות יפים – הם פשוט היו הרבה יותר קשים...
תור הזהב אמנם היה כבר עשר שנים מאחורי, ואף פורסמו כבר ספרים שיהללו אותו, ובכל אופן היתה אוירה מיוחדת ב Valley – העמק. המסלולים בשנים אלו עדיין היו הקשים בעולם, ומיטב המטפסים הגיעו לבחון את עצמם עליהם. ויכוחים סוערים התחוללו בבאר (המקום בו שותים אלכוהול – לא מקום שאיבת המים) – האם באמת ניתן לטפס 5.12, או שזהו רק אגו – טריפ של מטפס זה או אחר (5.15 אפילו לא עלה בדמיון הפרוע ביותר). במגרש החניה היה ניתן לפגוש את השמות בהם נתקלת בירחונים, מנסים את כוחם בהליכה על חבל טיפוס מתוח, מנגנים בסקסופון, או מוכרים ציוד טיפוס למינהו. ובאם שפר עליך מזלך – גם זכית לראות אותם באיזו בעית בולדרינג, או לצידך על אחד המסלולים הקשים.
בוקרו של יום – צעדים ראשונים בעמק
חזרה אל ההווה (של פעם) – החודשים חלפו, קיץ עמוס עין פארה היה מאחורי, ואני יצאתי סוף סוף לדרכי, אי שם בראשית ספטמבר. עצירה קצרה להצטיידות בפריטים חסרים ב Boulder שבקולורדו (בה הייתי עתיד לבלות מספר חודשים מופלאים בעוד כמה שנים), ואני מיהרתי הלאה – אל סאן פרנסיסקו. נפלאות מערכת התחבורה הציבורית האמריקאית הפכו את הנסיעה בת 4 השעות אל יוסמיטי להרפתקה של יום שלם. אך לפנות ערב הגיע האוטובוס סוף סוף אל פאתי העמק – ואני יכולתי להביט לראשונה אל אותם ענקים, שראיתים קודם רק בתמונות. ללא ספק – בצדק נעתקה נשימתי אל מול הקפיטן, סנטינל, Half Dome וחבריהם הקטנים אך במעט.
האוטובוס סיים את ההקפה של העמק, ובסיומה ירדו 3-4 יצורים מפוקפקים בתחנה האחרונה – Sunnyside Camp, הלא הוא Camp 4 המיתולוגי של יוסמיטי. להבדיל משאר אתרי הקמפינג ביוסמיטי, המיועדים לבעלי משפחות, עם מכוניות צמודות, הרי ש Camp 4 הינו המחנה היחידי בו אין חניה למכוניות ליד האוהלים. מכיוון שכך, הוא משך אליו מאז ומתמיד את מה שמוגדר ב"אמריקאית" כ dirtbags – פליטי החברה, החיים בשוליה, עם מינימום אינטרקציה ומינימום הוצאות – ובקיצור, ה Climbing Bums. מושג זה נהגה לרוב על ידי נושאיו בגאווה כמעט כאילו שציינו שהינם כוכבי קולנוע, או לפחות מנהלים בכירים. נעמדנו בתור לפני הקופה, ולאחר דקות ספורות זכיתי בפתק הנחשק, שכאשר יוצמד לאוהל, יעיד על זכותי החוקית לישון באחד מהאתרים במחנה – אזור חולי, הנמצא בין העצים הגבוהים המצלים על המחנה, עם שולחן עץ במרכזו, בור למדורה, ותצפית על המצוקים הרחוקים והבולדרים הקרובים. כאן היה עתיד להיות ביתי בחודש הקרוב.
הקמתי את האוהל, אמרתי שלום לשותפי לאתר (campsite) - בכל אתר ישנים 6 איש, כאשר במחנה כולו יש כ 30 אתרים כאלו, ומיהרתי ללוח המודעות המיתולוגי שבכניסה לקמפינג. על לוח זה נוהגים המטפסים לתלות מודעות שונות. אלו הינם לעתים הודעות אישיות ("ג'ק, קבענו לטפס, חיכיתי לך 3 ימים ולא הופעת, אז נסעתי ל Joshua Tree"), אולם במידה רבה משמשות כ"לוח שידוכים" למטפסים בודדים. מכיון שמטפסים רבים מגיעים בגפם (או שבן זוגם נשבר לאחר מספר ימים מהסלע החלק, החום ושאר הקשיים), הרי שנוצר מנגנון לחיפוש שותפים. כל מטפס כותב את הרמה בה הוא מטפס (ולעיתים, את הרמה בה הוא היה רוצה לטפס – דבר המתגלה רק באמצע המסלול), ובאיזה campsite הוא נמצא, וכמו עלמה חסודה, מחכה למחזרים שיופיעו בפתח. המחזרים (בתקווה) אכן מגיעים – ולאחר טכס חיזור קצר, הכולל בירור על הרקע של בן הזוג המיועד (לא – לא מה הוא למד או כמה הוא מרוויח, או אפילו איזו מוסיקה הוא מחבב – אלא איזה מסלולים כבר טיפס), מחליטים איפה ועל מה לטפס. למרבה השמחה העמק משופע במסלולים לרוב, בכל הרמות והסוגים – חריצים, מ finger cracks, דרך hand jams ידידותיים ו- offwidths מאיימים ועד chimneys, מסלולי slabs חלקים, מסלולים של פיץ' אחד ומסלולים של 30 פיצ'ים, מסלולים טבעיים ומסלולים מלאכותיים, כאלו שהינם במרחק 5 דקות הליכה וכאלו הדורשים approach של 20 ק"מ עם תרמיל מלא על הגב. בקיצור – כל טוב הארץ.
כבר באותו ערב מצאתי בן זוג, ולמחרת השכם בבוקר, שמנו פעמינו אל אחד המסלולים הקלאסיים – ה-Central Pillar of Frenzy (משחק מילים על שמו של מסלול קלאסי על המונבלאן שבאלפים). המסלול אכן היה קלאסי בכל המובנים – Hand jam כמעט מושלם, לאורך 6 פיצ'ים על סלע טוב, על מצוק ה Cathedral – אחד המצוקים הגדולים והמפוארים שבעמק (אם מותר לכנות קיר בגובה של כמעט קילומטר בשם מצוק). כל זאת ועוד – ממש ממול ניצב ה"מלך" הבלתי מעורער של העמק – הלא הוא הקפיטן מיודענו. הוא בהק אל מול עינינו בשמש הבוקר הבהירה, בעוצמה של קירותיו החלקים. באמצע הקיר, מחלק אותו לשני ריבועים של ק"מ רוחב וק"מ גובה – ניצב ה-Nose. בסתר ליבי קיוויתי שאזכה לטפס אותו, אך היה לי ברור שעד אז אצטרך לעבור מסלול ארוך, וכנראה מפרך.
הרהורים על הקפיטן הוחלפו במהרה במחשבות מעשיות יותר, על המשימה שלפנינו. החבלים נפרשו (על החול – טרם הומצא השק לאחסון חבלים), העגינות והטבעות סודרו על הרתמה, הנעליים הודקו (והודקו שוב) ויצאנו לדרך. כלומר – כמעט יצאנו – נשאר עוד להכין את כפפת הטיפוס – אותה המצאה ייחודית ליוסמיטי. ככלל – המסלולים ביוסמיטי כוללים לעיתים קרובות פיצ'ים רבים של hand jams - חריצים ברוחב ידו של מטפס, אשר בהם מתקדמים על ידי תקיעת היד ונעילתה. שיטה זאת מאפשרת, לאחר שמשתלטים עליה, לטפס בקלות יחסית גם על קירות חלקים, תלולים ואף שליליים. מאידך גיסא, גורמת השיטה (כפי שיעיד כל מי שניסה טכניקת טיפוס מופלאה זאת) לפציעות וחורים בידיים – gobies בשפת בני המקום. בכדי להקטין (אם כי לא לבטל) את הנזק, נהוג להכין כפפה רב פעמית מפלסטר ("טייפ"): עוטפים את היד בשכבה ראשונה, כאשר הצד הדביק כלפי מעלה, ומוסיפים עוד שכבה או שניים, כאשר הדבק פונה כלפי היד. מסיימים בקיבוע של הכפפה על שורש כף היד. בסוף היום ניתן לגזור רק את אזור הקיבוע – וכך מוכנה הכפפה לשימוש חוזר למחרת. כמובן – אין טוב בלי רע בעולמנו, וכך גם בעניין הכפפה – ראשית נוצר המראה של ה climbing bum – אותו מראה של ידיים שזופות היטב, כאשר כפות הידיים לבנבנות (ומלאות שאריות דבק ופצעים למיניהם). דבר זה לא רק שאינו נחשב אסתטי ביותר (ברוב החוגים), אלא גם משמש כתג זיהוי בולט לרשויות אכיפת החוק – שלא כולן מתלהבות מאוסף המטפסים החיים במשטר של הוצאות מינימליות ואף פחות מכך. בעיה נוספת היא מנהגה המרושע של הכפפה, באם לא הונחה בצורה מושלמת, ללחוץ על העצבים ביד, כך שכעבור זמן מה נעלמת לה התחושה בכף היד, או באצבעות המחוברות אליה.
