הבדלים בין גרסאות בדף "K2"
| שורה 1: | שורה 1: | ||
ה-'''K2''' (נודע גם בשמות '''פסגת גודווין-אוסטן''', '''לאמבה פהאר''', '''צ'וגורי''', '''קצ'ו''' ו'''דאפסאנג''') עם 8611מ' הוא ההר השני בגבהו בעולם (אחרי ה[[אברסט]], 8848מ'). הוא נמצא מעל [[קרחון]] ה[[בלטורו]] ברכס ה[[קרקורם]], שהוא רכס משני של ה[[הימלאיה]], ונמצא בצפון פקיסטן, על גבול סין, בקואורדינטות: 35°52′57″ צפון, 76°30′48″ מזרח. | ה-'''K2''' (נודע גם בשמות '''פסגת גודווין-אוסטן''', '''לאמבה פהאר''', '''צ'וגורי''', '''קצ'ו''' ו'''דאפסאנג''') עם 8611מ' הוא ההר השני בגבהו בעולם (אחרי ה[[אברסט]], 8848מ'). הוא נמצא מעל [[קרחון]] ה[[בלטורו]] ברכס ה[[קרקורם]], שהוא רכס משני של ה[[הימלאיה]], ונמצא בצפון פקיסטן, על גבול סין, בקואורדינטות: 35°52′57″ צפון, 76°30′48″ מזרח. | ||
| − | K2 נחשב כהר קשה יותר טכנית | + | K2 נחשב כהר קשה יותר טכנית מהאברסט. הוא תלול יותר, ויש קטעים תלולים ביותר, של [[קרח]] דחוס בזווית של כ-65° בחלק העליון של המסלול, מעל גובה 8000. קטעים טכניים אלה, בגובה כזה, ומזג האוויר הבלתי יציב בעליל הופכים את ה-K2, בעיני רבים, להר הקשה ביותר לטיפוס בעולם. |
==המיפוי והשם== | ==המיפוי והשם== | ||
ה-K2 מופה על ידי משלח מחקר בריטית בשנת 1866. הוא נמדד וקיבל את שמו כקיצור ל'''קרקורם 2'''. בראשות המשלחת עמד משלחת בראשותו של הנרי האברשאם גודווין-אוסטן, קולונל בצבא הבריטי שעמד בראש צוות מדידה במיפוי הטריגונומטרי הגדול של הודו. השם הבריטי של ה-K2: פסגת גודווין-אוסטן, ניתן לכבודו. | ה-K2 מופה על ידי משלח מחקר בריטית בשנת 1866. הוא נמדד וקיבל את שמו כקיצור ל'''קרקורם 2'''. בראשות המשלחת עמד משלחת בראשותו של הנרי האברשאם גודווין-אוסטן, קולונל בצבא הבריטי שעמד בראש צוות מדידה במיפוי הטריגונומטרי הגדול של הודו. השם הבריטי של ה-K2: פסגת גודווין-אוסטן, ניתן לכבודו. | ||
| שורה 25: | שורה 25: | ||
האשה הראשונה טיפסה על ה-K2 היא ואנדה רוטיאקביץ' מפולין, ב1986. חמש הנשים הבאות שניסו לטפס עליו מתו כולן, שלוש מהן בדרכן חזרה. בעקבות זאת נפוצה אמונה (תפלה?) בקרב מטפסים, כי ההר מקולל למטפסות. | האשה הראשונה טיפסה על ה-K2 היא ואנדה רוטיאקביץ' מפולין, ב1986. חמש הנשים הבאות שניסו לטפס עליו מתו כולן, שלוש מהן בדרכן חזרה. בעקבות זאת נפוצה אמונה (תפלה?) בקרב מטפסים, כי ההר מקולל למטפסות. | ||
| − | |||
| − | |||
עד סוף שנת 2008 היו על ה-K2 רק 308 מטפסים. שניים מהם הגיעו פעמיים. בניסיונות אחרים ניספו 49 מטפסים, מתוכם 13 בשנת 1986 לבדה. דהיינו, כאחד מכל ארבעה מטפסים מסיים את חייו על ההר. בעונת הטיפוס של 2006 הגיעו רק ארבעה מטפסים לפסגת K2, וארבעה מטפסים קיפדו את חייהם בניסיונות העפלה כושלים. זהו היחס הירוד ביותר של הגעה לפסגה כנגד מספר הקורבנות. בשנת 2008 הגיעו לפסגה 43 מטפסים, וזהו המספר הגדול ביותר בעונה אחת אי פעם. | עד סוף שנת 2008 היו על ה-K2 רק 308 מטפסים. שניים מהם הגיעו פעמיים. בניסיונות אחרים ניספו 49 מטפסים, מתוכם 13 בשנת 1986 לבדה. דהיינו, כאחד מכל ארבעה מטפסים מסיים את חייו על ההר. בעונת הטיפוס של 2006 הגיעו רק ארבעה מטפסים לפסגת K2, וארבעה מטפסים קיפדו את חייהם בניסיונות העפלה כושלים. זהו היחס הירוד ביותר של הגעה לפסגה כנגד מספר הקורבנות. בשנת 2008 הגיעו לפסגה 43 מטפסים, וזהו המספר הגדול ביותר בעונה אחת אי פעם. | ||
