על רצח הבלתי-אפשרי

מאת מאט רוברטסון

פורסם ב-Rock and Ice

Via Drago, המסלול של הדרקון

"רצח הבלתי-אפשרי" פורסם לראשונה בשנת 1971 במגזין Mountain. ריינהולד מסנר יהפוך מאוחר יותר להיות מטפס ההרים ההימאלאי הגדול בכל הזמנים, אך בשנות השישים של המאה העשרים, הוא ואחיו גונתר היו ידועים כמטפסי הסלע הטובים באלפים. ריינהולד מסנר התפרסם במיוחד בפתיחת מסלולים נועזים על קירות שעדיין לא טופסו בדולומיטים, באיטליה. חלקם נחשבו עד אז קשים מדי או מסוכנים מדי לטיפוס ללא בולטים. עם זאת, מסנר האמין ברוח ההרפתקה והתגבר על הקשיים בעזרת מיומנות ונחישות, יותר מאשר בעזרת טכנולוגיה.

הוא התנגד מלכתחילה ונקט עמדה בלתי מתפשרת נגד השימוש בבולטים כדי לאבטח פייסים ללא חריצים, מאחר שהוא חש שבולטים הם דרך מלאכותית להקטין את הקושי ובכך הם הורידו מחשיבותו של ההישג של טיפוס קירות כאלה. בעיניו היתה חשיבות גם לכך שלא הכל יטופס, כך שגם למטפסי הדורות הבאים יישארו אתגרים "בלתי אפשריים" איתם יוכלו להתמודד. אם כל אחד עם מקדחה יוכל "להנדס" דרכו במעלה הקיר ללא כל מיומנות, אולי לא יהיו עוד אתגרי טיפוס למטפסי העתיד. היום, לאחר 37 שנים, נושא זה נשאר מוקד לויכוחים ערים, עם הסכמה של מרבית מטפסי הצמרת שבילוט מופרז הורס את רוח ההרפתקה. המטפס הבלגי קלאודיו ברביה התנגד גם הוא לבילוט ופתח את "המסלול של הדרקון" (Via Drago, בתמונה הראשונה) כהצהרה כנגד הבילוט בכל מחיר.

אמיליו קומיצ'י (Emilio Comici, 1901-1940), היה מטפס איטלקי מפורסם שהשלים מסלולים רבים בדולומיטים, ביניהם Via Comici, על הצד הצפוני של ה-Cima Grande di Lavaredo. המסלול, שנפתח ב-1934 הוא קו ישר למדי, החוצה קיר עצום בגדלו שנחשב בלתי אפשרי עד אז (בתמונה השניה). גם היום הוא נחשב אחד מ"ששת הקירות הצפוניים" הגדולים של האלפים (עם האייגר, הגראנד-ז'וראס, הדרו, המטרהורן ופיצו-בדילה). קומיצ'י התפרסם בזכות הקונספט של "דירטיסימה" (direttissima): מסלול ישר העוקב אחרי מסלולה הדמיוני של טיפת מים הגולשת מן הפסגה. המסלול של טיפת המים מייצג מסלול ישר ומושלם מבסיס המצוק ועד הפסגה. (המילה האיטלקית direttissima הפכה מקובלת גם באנגלית לתיאור מסלול ישר; המילה המקורית באנגלית היא plumbline, ופירושה אנך (אנך בנאים). גם בה מסנר משתמש). כאידיאל אסתטי למסלולים ארוכים וחדשים על קירות גדולים, הרעיון של direttissima מייצג שלמות.

עם זאת, כפי שמסנר טוען, השאיפה ליצור "שלמות" במסלולים חדשים עלולה לעודד מטפסים שאפתנים "לאנוס" את הקיר ולטפס מסלולים שאינם קוןים טבעיים של טיפוס. הקווים הטבעיים (שנקראים לעיתים "קווי חולשה" של ההר) הם רק לעיתים רחוקות קו ישר אל הפיסגה. בולטים מאפשרים את הכיבוש המלאכותי של קו, על ידי מטפסים שאינם יכולים לטפס מסלול כזה באופן טבעי. אם קו ישר קשה מדי לטיפוס טבעי (ללא בולטים), זאת אומרת, כך טוען מסנר, שיש להשאירו כשאיפה למטפסי העתיד. ללא מטרות "בלתי אפשריות", לא מטופסות, למטפסי העתיד לא תהיה הזדמנות להתעלות על עצמם ולהגיע לגדולה אמיתית. מסלולים "בלתי אפשריים", אומר מסנר, הם חלק חשוב מן הטיפוס, ושימוש באמצעים טכנולוגיים (בולטים) כדי "לחסל" את המסלולים הבלתי אפשריים הללו, מחסל את האפשרות של הדורות הבאים לנסות ולהצליח, או, לא פחות חשוב בעיניו, להיכשל באצילות.

בשנות השישים השתמשו מטפסי סלע בפיתונים לאבטחה. פיתונים, כמו פרנדים ורוקים שנפוצים היום, תלויים בכל שיהיו חריצים לאבטח בהם. סלאבים גדולים ופייסים ללא חריצים מציבים אתגר לגוף ולראש, בגלל הסיכון הגדול והראן אאוטים הארוכים. מסלולים עם ראן אאוטים גדולים היו תמיד נחלתם של המטפסים הגדולים בכל דור. דוגמאות מודרניות הם המסלולים של Tuolumne Meadows (כמו Bachar-Yerian), את מסלולי הגריט הקשים של Peak District (שהתפרסמו בסרט Hard grit) והמסלולים שעל מגדלי אבן החול של אלבסנדשטיין (Elbesandstein) בסקסוניה, על גבול גרמניה-צ'כיה. בכל האיזורים הללו, אילו היו מוסיפים בולטים, הם היו מורידים את הקושי של המסלולים, וגם את ההישג. תרבות הטיפוס המקומית (באלבסנדשטיין, אפילו חוקים) אוסרים על תוספת של בולטים לא נחוצים, כדי לשמור על המסלולים כפי שהם, ולתת הזדמנות למטפסים נוספים לחוות אותם כך.

הדיונים של שנות השישים סביב שאלת הבילוט של הפייסים באלפים הם דומים לדיונים העכשוויים על בילוט. יש ויכוח דומה באתרי טיפוס בכל העולם על בילוט מסלולים ספורטיביים. לפעמים הדיון נמשך עשורים. סוגי סלע וכמויות הסדקים (שיכולים לשמש לאבני עיגון) לפעמים מכריעים את הדיון, אבל לרוב הגורם החשוב הוא תרבות הטיפוס המקומית. יש שמעריכים מסורת והרפתקה, אחרים מציינים שבולטים תורמים לעליית רמת הטיפוס. זה כמעט אותו ויכוח של ימיו של מסנר, והוא עדיין מתנגד לבולטים ולטיפוס ספורטיבי.

האם בולטים הם באמת "רצח הבלתי-אפשרי"? האם בילוט של מסלולי טיפוס ספורטיבי מודרניים הוא הרסני להרפתקה, לספורט שלנו? להזדמנות שלנו להצטיין? או אולי טיפוס מסלולים מבולטים הוא העתיד, והוא נחוץ לשיפור היכולת שלנו? שאלות אלה ימשיכו להיות במרכזו של הדיון עוד זמן רב.

---

תרמו לדף זה: מאט רוברטסון (כתב), מיכה יניב (תרגם) ואחרים...