סוף כל סוף נשלמו כל ההכנות, וזכיתי להניח את רגלי (וידי) על הסלע. לשמחתי, באו לעזרי הניסיון שצברתי על סלעי הגרניט של סיני, וה gritstone של אנגליה. למרות דירוג ה 5.9 הצלחתי לעלות במאמץ סביר (למזלי – אין עדים לארוע שיוכלו לסתור את טענותי). ששת הפיצ'ים עברו להם במהירות, ולמרות שעברנו רק חלק קטן מהמצוק, מיהרנו לגלוש חזרה למטה, מעל ראשי המטפסים שהתעכבו קצת יותר בבוקר. מסלול ראשון בעמק היה מאחורי – לא קשה מדי, לא קל מדי, השילוב המושלם של תנועות הדורשות מחשבה, ריכוז ומאמץ, אך אינן מביאות את הגוף לקצה שבקצה, לאותו פחד מצמית, הגורם לתגובות flight or fight (ובמקרה של טיפוס – זמן האויר שב flight הינו מאד ממשי). עצרתי להצטלם בפוזה של מטפס, כשציוד הטיפוס תלוי עלי בגאווה, וה"אל קפיטן" משמש לי כרקע. רקע נאה – אך בשלב זה – כרקע בלבד. היה לי ברור שאצטרך לעבור עוד כברת דרך לפני שאוכל לחשוב על טיפוס עליו.
המסלול הראשון היה מאחורי – אך רבים, רבים באו בעקבותיו. יום רדף יום, ובכל יום (כמעט) זכיתי לטפס מספר מסלולים. פגשתי מטפסים שונים, אך לאחר זמן מה, התחברתי בעיקר עם בחור שוודי – לרס – מה site הסמוך. היינו בערך באותה רמה, כך שהיה זה הסדר נח. עם הזמן, הלכה רמתנו והשתפרה, ולאט לאט עלינו על מסלולים קשים יותר ויותר. גיליתי שיוסמיטי יכולה להיות אף יותר חמה מעין פארה. אחד המסלולים שעשינו היה ה Right Side of the Folly (צידו הימיני של השטות) – 5 פיצ'ים קשים בשמש יוקדת, כאשר השיא (crux) הינו layback ארוך וחסר מנוחות – שטות רצינית ביותר בשמש החמה של ספטמבר. מזל שמי ה Merced הקרירים היו במרחק 5 דקות הליכה מתחתית המסלול.
בימי במנוחה ישבתי לקרוא בספריה המקומית, הלכתי לטייל בשבילי העמק המוצלים, או עליתי בשביל התיירים (20 ק"מ ו 2000 מטר עליה) ל Half Dome, נחתי במאהל, או עסקתי בעיסוק החביב על מטפסים יותר מכל – scarfing. עיסוק זה, שהומצא ושוכלל ביוסמיטי, נעשה בצורה שלהלן: המטפס ההגון (לאחר שרחץ כמיטב יכולתו את ידיו, בכדי להעלים עדויות מרשיעות על עיסוקו), נכנס למסעדה המקומית. כאן הוא מזמין כוס קפה בדולר, אותה ניתן למלא שוב ושוב, חינם אין כסף. לאחר מכן הוא מתיישב (עם חבריו, או עם ספר טוב), ומחכה לטרפו – מנה שמטייל עתיר כספים ושומנים קנה ולא סיים. או אז, בצעדים נחושים אך חשאיים יעוט המטפס הנמרץ על שריד האוכל, ובתנועה מיומנת וזריזה יעביר את הצלחת לשולחנו – ויעביר את תכולתה אל קיבתו. דא עקא – הרשויות אינן תמיד נלהבות מהמיחזור היצירתי הזה, ובאם התנועה אינה מספיק זריזה – ימצא עצמו המטפס מבלה לילה בכלא המקומי, ולאחר מכן מגורש לאחר כבוד מגן העדן. בהתחשב בנסיבות – החלטתי להשתתף בספורט זה בתור צופה בלבד.
הימים חלפו להם, ולקראת סוף ספטמבר הגיעה הסופה הגדולה המסמנת את סוף הקיץ. במשך מספר ימים הסתכמו פעולותינו בחפירת תעלות סביב האוהל, הליכה לבר, ומדי פעם בתצפית בהליקופטרים החגים מעל אל קפיטן ומחלצים את המטפסים בישי המזל שנתקעו באמצע מפל זמני זה או אחר. אך לבסוף חזרה השמש לזרוח, המסלולים התייבשו, והאויר נעשה קריר יותר – הזמן האידיאלי לשים פעמינו אל הקירות הגדולים.
עולים כיתה – עולים למעלה
המסלולים ביוסמיטי הינם מרשימים בכל קנה מידה, אולם ייחודיים לה במיוחד המסלולים הארוכים והתלולים, שכמותם נמצאים רק ברכסים נידחים וקשים לגישה, כמו ההימאליה או האזורים הארקטיים. ביוסמיטי, לעומת זאת, נמצאים המסלולים במרחק הליכה מתחנת האוטובוס, ומתצפתים על דוכני הגלידה וההמבורגר. זה אולי פחות רומנטי, אך מאפשר ללמוד את רזי הטיפוס של קירות גדולים (big walls) בסביבה בטוחה יחסית. לכאן נוהרים בעלי השאיפות לטיפוס קירות גדולים מכל העולם, וכאן הם משתפשפים – באופן מוחשי ביותר. לאחר מספר קירות גדולים שכאלה – מתבלה הציוד כאילו נגרר על פני ק"מ סלע – שזה אכן מה שעובר עליו.
Washington Column
בתור מסלול ראשון, בחרנו ב-Washington Column, קיר גדול בקצהו המזרחי של העמק. העמסנו את השק (haul bag) בציוד הטיפוס, ציוד שינה, והרבה מים (16 ליטר לשני אנשים ליומיים – הלא הם 16 ק"ג). ירדנו עם המוני התיירים בתחנת האוטובוס שבקצה העמק. אולם, במקום ללכת בשבילים הרחבים, פנינו להעפיל בדרדרת שעולה כ 500 מטר עד לתחילת המסלול. בעודנו עמלים בחום הצהריים הופיעו למולנו שני מטפסים בעלי מראה עגמומי קמעה. התברר שאחד מהם הצליח להפיל את אחת מנעלי הטיפוס כאשר נח לו בתחנה באמצע הקיר, ובכך סימן את סוף המסלול עבורם. האם היתה זו דרך מקורית להודיע שהמסלול קצת גדול עליו, או טעות מצערת לא הצלחנו לגלות. לעומת זאת, הוקל לנו לדעת שלא יהיו מעלינו אנשים הנוטים להשליך חפצים מעל פני הקיר.
לבסוף הגענו לתחילת המסלול, החבלים נפרשו, הציוד סודר על הרתמות, והטיפוס החל. למרות שההתחלה היתה קלה יחסית, הרי שכמות הציוד עצמו היווה מכשלה לא קטנה: חבל הובלה (כמו תמיד) ולצידו חבל נוסף לגרירת השק. שני ג'ומרים לטיפוס על החבל, ולעזרה בהרמת השק, 2 סולמות (מרצועות) לטיפוס המלאכותי ופטיש לעזרה בהוצאת הציוד שנתקע (לפחות לא היה צריך יתדות) וכמובן – ציוד טיפוס. הציוד עצמו היה רגיל – טבעות, רצועות ואבני עיגון ו"פרנדים". הבעיה היחידה הינה שבטיפוס מלאכותי עומדים על עגינה אחת, ואז מכניסים עגינה נוספת ועוברים לעמוד עליה. מכאן שהמרחק בין העגינות לא יכול לעלות על 2 מטר, ולעיתים הינו קצר בהרבה. כלומר, שלפיץ' טיפוסי באורך 40 מטר נדרשות לרוב מעל 20 נקודות עיגון – שמשמעותן ציוד לרוב. בתחילת פיץ' מצאנו את עצמנו מצויידים בכ 50 טבעות, 20 רצועות, 40 נטים וכ 10-20 פרנדים: משקל לא מבוטל, שלא לדבר על הבלאגן המשתרר אם אין עובדים בצורה ממש מסודרת.