==מסלולים== | ==מסלולים== | ||
| − | [[תמונה: K2routes.jpg|שמאל|ממוזער| | + | [[תמונה: K2routes.jpg|שמאל|ממוזער|300px|מסלולים על ה-K2, מדרום: |
| − | + | A: הרכס/פייס המערבי, משלחת יפאנית, 1981. | |
| − | + | B: הפייס המערבי - דירקט, משלחת רוסית, 2007. | |
| − | + | C: הפילאר הדרום מערבי/Magic line, משלחת פולנית/צ'כית, 1986. | |
| − | + | D: הפייס הדרומי, משלחת פולנית, 1986. | |
| − | + | E: העמוד הדרום-דרום מערבי, סקוט (1983) וסזן (1986) עד הכתף, משלחת באסקית עד לפסגה (1995). | |
| − | + | F: הרכס הדרום מזרחי/אברוצי, משלחת איטלקית, 1954.]] | |
יש מספר מסלולים אל פסגת ה-K2, כולם קשים. הקושי נובע מהשילוב של הגובה של ההר עם התלילות שלו ועם אורך המסלולים עליו. הגובה מכתיב טיפוס בסביבה דלת חמצן, בדומה ל[[פסגות מעל 8000מ'|הרים אחרים של 8000מ']]. ההר בולט מאד מעל סביבתו והטיפוס מחייב שהייה של מספר ימים בגובה רב. משך הזמן הזה הוא גורם סיכון ממשי והא הסיבה לעיקרית לשיעור התמותה הגבוה על ה- K2. בנוסף, כל המסלולים על ההר הם תלולים ויש בהם קטעים טכניים מאד. אופי הטיפוס הוא [[מחייב]] וה[[נטישה]] אינה קלה. לבסוף, סביב ה-K2 אין הרים נוספים הקרובים לו בגבהם (בניגוד לאברסט, למשל, שיש לידו את ה[[נופטסה]] ואת ה[[להוטסה]]) ואין שום מעצור רציני לרוחות בחצי העליון של המסלולים על ההר. עובדה זו גורמת לכך שמזג האוויר אינו יציב ועלול להשתנות במהירות רבה. זהו הגורם השני לשיעור התמותה הגבוה, ולכך ששיעור גבוה, יחסית, של מטפסים, הגיעו לפסגה, אך נהרגו בדרך למטה. | יש מספר מסלולים אל פסגת ה-K2, כולם קשים. הקושי נובע מהשילוב של הגובה של ההר עם התלילות שלו ועם אורך המסלולים עליו. הגובה מכתיב טיפוס בסביבה דלת חמצן, בדומה ל[[פסגות מעל 8000מ'|הרים אחרים של 8000מ']]. ההר בולט מאד מעל סביבתו והטיפוס מחייב שהייה של מספר ימים בגובה רב. משך הזמן הזה הוא גורם סיכון ממשי והא הסיבה לעיקרית לשיעור התמותה הגבוה על ה- K2. בנוסף, כל המסלולים על ההר הם תלולים ויש בהם קטעים טכניים מאד. אופי הטיפוס הוא [[מחייב]] וה[[נטישה]] אינה קלה. לבסוף, סביב ה-K2 אין הרים נוספים הקרובים לו בגבהם (בניגוד לאברסט, למשל, שיש לידו את ה[[נופטסה]] ואת ה[[להוטסה]]) ואין שום מעצור רציני לרוחות בחצי העליון של המסלולים על ההר. עובדה זו גורמת לכך שמזג האוויר אינו יציב ועלול להשתנות במהירות רבה. זהו הגורם השני לשיעור התמותה הגבוה, ולכך ששיעור גבוה, יחסית, של מטפסים, הגיעו לפסגה, אך נהרגו בדרך למטה. | ||
גרסה מ־03:14, 27 בינואר 2009
ה-K2 (נודע גם בשמות פסגת גודווין-אוסטן, לאמבה פהאר, צ'וגורי, קצ'ו ודאפסאנג) עם 8611מ' הוא ההר השני בגבהו בעולם (אחרי האברסט, 8848מ'). הוא נמצא מעל קרחון הבלטורו ברכס הקרקורם, שהוא רכס משני של ההימלאיה, ונמצא בצפון פקיסטן, על גבול סין, בקואורדינטות: 35°52′57″ צפון, 76°30′48″ מזרח.
K2 נחשב כהר קשה יותר טכנית מהאברסט. הוא תלול יותר, ויש קטעים תלולים ביותר, של קרח דחוס בזווית של כ-65° בחלק העליון של המסלול, מעל גובה 8000. קטעים טכניים אלה, בגובה כזה, ומזג האוויר הבלתי יציב בעליל הופכים את ה-K2, בעיני רבים, להר הקשה ביותר לטיפוס בעולם.