הטיפוס עצמו התבצע בצורה הבאה: הראשון מוביל את הפיץ', מגיע לתחנה, מקבע את עצמו לאבני העיגון (לרוב התחנות לא היו בולטים) ומשתחרר מהאבטחה. כעת הוא מקים מערכת הרמה ומתחיל להעלות את השק (שבתחילת המסלול עלול לשקול 30 ק"ג). במקביל מתחיל השני לטפס בג'ומרים על החבל ולשחרר את העגינות. אלו, שעל כולם הופעל לפחות משקל גוף, מגלות נטיות מרדניות להישאר מחוברות לסלע, מה שגורר צורך בנקיטת מדיניות יד חזקה: שרשרת של טבעות מחוברת לעגינה מצד אחד, ולפטיש טיפוס מהצד השני, ומדיניות טלטולים עזה (כפי שאומצה לאחר מכן בשב"כ) משכנעת את העגינה הסוררת להצטרף לחברותיה שעל הרתמה. האמת שמדיניות זו לא מועילה לא לעגינה ולא לטבעות, אך היא לעיתים קרובות הדרך היחידה לניקוי המסלול. חשוב מאד שמטפס הג'ומרים גם יקפיד להקשר מדי פעם בקשר שמונה לחבל – קרו לא מעט תאונות הנובעות מג'ומרים שנפרדו מהחבל, בייחוד במעברים אופקיים. המטפס השני גם אחראי לשחרור השק מכל מיני זיזים, שיחים, גגות ושאר מכשולים בהם הוא נוטה להסתבך. לבסוף, נפגשת כל החבורה (המוביל, השני והשק) בתחנה, התפקידים מוחלפים, הציוד מועבר ומסודר מחדש, והסיפור מתחיל מהתחלה. חשוב ביותר לזכור להעביר גם את קצה החבל המשמש להעלאת השק – אין דבר יותר מדכא (כמעט) מאשר לטפס במאמצים 10 או 15 מטר – רק בכדי לגלות שחבל הגרירה עדיין קשור למאבטח בתחנה.
בטיפוס עצמו, יש לשים עגינה, ובעזרת משיכות נמרצות לוודא שהיא אכן חזקה דיה. לאחר מכן, מחברים סולם אחד לעגינה, ובזהירות נעמדים עליו (כאשר העגינה גם מחוברת אלינו, למקרה שתשלף). אם לא עפנו עדיין, נעביר גם את הסולם השני, ונחבר את חבל ההובלה לעגינה. בתקוה שלא יצרנו בלאגן אדיר, נוכל כעת לעלות גבוה ככל האפשר בסולמות. בקיר שאינו שלילי, ניתן עם קצת אימון לעלות עד למדרגה העליונה בסולם – מה שמאפשר לשים את העגינה הבאה כמעט במלוא הגובה שלנו (עם יד מושטת). כאשר הקיר שלילי, העגינה גבולית, או סתם נכנסנו ללחץ – יתקצר לרוב המרחק בין העגינות. כעת – כאשר העגינה הבאה מונחת במקומה – נחזור על התהליך (ונחזור ונחזור – עד סוף הפיץ').
התאוריה מסתכמת, אם כך, ב 4-5 שורות (קיימים עוד מספר שיפורים ועידונים שלא פירטתי), אך הפרקטיקה היא קצת יותר מסובכת – כפי שגילה כל מי שניסה ללמוד שחיה בהתכתבות. למזלנו – אנו התחלנו את תרגולי השחיה ב"מים הרדודים", וכך היה לנו זמן לשפר את השיטה, ולעשות את השגיאות למיניהן בתנאים סלחניים.
חמישה פיצ'ים חלפו עברו, והנה הגענו ל Dinner Ledge – מדף גדול ורחב שעליו ניתן לארח לארוחת ערב לכמה עשרות מטפסים – בהחלט מקום ידידותי למשתמש, העומד לבלות את לילו הראשון באמצע big wall. אנחנו את ארוחת הערב עמדנו לאכול לבדנו, אך לפני כן עוד נשארה משימה קטנה – להוביל את הפיץ' הבא מעל המדף. לאחר כ 15 מטר של טיפוס פשוט יחסית – הגעתי ל Kor Roof. זהו גג של כ 7 מטר, שוהבל לראשונה על ידי Layton Kor – אחד המטפסים הגדולים של שנות השבעים. Kor היה מטפס גדול בכל המובנים – לא רק ביכולתו ותעוזתו האגדיים – אלא גם במימדי גופו – כשני מטר גובה. דבר זה גרם לכך שהמרחק בין הבולטים בגג האופקי לחלוטין היו מותאמים למשרעת שלו. אנו – האנשים הרגילים – נאלצנו להמתח עד קצה יכולתנו כדי לעבור מבולט לבולט. למרבה המזל, מרוב הבולטים השתלשלו רצועות ישנות, וכך יכולתי להתלות על בולט אחד, ולחכות עד שהרוח תעיף לכיווני את הרצועה הבאה. תפיסה של הרצועה, חיבור של הסולם לרצועה הבלויה משמש, התחברות מהירה ככל האפשר לבולט – ואני מוכן לצעד הבא. השמש כבר החלה להעלם, כאשר הגעתי לקצה הגג – ולהבנה שעדיין מחכים לי כ 15 מטר של חריץ 5.11 המשתפע לו בעדינות לכיוון תחנת הגלישה. עם ההסתכלות על הקטע הנותר, גם התבהרה לי העובדה שלא טרחתי להתעמק בטופו (אותה סקיצה של המסלול שהועתקה מהספר, ונשמרה באדיקות). אי לכך – נשארו רוב העגינות למטה על המדף, בכדי לחסוך ככל האפשר במשקל. בשנת 1982, חריץ 5.11 היה עדיין מעבר ליכולתי, אך הכלל בקירות גדולים – הוא שאין כללים. השתמשתי במעט העגינות שהיו לי, בשילוב של טיפוס חופשי ומלאכותי, ותוך כדי ביצוע backcleaning – הוצאת העגינות שמתחתיך, כדי שאפשר יהיה לשוב ולהשתמש בהן. זאת שיטה מוכרת ויעילה, אך חסרונה בחבל המתנופף לו בעליזות מתחתיך, בלא קשר לקיר. לבסוף הגעתי לתחנה, נקשרתי לבולטים שחיכו שם, וגלשתי חזרה למנוחה ונחלה. בהשראתי, כללה הצידה שלנו רק גראנולה – כך שארוחת הערב היתה קצרה למדי. למרבה השמחה (לפחות שלי) התברר שלרס (שותפי) אינו מחובבי הגראנולה – כך שזכיתי לאכול מלוא שובעי. לאחר ארוחת ערב, נפרשו שקי השינה, ולאיטנו שקענו אל שינת הלילה, כשהעמק פרוש למרגלותינו.
הלילה עבר בשקט, למעט ביקורים של מספר עכברים שוכני המקום, שכנראה כן אהבו גראנולה. התעוררנו עם השמש, ובחלקי נפל הכבוד המפוקפק לטפס ראשון על החבל (בעזרת ג'ומרים) חזרה לתחנה. הסתכלתי ובחנתי שוב ושוב את הנקודה בה החבל עבר על קצה הגג. לבסוף, נשארתי בלא תירוצים, ונאלצתי להתחיל ולטפס. התעמלות בוקר מעוררת הביאה אותי אל התחנה, העליתי את השק, וחזרנו לשיגרת הטיפוס: הובלה, תחנה, העלאת השק, העברת הציוד, אבטוח, טיפוס ג'ומרים תוך כדי ניקוי הציוד, העברת הציוד חזרה, ושוב הובלה וחוזר חלילה. כך חלפו להן השעות לאיטן – קשות מספיק בכדי שנשמור על רמת דריכות, אך לא קשות מדי. היו כמובן הפתעות למיניהן, כגון כאשר הגעתי לתחנה, וגיליתי שאנו (והשק) תלויים על 4 RPs (עגינות קטנות במייוחד), עם חלוקת משקל מאולתרת. מיותר לציין שמיהרתי לצאת מהתחנה ככל יכולתי. ככלל, המסלולים ביוסמיטי נוטים לעקוב אחר קווים ברורים – חריצים, ארובות וכו' – או אחר קו של בולטים. זאת מאחר והגרניט הוחלק על ידי הקרחונים שיצרו את העמק. בכך היא נבדלת מהרים גבוהים אחרים, כמו האלפים, בהם מציאת המסלול (route finding) הנה חלק קריטי במסלול. בכל זאת, השאלה היכן אתה בדיוק, ובעיקר לאן להתקדם הלאה היתה מרכזית במשך הטיפוס, וכאשר זיהינו שאנו נמצאים בארובה המסמנת את סוף המסלול הרגשנו הקלה רבה. משיכה אחרונה של השק, ויכולנו להשתחרר מהחבלים ולחזור להליכה רגילה. הליכה רגילה – או כמעט רגילה. כרגיל בטיפוס – נשארה לנו הירידה, וזאת מה Washington Column ידועה בתור נתיב מסוכן, שכבר גבה לא מעט קורבנות – בייחוד של מטפסים עייפים שמיהרו חזרה אל מנעמי העמק. בזהירות ובתשומת לב עקבנו אחר השביל המפוקפק, עברנו את הגלישות הנדרשות, ולאחר זמן מה מצאנו את עצמנו שוב על הדרדרת שבתחתית המצוק. כעת נותרו רק כמה מאות מטר של ירידה, ומצאנו את עצמנו שוב בעולם האופקי – בעמק המלא חנויות ומכוניות, והמוני אנשים, אשר אחת הוא לדידם אם עלית או לא עלית על איזשהו קיר.
ובכן – קיר גדול אחד היה מאחורי, ולמרות שלא היה קל, הרי שבהחלט היה מאמץ בגדר הסביר. כעת הייתי מוכן להפנות את עצמי למטרות גדולות אף יותר, ומה גדול יותר (לפחות ביוסמיטי) מ El Capitan – הצוק של העמק, המשתרע לקילומטר גובה בשיאו, על פני כשני קילומטרים אופקיים. אך כאן ניכונה לי אכזבה – עד היום לא ברור לי אם זה נבע מעייפות, מחשש ממזג האויר, או ממיאוס מגראנולה. אולם, בשורה התחתונה – לרס הבהיר לי שהוא לא מעוניין לטפס על El Cap. האכזבה היתה עמוקה – לא נותר לי עוד זמן רב בעמק, ולא הייתי מוכן לקחת על עצמי משימה קשה כל כך עם מישהו שאכיר מלוח המודעות. התכוננתי להעביר את הזמן שנותר בעוד מסלולים קצרים (גורל שאינו רע עד כדי כך...). אך, בעודי יושב על סיר האורז המסורתי בקמפינג, ניגש אלי אחד משכני – בחור קנדי בשם ג'ון שגם הוא שהה כבר זמן ניכר בעמק – ואף הספיק לעלות את אחד המסלולים הארוכים בסולו. ג'ון הציע שנטפס את אחד המסלולים המלאכותיים הקלאסיים בעמק – את ה-Leaning Tower. המסלול, שנפתח על ידי Warren Harding האגדי (פותח מסלול ה Nose על הקפיטן), מצדיק את שמו של המצוק – אמנם "רק" 10 פיצ'ים – אך כולם נוטים בפראות, כאשר בחלקם סוף הפיץ' נמצא 4 מטר החוצה לעומת ההתחלה. שוב נארז השק, סודרו אבני העיגון והטבעות הרבות, המים הועמסו – והנה אני שוב נגרר במעלה דרדרת בין בולדרי ענק. לקראת צהריים הגענו לתחילת המסלול.
תחילה היה עלינו לבצע טרוורסה (מעבר אופקי) על מדף מתפורר למחצה עד תחילת הטיפוס האמיתי. המדף עצמו לא היה קשה, אלמלא הצורך של השני להיסחב עם השק הכבד עליו. לבסוף הגענו לבולטים שסימנו את תחילת המסלול – על אף שמבחינת גובה כבר היינו באמצע המצוק – עם תהום של 200 מטר המשתרעת מתחתינו. לפחות מעכשיו נהיה קשורים לסלע... הציוד הועמס על הרתמה, החבלים נקשרו, ובזכותי נפל הכבוד להוביל את הפיץ' הראשון. הקיר בקטע זה הינו שלילי ביותר – כאמור 4 מטר החוצה ב 40 מטר טיפוס, וגם חלק ביותר, ולכן 2 הפיצ'ים הראשונים הינם לחלוטין על בולטים. לכאורה – תרגיל טכני מרתק, אך לא מסובך מדי: התחבר לבולט, טפס גבוה ככל האפשר על הסולמות, התחבר לבולט הבא, וכך חוזר חלילה עד סוף הפיץ'. אבל, למען הוסף עניין ואתגר – יש לזכור שהבולטים הוכנסו כולם בהעפלה הראשונה, אי אז ב 1961 ולא הוחלפו מאז. לא רק זאת – אלא שהן הוכנסו כמובן בגרניט קשה ביותר, עם מקדחים ידניים. יוצא מכך שמדובר בבולטים קטנים – 6 מ"מ קוטר, על 3 ס"מ אורך, וכאשר החור לא נקדח כצריך – הרי שהבולט לא תמיד הוכנס לכל אורכו. נוסף לכך – הרי שברבות השנים התעקמו או סתם נפלו חלק מהאוזניים המשמשות לחיבור הטבעת. במקרה כזה, עליך לקחת אבן עיגון עם כבל מתכת, לשחרר טיפה את ה"אבן" (הטריז המתכתי) כך שקצה הכבל יתפס על הבולט, ובקצה השני תחובר הטבעת. היזכרו בכך שמדובר בקיר שלילי ביותר, הנוטה להפעיל כוח המושך החוצה מהקיר, ותבינו מדוע לא התלהבתי ביותר מאלתורים אלו. כדרכם של פיצ'ים, ושאר דברים בחיים – גם פיץ' זה הגיע לסופו. נקשרתי לשני בולטים (אף הם מ 1961, עם המימדים הפיזיים הלא מרשימים שהוזכרו) – והתכוננתי להמשך. תחילה שחרר ג'ון את השק – שביצע באלגנטיות תנועת מטוטלת עד שהתייצב אותם 4 מטרים החוצה מג'ון. לפחות לא היתה בעיה של חיכוך של השק עם הסלע בזמן ההרמה. בינתיים החל ג'ון את קטע טיפוס הג'ומרים שלו. המסלול כזכור מתחיל מאמצע המצוק – כמה מאות מטרים באויר. אי לכך, ברגע שנעזבה התחנה מצא את עצמו השני עף מעל התהום, כאשר כל מה שמפריד בינו ובין טיסה קצרה ביותר אל שדה הבולדרים אי שם מתחת הינם 11 מ"מ חבל אליהם הוא מחובר ב 2 ג'ומרים. יש לציין שהקפדנו ביותר על הכלל שמדי כמה מטרים כדאי להקשר בקשר שמונה לחבל שמתחתינו. הטיפוס עצמו היה גם הוא חוייה – בכל בולט היה צריך איכשהו לשחרר את החבל, לאחר מכן את העגינה, ולבסוף לעזוב את הכל ולחזור על תרגיל הטיסה עם החבל. בינתיים המוביל, כשסיים להעלות את השק, יכל לשבת לו בנחת בתחנה, ולנבור (בזהירות!) בשק, ולשלוף לעצמו מיני מאכלים (כלומר גראנולה) ולנשנש תוך כדי ציפיה בהמשך העמק, הנעלם לו בערפילים ובשני המתאמן בהתנדנדות על חבל מתחתיו. העיבה אולי על ההנאה רק העובדה שכל התחנות (למעט אחת, שהינה על שיפוע של 45 מעלות) הינן תלויות לחלוטין, כלומר הרגליים תלויות באויר, וכל העומס בא על הרתמה. המהדרין לוקחים עמם ספסל עץ קטן לשבת עליו, אך אנו הסתפקנו בעמידה מדי פעם על הסולם. למרבה הפלא – היה זה פתרון סביר למדי, או שמא השנים עזרו להשכיח את אי הנוחות. ג'ון הוביל עוד פיץ' שרובו בולטים, כך שגם אני זכיתי לטעום את הנאת התליה מעל התהום. מכאן עברנו למערכת סדקים דקים, אך עדיין שליליים ביותר. בשלב מסויים, עליתי על bashie שהיה תקוע בסלע – כלומר חתיכת אלומיניום רכה שנדפקה אל שקע בסלע שלא יכל לקבל אפילו עיגון מינימלי. זהו פלא אמיתי שחתיכות המתכת האלו מחזיקות משקל אדם, ובמקרה זה – היה זה אף פלא קצר ימים. תוך כדי שאני מנסה להגיע לעגינה הבאה, מצאתי את עצמי בזמן אויר, יחד עם העגינה שעוד היתה מחוברת אלי. ניעור קצר, בכדי לפזר את האדרנלין באופן אחיד יותר, וחזרתי ומצאתי עגינה אמיתית (כלומר rock מספר 1 או 2) טיפה יותר גבוה. עוד קצת מאמץ, ומצאנו את עצמנו מגיעים עם אור אחרון למדף היחיד בכל הקיר – 3 שקערוריות בגודל אדם, שבהן התעתדנו להעביר את הלילה. כמובן שבמסלולים קשים באמת, אין אפילו מדפים כאלו, ואז ישנים המטפסים במיני ערסלים המתחברים אל הסלע, וגם מספקים הגנה מפני גשם, בשעת הצורך. אך לנו לא היה ציוד כזה, ולכן האפשרויות שלנו הסתכמו בהגעה למדף, או לילה תלוי על רתמה. העדפתי את המדף.
התמקמנו כל אחד בשקערוריתו, כאשר אנו קשורים עדיין ברתמות בתוך שקי השינה, וחבל משתרך החוצה אל העגינות. בזהירות העברנו את האוכל והמים מאחד לשני – חשיבות עליונה במסלולים כאלו הנה להקפיד שלא יפול ציוד. מטפס שיפיל במקום כזה טבעת שעליו אבני עיגון – יכול למצוא את עצמו תקוע, בלי יכולת לרדת או לעלות, עקב הקושי בגלישה על קיר כל כך שלילי. אנו, בכל אופן, לא היפלנו דבר, ולמחרת בבוקר קמנו רעננים להמשך הטיפוס. היינו כבר מתורגלים היטב, ולמרות פיצ'ים מלאכותיים של A2 ואף A3, התקדמנו ללא תקלות מיוחדות. כבר נטען שהסיפורים המרתקים שייכים לאלו שטעו או הסתבכו. במקרה זה (לפחות) היה סיפורנו משעמם, וחסר הרפתקאות. לעת צהריים הגענו אל סוף המסלול. שוב מעבר בין שיחים סבוכים בחיפוש אחר השביל, מספר גלישות, וירידה בדרדרת מלאת הבולדרים, והנה אמו שוב בחניה, ובמהרה – ב Camp 4 מיודענו.
אל ראש ההר
נותר לי כעת פחות משבוע. יכולתי כבר להתחיל לסכם לעצמי את הנסיעה. היה זה חודש מדהים ומהנה, שבו טיפסתי דברים חדשים, למדתי המון, השתפרתי ברמה, ונהניתי עד מאד. ולמרות זאת – היה חסר הדובדבן שבקצפת. החלום של טיפוס על הקפיטן כנראה לא נועד לפעם הזו.
הלכתי לאוהל, פיזרנו את הציוד וחילקנו אותו מחדש, ופניתי להכין ארוחת ערב. פתאום, הופיע לרס, שותפי משכבר. היומיים שחלפו גרמו לו לשקול מחדש את הרעיון של טיפוס על הקפיטן, וכעת הוא שאל אם אני רוצה לבוא אתו לטפס על ה Nose. רוצה? – משתוקק, מקווה ומייחל. נותרה רק בעיה קלה – נשארו לי 5 ימים עד הטיסה מסן פרנסיסקו. מכיון שהמסלול צפוי לקחת 3 ימים לפחות, הרי שעלינו להזדרז ביותר. קודם כל מיהרנו לסופרמרקט, לקנות אוכל. הסכמתי שהפעם ניקח אתנו קצת יותר מגראנולה, וכך התווספו להם לחמים, גבינות וקצת דברי מתיקה. מכיון שלא התכוונו לבשל, הרי שעדיין נשארנו עם מגוון די קטן, ל-3 ימים שצפויים להיות לא קלים כלל. לאחר מכן אספנו מיכלי מים זרוקים, ועטפנו אותם ב Duct tape, בכדי לחזק אותם מעט (היה זה לפני עידן הקנקלים). כעת נשאר רק לאסוף את כל ציוד ההובלה – כזכור 60 טבעות, 2-3 סטים של פרנדים, ו-3 סטים של rocks. למזלנו, הצלחנו להלוות קצת ציוד משכנינו לקמפינג. שינה קלה, ושעה לפני חשיכה הקפיץ אותנו חבר לתחתית ה El Capitan. הליכה קצרה ביער השטוח, בינות לעצי ה redwood הגבוהים, ואנו בתחתית המצוק. צמרות העצים נעו חרישית, 30 מטר מעלינו, וקילומטר מעליהם – נראה קצהו של הקפיטן. המצוק מספיק תלול שאנשים קופצים מעליו ב base. מעיון שאפשרות זאת אינה חוקית, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הרי שזה נעשה לרוב בחשאי, ותוך הסתכנות במאסר. בכל מקרה – לנו לא היו תוכניות כאלו.
נשאלת כמובן השאלה מדוע בחרנו דווקא ב Nose. יש להודות, שמעבר לחשיבותו ההיסטורית של המסלול, הרי שמכל המסלולים הארוכים העולים על הקפיטן, הרי שה Nose נחשב לקל ביותר, ביחד עם מסלול ה Salathe. אך לגבי ה Salathe דנן, שמענו מחברים על ארובות שנמשכות 40 מטר, על גרניט חלק ללא עגינה אחת. למעשה חברינו כל כך נלחצו (למרות שהיו מטפסים מצוינים), שהעדיפו לגלוש 20 מטר מאמצע אחת הארובות, על skyhook בודד (מעין וו, שמונח על מדפים קטנים, כשאין מקום לאבני עיגון), כל זאת ורק לא להמשיך בטיפוס כשהחבל מתנופף לו חסר תועלת בין הרגליים. אי לכך – מטרתנו הברורה היתה ה Nose. לא שזהו מסלול קל, כעבור שנים עתידה Lynn Hill לטפס אותו חופשי ברמת 5. 13. לנו לא היו תוכניות כאלו, אך עדיין, 34 פיצ'ים, של עד 5. 10 חופשי (עבורנו), ומלאכותי עד A3, הבטיחו מספיק אתגרים.
לגבי מסלול פופולרי כמו ה Nose, אין זה פשוט כל כך סתם לבוא ולהתחיל לטפס. כמו בקופת חולים, גם כאן קיים תור, ולהבדיל מקופת חולים, כאן הוא יכול להמשך מספר ימים. מה שמקובל, הינו להוביל את ארבעת הפיצ'ים הראשונים, עד למדף גדול, הנקרא Sickle Ledge. מכאן, שתי גלישות מחזירות אותך לקרקע, כאשר החבלים נשארים על הסלע – תחליף לפתק הידוע. כאשר התור מגיע – עולים מחדש עם השק דרך חבלי הגלישה, וכך גם חוסכים 4 פיצ'ים מהטיפוס הרצוף. חסרונה של השיטה, החנו שאם הראשונים בתור מחליטים שהמסלול גדול עליהם – אף אחד אחר לא יתחיל לטפס, לפחות לא באותו יום. כאשר הגענו, היו תלויים כבר ארבעה חבלים, לסימון התור. אך לנו לא היו 4 ימים לחכות, כזכור. אי לכך, בצעד ישראלי מה, החלטנו לדלג על התור. אנו פשוט התכוונו לעלות את המסלול ברצף מלמטה. כך, אם יגיעו בעלי התור – הם יוכלו בקלות להשיג אותנו ב 2 פיצ'ים של ג'ומרים, לעומת 4 פיצ'ים של מלאכותי קשה שציפה לנו. כך גם יכולנו להשקיט את מצפוננו במידת מה. עם אור ראשון, כבר עשינו את צעדינו הראשונים על הקיר. עגינה, סולם, עוד סולם, הקלפת חבל, שוב עגינה, וחוזר חלילה, אנו כבר היינו מתורגלים. רק השק היה כבד יותר – מים ל 3 ימים, גם לפי חישוב מצטמצם של 4 ליטר ליום לאדם, הביא לסך 24 ק"ג רק של מים. הרמת השק ב 40-50 מטר לא היתה מלאכה קלה כלל. בסביבות 10 הגענו למדף, ולשמחתנו הרבה לא נראתה אף קבוצה נוספת בסביבה. הדבר היחיד שנראה למעשה היתה ערימה של פירות יבשים, שכנראה נפלו ממטפסים בהמשך המסלול, והתפזרו על המדף. מיהרנו להשלים קלוריות, והתכוננו להמשיך הלאה.
לגבי מסלול פופולרי כמו ה Nose, אין זה פשוט כל כך סתם לבוא ולהתחיל לטפס. כמו בקופת חולים, גם כאן קיים תור, ולהבדיל מקופת חולים, כאן הוא יכול להמשך מספר ימים. מה שמקובל, הינו להוביל את ארבעת הפיצ'ים הראשונים, עד למדף גדול, הנקרא Sickle Ledge. מכאן, שתי גלישות מחזירות אותך לקרקע, כאשר החבלים נשארים על הסלע – תחליף לפתק הידוע. כאשר התור מגיע – עולים מחדש עם השק דרך חבלי הגלישה, וכך גם חוסכים 4 פיצ'ים מהטיפוס הרצוף. חסרונה של השיטה, החנו שאם הראשונים בתור מחליטים שהמסלול גדול עליהם – אף אחד אחר לא יתחיל לטפס, לפחות לא באותו יום. כאשר הגענו, היו תלויים כבר ארבעה חבלים, לסימון התור. אך לנו לא היו 4 ימים לחכות, כזכור. אי לכך, בצעד ישראלי מה, החלטנו לדלג על התור. אנו פשוט התכוונו לעלות את המסלול ברצף מלמטה. כך, אם יגיעו בעלי התור – הם יוכלו בקלות להשיג אותנו ב 2 פיצ'ים של ג'ומרים, לעומת 4 פיצ'ים של מלאכותי קשה שציפה לנו. כך גם יכולנו להשקיט את מצפוננו במידת מה. עם אור ראשון, כבר עשינו את צעדינו הראשונים על הקיר. עגינה, סולם, עוד סולם, הקלפת חבל, שוב עגינה, וחוזר חלילה, אנו כבר היינו מתורגלים. רק השק היה כבד יותר – מים ל 3 ימים, גם לפי חישוב מצטמצם של 4 ליטר ליום לאדם, הביא לסך 24 ק"ג רק של מים. הרמת השק ב 40-50 מטר לא היתה מלאכה קלה כלל. בסביבות 10 הגענו למדף, ולשמחתנו הרבה לא נראתה אף קבוצה נוספת בסביבה. הדבר היחיד שנראה למעשה היתה ערימה של פירות יבשים, שכנראה נפלו ממטפסים בהמשך המסלול, והתפזרו על המדף. מיהרנו להשלים קלוריות, והתכוננו להמשיך הלאה. כאן נפל בחלקי להוביל את המטוטלת (pendulum) הראשונה. ככלל, ה Nose עוקב אחר מספר מערכות חריצים שחוצות את פני הקפיטן עד למעלה. אולם, חריצים אלו אינם רציפים, ולעיתים מפרידים ביניהם 10 מטר ויותר. כדי לעבור מחריץ אחד לשני, עולים גבוה ככל האפשר, חוזרים שוב למטה, ומתחילים לרוץ הלוך וחזור על קיר (בתנועת מטוטלת), עד שמגיעים לחריץ השני. זה מה שהיה עלי לעשות כעת. למרבה השמחה, היה הקיר חלק ביותר, כך שאם מאבדים שליטה, רק מתגלגלים על הקיר. התחלתי – ריצה קלה ימינה, חזרה שמאלה, שוב ימינה ושמאלה, והפעם על באמת – רצים בכל הכח ימינה, והנה קצות האצבעות נוגעות בחריץ. נוגעות – ולא נוגעות, לא רק הקיר חלק, גם דופן החריץ, ולאט לאט החליקו האצבעות החוצה, ואני מצאתי את עצמי מתגלגל על הקיר, כמה מאות מטרים באויר. עוד ניסיון, ריצה עם קצת יותר השקעה, והנה היד תקועה ב hand jam מעורר בטחון בחריץ. אך כעת מתעוררת בעיה חדשה. אני הרי נמצא בקצה המטוטלת, כלומר שהחבל עולה מהמאבטח לקצה המטוטלת, וחוזר כלפי מטה בזוית אלי. אם אשים כעת עגינה, יווצר חיכוך אדיר בחבל שימנע ממני לטפס, ולהגיע לתחנה הנמצאת 15 מטר מעלי. אין ברירה אלא להמשיך ולטפס ללא אבטחה. הפיץ' אמנם מדורג רק כ 5.8, אך כשהעגינה האחרונה נמצאת 10 מטר הצידה, קצב הלב (לפחות שלי) בכל זאת עולה. לבסוף הגעתי לתחנה, לרס שיחרר בעדינות את השק כך שלא יחטוף יותר מדי מכות מהסלע, ולאחר קטע טכני לא טריוויאלי, הצטרף אלי בתחנה.
כעת הגענו אל ה Stoveleg Cracks, חריצים ברוחב של כ 7 ס"מ, הנמשכים ברוחב כמעט אחיד על פני 3 פיצ'ים. זהו גודל בעייתי ביותר – רחב מדי ל Hand jam, אך צר מדי לטיפוס ארובה. בהעפלה הראשונה, ב 1958, לא היו בנמצא יתדות ברוחב כזה, והמטפסים אילתרו יתדות מרגליים של תנור – ומכאן שם החריצים. הרוחב של החריצים, 7-8 ס"מ, משייך אותם לקבוצת ה off widths ונחשב לאחד הקשים ומעייפים בקבוצות החריצים – רחב מדי לתקיעת הידיים וצר מדי לתקיעת הגוף. באמצע קיר ענק, לא היו לנו שום כוונות לטפס את החריצים טיפוס חופשי. מאידך גיסא – העגינות היחידות שהתאימו לחריץ רחב שכזה היו פרנדים בגודל ½ 3 או 4, ומאלו היו לנו בסך הכל 3 יחידות. הוסף לכך בולט בודד באמצע הפיץ' – ועדיין נשאר מרחק רב למדי בין עגינה לעגינה עבור טיפוס מלאכותי – בו כוונתנו לעמוד על עגינה אתת, לחבר עגינה נוספת בקצה הישג היד, ולעלות עליה. אי לכך, כאן נדרשת טכניקה מיוחדת, הנקראת leapfrogging – קפיצת צפרדע. כרגיל, נכניס עגינה אחת, נחבר אליה את הסולמות, נעלה עליהם גבוה ככל האפשר, נכניס את העגינה הבאה, נבדוק אותה, ואחר נחבר אליה את הסולמות ונמשיך בטיפוס. עד כאן הכל טוב ויפה, אולם כעת נושיט את היד למטה, נוציא את העגינה שמתחתינו, נעלה חזרה על הסולם, ונתקע את העגינה שהיתה מתחתינו – מעלינו. כל זה כשלעצמו אינו מסובך במיוחד, אולם כאשר הוצאנו את העגינה שמתחת, נשארנו ללא עגינה, מלבד העגינה עליה אנו תלויים. אם יש לנו עודף ציוד, ניתן (ואף רצוי) להשאיר אותו בדרך, אולם לרשותנו עמד רק "פרנד" מיותר אחד, והבולט הקבוע. המשמעות העצובה הינה שלקראת סוף הפיץ' – כארבעים מטר, יש לנו רק שתי אבטחות המתנופפות להן ברוח אי שם למטה. שאלה מעניינת הנובעת מהתהליך הזה, הינה איפה להשאיר את ה"פרנד" העודף. מוקדם מדי – ואתה עתיד להצטרך למשקפת בכדי לראות את האבטחה כשתגיע לסוף הפיץ'. מאוחר מדי – טוב אין מצב כזה, אבל נראה אותכם עומדים בפיתוי, כאשר המרחק מהתחנה הולך ומתרחק במהירות.
לגבי המהירות – הרי שיש להודות שהיא לא היתה מהירה ביותר. גם הטיפוס של 4 הפיצ'ים הראשונים (שהינם מהיותר קשים במסלול), וגם כמה טעויות מיותרות גרמו לנו לבזבז יותר זמן ממה שתכננו. כך מצאנו את עצמנו עם אור אחרון עדיין חצי פיץ' מתחת לתחנה המיועדת – מדף רחב ידיים (כלומר ברוחב של בערך 2 ידיים פרוסות לצדדים, ואורך דומה) הנקרא Dolt Towers. שוב, כמו ב Leaning Tower, עמדה לפנינו הברירה בין לילה תלוי על הרתמה, או טיפוס בחושך. שוב ישנו על המדף. המדף, למרות מימדיו הצנועים, היה בהחלט מקום נעים, לפחות לעומת הסביבה. הוא היה שטוח למדי, עם בולטים אלינו יכולנו להקשר בנוחות, וגם לקשור אליהם את כל הציוד. אפילו העזנו להשתחרר מהרתמות, ולהסתובב כשרק קשר הצלה סביב בטננו. פשוט תנאים שופרא דשופרא. הפעם, להבדיל מהקירות הקודמים, לא היינו לבד. עם חשכה, נעצרו גם המטפסים בשאר המסלולים, כ 10 קבוצות, והקיר התמלא אורות – איים קטנים, או שמא סירות קטנות המשייטות להן באוקיינוס הגרניט. אכלנו לנו לאיטנו ארוחת ערב, פטפטנו קצת, ובהרגשת סיפוק גדולה שקענו אל תוך השינה. בסיכומו של דבר – הכל היה פשוט מושלם – לבדנו על מסלול קלאסי, מאתגר אך לא מפחיד מדי, ועם מזג אויר מושלם, לא חם מדי ולא קר מדי. כמו שנאמר – החיים לא יכולים להיות טובים יותר (אם כי יש בודאי סקפטיקנים שיתהו אם להיות תלוי באמצע קיר של קילומטר הינו שיא הקיום האנושי).
ויהי ערב, ויהי בוקר
אכן, הבוקר של היום השני הגיע במהרה. עם אור ראשון קמנו וארזנו את הציוד והתחלנו לטפס שוב. לא היה לנו רצון מיוחד לשוב ולטפס בחושך, והדרך הן עוד רבה. הפיצ'ים הראשונים עברו בלי בעיות מיוחדות, וכעת הגענו אל ה King Swing, המטוטלת הגדולה. הפעם זכה לרס בכבוד – הפעם הוא פשוט השתלשל מהתחנה כ 15 מטר, רץ הלוך וחזור כנדרש – והתחבר לעגינה נוספת. כעת היה עליו להשתלשל שוב, ותוך ביצוע תנועות של מטוטלת כפולה, להגיע לחריץ היעד. כאן חיכתה לשוב עליה לא מאובטחת לתחנה, והנה תורי הגיע. הצטערתי צער רב שלא בדקתי היעב את ה"טופו" – אותו תרשים של המסלול, ולא טרחתי לסדר את זה כך שאני שאוביל את המטוטלת. במקום זאת, היה עלי לגלוש באלכסון, כאשר לחבל אחד קשור השק בקצהו, והחבלים עוברים דרך ערימת רצועות ישנות (שאף אחד לא מעיז לחתוך מהן את הישנות ובלויות). כל זאת כאשר אני כ 500 מטר באויר, והעצים התמירים מאתמול בבוקר נראים כאוסף גפרורים. בדקתי וחזרתי ובדקתי (וחזרתי שוב לבדוק) את הרתמה, הקשרים וכל דבר אחר שנתן לי תירוץ להשתהות. לבסוף נגמרו התירוצים, ולאט לאט התחלתי בגלישה, חצי גולש וחצי מושך את עצמי לכיוון התחנה.
טוב, גם דבר זה נגמר, ושוב נפגשתי עם לרס בתחנה. כאן ציפתה לי הפתעה מאד לא משמחת: שני מטפסים שהיו לפנינו והחלו זה עתה לטפס את הפיץ' הבא. העובדה שהשגנו אותם, למרות שישנו מרחק די ניכר מעלינו לא בישרה טובות. קיווינו שהם פשוט לא התעוררו בבוקר, אך במהרה התגלה שהם אכן אינם בדרך לשבור שיאים של מהירות. מכיון שהמסלולים הינם בחריצים דקים, שמסביבם רק גרניט חלקה, הרי שקשה מאד לעקוף, ואף בתחנות קשה לרוב למצוא מקום ליותר מזוג אחד. לאור העובדה שגם אנו לא הצטיינו במהירות ביום הקודם – לא העזנו לנסות ולהדחף. באופן כללי – יש הבדל גדול מאד בקצב המטפסים – מקובל לעלות את המסלול ב 3 ימים, אך יש לא מעט מטפסים שמושכים זאת על פני 5-6 ימים. מאידך גיסא – ההעפלה הראשונה ביום אחד נעשתה כבר ב 1975 (7 שנים לפנינו), והיום עומד השיא על פחות משלוש שעות (לקילומטר טיפוס, שנע ברובו בין 5.9 ל 5.12, ו A2). וכמובן – יש לא מעטים המתייאשים – מהחום, מהקושי, מהגובה ומשאר סיבות למיניהן, ומעדיפים לגלוש מצמד בולטים לצמד בולטים, על הקיר החלק, ורק לא להמשיך הלאה.
היה לנו זמן רב להרהר בזאת – חיכינו כשעה בתחנה, וכאשר המוביל השני יצא מהתחנה, יצאתי גם אני – רק בכדי להתקע שעה ויותר תלוי על הרתמה מטר מתחת לתחנה. היה צפוף מדי מכדי שאנסה להתחבר לתחנה. כל העיכובים של הזוג שלפנינו גזלו זמן יקר, ולקראת ערב מצאנו את עצמנו רק ב Camp 4. באותו יום טיפסנו רק 8 פיצ'ים, לעומת 12 ביום הראשון. מעבר לכך – נשארו 14 פיצ'ים לא קלים כלל לפסגה. התחלתי לחשוש שאת המטוס חזרה ארצה אראה מאמצע האל קפיטן. לגבי אותו Camp 4 שזה עתה הגענו אליו, הרי שבהעפלה הראשונה, שנמשכה על פני חודשים, נהגו המטפסים לישון על הסלע במקומות השטוחים יחסית. קיימים 6 מקומות כאלו בכל 34 הפיצ'ים, ומכאן שמם Camp 1 עד Camp 6. אנו כאמור הגענו למחנה הרביעי, אך כאן ציפתה לנו הפתעה קטנה. לא רק שהתעכבנו ארוכות אחר הצמד שלפנינו, אלא ש Camp 4, על אף שמו המפתה, מחזיק מקום לשני אנשים בקושי. נאלצנו לגלוש חזרה למקום הקרוב, מדף ארוך, אך משתפע, וברוחב של כ 30 ס"מ בלבד. הלילה כנראה לא נזכה להשתחרר מהרתמות. דאגנו לסדר מספר עגינות, קשרנו את הציוד ואת עצמנו, ולאחר ארוחת ערב קצרה נשכבנו כמידת יכולתנו והתכוננו לשנת הלילה.
עברה כשעה, ומתוך חלום שמעתי את לרס קורא לי. מרחוק החל מופע אור קולי, אורות וקולות של ברקים ורעמים, וכנראה סופת גשם שבאה עימם. כשיצאנו יום קודם היתה התחזית אופטימית לחלוטין. אולם, למרות שבעמק הולכים לרוב בעונה זו בסנדלים ומכנסיים קצרים, הרי שאנו בהרים גבוהים, כשהפסגות מסביבנו עוברות את ה 3 ק"מ מעל פני הים. הרים כאלו ידועים בכך שהם יוצרים לעצמם את מזג האויר. אנו אמנם הבאנו ציוד חירום מינימלי, אך לא באמת תכננו להתקע לסופה רצינית. ראשית עצה, מיהרנו לקשור את כל הציוד המתכתי הרחק ככל האפשר מאתנו, דחסנו את שאר הציוד לתוך השק, תוך כדי הטיפות הראשונות, והתיישבנו על החבל. התחשמלות, כידוע, הנה סכנה מוחשית ביותר בהרים בזמן סופות, ומדי שנה נהרגים כך אנשים בהרים הגבוהים. אנו קיווינו שבידוד של החבל, ביחד עם הרחקת הציוד המתכתי, והתרחקות משקעים ומערות תעזור לנו במידת הצורך. לרס לבש מעיל, ואני התכנסתי בתוך שקית גדולה שנועדה להגן מפני מקרים כאלו. הגשם החל לרדת, וירד וירד וירד. במשך 4 שעות רצופות, נענו בין מצב של ממטרים חזקים לטפטוף דק – וחוזר חלילה. לאט לאט החל הכל להספג – המים זרמו בחופשיות על כל הקיר, המדף נהפך לשלולית קטנה, והחבל נספג מים, שזרמו לאורכו, ולאט אך בבטחה טיפסו לאורכו עד הרתמה. לקראת חצות, כשנראה היה שנאלץ גם אנו להצטרף לרבים שגלשו חזרה ממרומי הקיר, פסק לאטו הגשם. ממטרי הזלעפות נהפכו לטיפות קטנות, הרעמים וברקים נחלשו עד שנעלמו, וכעבור זמן אף החלו להופיע קרעים בעננים שכיסו קודם את כל פני השמים.יצאנו מתוך הקונכיות, פרשנו שוב את שקי השינה, וניסינו לישון כמיטב יכולתנו. יכולתי, כרגיל, התגלתה כטובה. בוקר שב וזרח לו, מבעד לעננים. הכל היה עדיין רטוב, ומהחריצים עוד זלגו מים. אולם, האופק נראה מבטיח, או לפחות לא מאיים מדי. שעה שעתיים נוספות של גשם – והיינו כעת בדרכנו למטה. אולם, למרות הכל, האיר לנו מזלינו, ואנו החלטנו לשים פעמינו למעלה.
אל ראש ההר
ידידינו מאתמול נתנו לנו לעבור אותם, ובחלקי נפל להוביל את ה Great Roof, גג באורך של כחמישה מטרים, הנחשב לאחד הנקודות המרכזיות במסלול, והוא שהכשיל במשך שנים רבות את הנסיונות לעלות את ה Nose חופשי, עד שהגיעה Lynn Hill, והראתה לעולם הגברי כיצד עושים זאת. אולם לנו לא היו שום שאיפות לטפס כאן חופשי, אלא רק להגיע למעלה במהירות האפשרית. אך לפני שמגיעים לגג עצמו, ישנם כ 20 מטר של טיפוס בסדק דק. הסדק היה דק ביותר, והכיל רק עגינות קטנות ביותר. העובדה שזרם לו שעליזות לא ממש תרמה לעליזות מצידי (והרי כידוע עליז נגמר ב "ז"). צעד ועוד צעד, ואט אט התקרבתי לגג עצמו. ממש לקראת סוף הקטע היה תקוע בחריץ מחזה מעניין - אבן עיגון קטנה שכבל המתכת נקרע מצד אחד, ובכדי לאפשר את השימוש בו – נפש טובה ביצעה קשר בכבל. בלב פועם התחברתי לעיגון, משכתי ומשכתי שוב. מחזיק. העברתי אל העגינה את הסולמות, נעמדתי עליהם בזהירות. ובשיא המהירות הקלפתי טבעת אל התחנה הבאה, עשיתי משיכת ניסיון בעגינה והרמתי יד עם סולם בכדי לחבר את הסולם לעגינה.
כאמור, בשיא המהירות, אבל לא מהיר מספיק. בעודי מרים את היד עם הסולם, נפרם הקשר בכבל. פתאום מצאתי את עצמי 6 מטר נמוך יותר. למרות שהייתי רק מטר וחצי מעל העגינה הקודמת, הרי שקצת חופש במערכת, ואבטוח שהשאיר לי קצת חבל רפוי זיכו אותי בזמן אויר רב מהצפוי. במשך שנותי כמטפס נמניתי עם הזרם השמרני, ולא הרביתי כלל ליפול, לפחות בהובלה. אולם לא היו לי הרבה ברירות – משכתי בצידו השני של החבל, היורד מהעגינה שנשארה, (מה שנקרא batmanning, על שם גיבור הקומיקס הנודע), ובמהרה שבתי אל העגינה העליונה. כעת, כשטבעת השתלשלה מהעגינה הנוספת, יכולתי בתנועה ארוכה פשוט לדלג על העגינה הסוררת. עוד שני צעדים – והייתי בגג. זה, למרות שמו המאיים, התברר כקל למדי. ארבעה מעברים מפיטון קבוע אחד למשנהו, והייתי בתחנה.
זהו, לכאורה הגענו לישורת. מכאן ועד לפסגה היינו בתוך מערכת סדקים אחת, ללא מטוטלות, טרוורסות וגלישות, מצד שני – היינו עדיין 11 פיצ'ים מהסוף. ללא ספק עוד נכונו לנו אתגרים ותרגילים. החריצים התבררו כפינות צרות ולא נוחות. אולי היה זה קושי אובייקטיבי, אולי העייפות המצטברת, ואולי הלחץ הלא מורגש לגמור את המסלול באותו יום. לא רצינו להתקע לעוד סערת גשמים. מדי פעם נתקעו הקשרים בסולמות בתוך החריץ, או שהשק נתקע באיזשהו גגון. כמו כן – היתה את האבן החופשית (בגודל אדם) באחת התחנות – כאשר שמנו מאחוריה עיגון, ומשכנו – זזה כל האבן. החזרנו אותה בזהירות למקום, וטיפסנו בעדינות מסביבה. מטפס מיחידת החילוץ המקומית דאג להעיף אותה, כאשר טיפס את המסלול בחורף, כמה שנים לאחר מכן. מצד שני, למרות העייפות, השתפרה והשתכללה הטכניקה שלנו. העברת הציוד, ארגון החבלים, הנחת העגינות ושליפתן כולם עבדו בצורה יעילה. למעשה עד כדי כך הצטיינו בשליפת העגינות, שבסוף הטיפוס היו באמתחתנו כ 30 אבני עיגון נוספות (אלו הנם אבנים שהושארו על ידי מטפסים שעלו לפנינו, ושמקובל שמותר להוציא אותם – אם זה ביכולתך). גם השק הלך ונעשה קל יותר, וכעת במקום מערכת הרמה, יכולנו פשוט להעלות אותו אלינו במשיכת יד על יד.
פיץ' רדף פיץ', והנה אנו סוף סוף בתחילת הפיץ' ה 34, הפיץ' האחרון. והנה – שוב הערב יורד, הכוכבים נראים בשמים, והמסלול לא כל כך נראה. נפל בחלקי הכבוד להוביל את נפיץ' האחרון, הגעתי לתחנה, במהירות העברתי את הציוד אלי, שלפתי את פנס הראש מהשק, ומיהרתי הלאה, בניסיון לנצל את דקות האור הבודדות שעוד נותרו. בגדול, הפיץ' הזה כולל מעבר של גג, שנעשה דרך טיפוס על 5-6 בולטים, ולאחר מכן Slab לא קשה (5.7) המוביל לקצה ההר. את הבולטים האלו תקע Warren Harding בלילה ארוך של בילוט, כאשר חברים לרוב מחכים לו על הפסגה, לחגוג את סיום המסלול. לנו לא חיכה איש למעלה, אך היה כנראה איזה יופי פיוטי בכך ששיחזרנו את תנאי ההעפלה הראשונה. למרבה הצער, היופי הזה נעלם לגמרי מעיני באותם רגעים, בייחוד בהתחשב בכך שהפנס (היחיד) החליט לגווע דווקא ברגע זה. אמנם היו לנו בטריות רזרביות אי שם בתוך השק, אך למצוא אותם (ללא פנס!) נראה משימה די אבודה, בייחוד כאשר אתה תלוי קילומטר באויר. המשכתי את הטיפוס על ידי גישוש: עומדים על קצה הסולם, ועם הידיים מגששים ימינה ושמאלה, בתקווה למצוא את הבולט הבא. למרבה הצער, המסלול כאן נע אף הוא ימינה ושמאלה, בחיפוש אחר קווי חולשה בגג. מה שהיה מן הסתם 5 צעדים קלילים באור יום נעשה לתרגול ארוך ומאתגר. אך הנה גם זה נגמר, ומהבולט האחרון נאלצתי להתחיל בטיפוס חופשי כלפי מעלה. התרשים הראה שהמסלול מתקדם למעלה ושמאלה, וכך התקדמתי גם אני, תוך ניסיון למצוא את המעבר עם מינימום התנגדות, ובתפילה חרישית שלא אמצא את עצמי תקוע, לא לבלוע ולא להקיא, הרחק מעל אותו בולט אחרון. התפילה כנראה עזרה, כי פתאום מצאתי את עצמי ליד זוג בולטים. לא רק שהייתי על המסלול – הנה הגעתי כמעט לסופו. אך בעודי מתחבר לעגינה, נגלה במרחק של 5-10 מטר בלבד הסוף המיוחל: עץ הנמצא כבר על אדמה שטוחה ממש, כזאת שהולכים עליה, רצים עליה, שוכבים עליה, ללא חבלים וללא רתמות. לא עמדתי בפיתוי. סבב צעקות קצר אל תוך הליל עם לרס, והשתכנעתי שנותר מספיק חבל בכדי להגיע על העץ. השיפוע של המצוק החל להתמתן, והנה נותרו רק חמישה צעדים, ואחר ארבעה, שלושה, שני צעדים, שני צעדים, שני צעדים... משהו קרה שלא לפי התכנון. נשארתי בכמעט טווח יד מהעץ, אך לא הצלחתי להגיע אליו. לרס היה תלוי על התחנה למטה, ביחד עם השק, וחיכה לעגינה בטוחה, כדי שיוכל לטפס בג'ומרים על החבל. ניסיתי לאלתר איזה פתרון כזה או אחר, אך לבסוף גברה ההכרה שלא כדאי להמציא אילתורים באמצע הלילה בראש האל קפיטן. בעדינות בעדינות טיפסתי חזרה למטה אל התחנה, נקשרתי והחלתי להעלות את השק. לרס בינתיים היה צריך להתחבר עם ג'ומרים לחבל, להשתחרר מהעגינה, ובאחת להתלות על החבל, וכל זאת בחושך מוחלט. הגג שמעליו גרם לו לעוף אל מעל התהום הפעורה. די שמחתי שאני כבר למעלה.
ימי האימון הממושך שקדמו לפיץ' הנוכחי השתלמו – למרות החושך, לרס הגיע אלי במהרה, המשיך בקלילות עד לעץ, ובמהרה הצטרפתי אליו על הפסגה. הפסגה, אוי לבושה, אינה בעצם פסגה כלל, אלא מזכירה קצהו של מצוק רגיל – השיפוע מתמתן, ונהפך לאזור שטוח. התרחקנו כמה עשרות מטר מהשפה, מצאנו משטח קטן בין השיחים, ופרסנו את ציוד השינה בפעם האחרונה. לצערי, גיליתי כאן כמה עובדות מצערות על פוך רטוב. אמנם בזמן הסופה היה שק השינה סגור בשקית אטומה, אך נאלצתי לישון בו עם רתמה רטובה, ועל סלע רטוב. כך הצליח לספוג כתמי רטיבות במשך הלילה. כאשר דחסתי אותו חזרה אל השקית בבוקר, איפשרתי לרטיבות להתפזר באופן אחיד, וכאשר פתחתי אותו לעת ליל, נהפכו נוצות האווז לכמה גושים לא מזוהים בין 2 יריעות ניילון דקות ושקופות. לילה יבש אך קר עבר על כוחותינו, כלומר עלי – לרס עם השק הסינתטי שלו ישן שנת ישרים. בדיעבד, הייתי צריך כנראה לבנות מחסה מעלים וענפים, אך לצערי, מיומנות זאת למדתי רק כעבור שנים רבות.
סוף סיפור: הבוקר עולה, המסך יורד
הלילה נגמר לבסוף, קמנו וארזנו את השק ויצאנו לדרך. היה עלינו לרדת כעת את הקילומטר האנכי שעלינו. השביל התפתל בין השיחים הסבוכים עד לשתי גלישות שהביאו אותנו אל שביל ביער שירד בתלילות אך בעקביות עד העמק, ומטפס מזדמן שהחזיר אותנו אל המחנה. כעת באמת תם זמני בעמק – מצאתי מישהו שעמד לנסוע למחרת לסאן פרנסיסקו, נפרדתי משכני למאהל, וכעבור זמן קצר מדי הייתי שוב במטוס – הפעם בדרכי ארצה.
החלום הגיע לסיומו – הגיע הזמן להתעורר.