תוכן עניינים
המיפוי והשם
ה-K2 מופה על ידי משלח מחקר בריטית בשנת 1866. הוא נמדד וקיבל את שמו כקיצור לקרקורם 2. בראשות המשלחת עמד משלחת בראשותו של הנרי האברשאם גודווין-אוסטן, קולונל בצבא הבריטי שעמד בראש צוות מדידה במיפוי הטריגונומטרי הגדול של הודו. השם הבריטי של ה-K2: פסגת גודווין-אוסטן, ניתן לכבודו.
המדיניות של המודדים, שניהלו את המיפוי הטריגונומטרי הגדול של תת היבשת ההודית, היתה לשמור על השמות המקומיים של הרים. ההר הראשון שמופה בקרקורם היה K1 ושמו המקומי היה מאשרברום (Masherbrum). לפסגה השניה, שהיתה מרוחקת מאד מקומות יישוב, לא היה שם מקומי ולכן נשאר השם K2.
שלושת הפסגות האחרות שנמדדו בקרקורם קיבלו שמות אחרים. כך , K3 נקרא ברוד פיק (Broad Peak, ה-12 בגבהו בעולם), K4 נקרא גאשרברום 2 (Gasherbrum II, ה-13 בגבהו בעולם), ו-K5, נקרא גאשרברום 1 (Gasherbrum I, ה-11 בגבהו בעולם).
משלחות ראשונות
הנסיון הרציני הראשון לטיפוס על ההר נעשה בשנת 1902, על ידי אוסקר ארקנסטיין ואליסטייר קרולי (Oscar Eckenstein ו-Aleister Crowley). לאחר חמישה נסיונות מאומצים ויקרים הם הגיעו רק לגובה של 6525מ'. הכשלון יוחס לשילוב של תכנית אימונים לא מתאימה, סכסוכים אישיים, ומזג אוויר גרוע - מתוך 68 ימים שהם שהו על ההר (שהוא גם זמן שיא לשהיה בגובה כזה) היו להם רק שמונה ימים של שמים בהירים.
המשלחת הבאה הגיעה בשנת 1909. מוביל המשלחת היה האיטלקי לואיג'י אמדאו (Luigi Amedeo), הדוכס מאברוצי. המטפסים הגיעו לגובה של 6250מ', על הרכס הדרום-מזרחי (שנקרא מאז רכס אברוצי - Abruzzi Spur או Abruzzi Ridge). קטע זה היה תלול וטכני, ולכן לא ניסו לטפס אותו שוב, אבל כיום הוא נחשב חלק מהמסלול הרגיל. לאחר נסיונות נוספים, דרך הרכס המערבי ודרך הרכס הצפון מזרחי, הכריז הדוכס האיטלקי שלעולם לא יטפסו על ה-K2. מכיוון שכך, הם עברו לנסות לטפס על הצ'וגוליסה (Chogolisa) 7665מ', והגיעו עד 150מ' מן הפסגה לפני שנאלצו לסגת בגלל סופה.
הנסיון הבא התעכב עד 1938. משלחת אמריקאית בראשות צ'ארלס יוסטון (Charles Houston) ערכה סקר של סביבת ההר. הם הגיעו למסקנה שרכס האברוצי הוא המסלול הסביר ביותר, ואכן הגיעו לגובה של 8000מ' לפני שהם נסוגו בגלל שילוב של מזג אוויר רע והידלדלות האספקה. שנה אחר כך ארבעה מטפסים ממשלחת גרמנית בראשות פריץ וייזנר (Fritz Wiessner) הגיעו כ-200מ' מן הפסגה, אבל נעלמו על ההר.
צ'ארלס יוסטון חזר אל ההר בשנת 1953 עם משלחת אמריקאית נוספת הם הגיעו לגובה 7800מ' ושם נתקעו בסופת שלגים למשך עשרה ימים. בזמן הסופה חלה ארט גילקי באופן אנוש, ובנסיגה בנואשת מן ההר, כולם נפלו, ומלבד גילקי, שנהרג (לא ברור אם במפולות שלגים או בנסיון מכוון מצידו להקל על חבריו), כולם נצלו על ידי פיט שונינג (Pete Schoening). למרות שהם לא הגיעו לפסגה, ההירואיות של הצוות זכתה לכבוד רב ונכנסה לפנתיאון הסיפורים של טיפוס ההרים.
First Ascent
פסגת ההר נכבשה לבסוף רק ב־31 ביולי 1954 על ידי משלחת איטלקית בהובלתו של ארדיטו דסיו. שני המטפסים שהגיעו לפסגה הם לינו לצ'דלי ואכילֶה קומפניוני (Lino Lacedelli ו-Achille Compagnoni). לקבוצה התלווה הקולונל מוחמד אטא-אולה, מטפס פקיסטני שהיה במשלחת של יוסטון שנה קודם לכן. באותה משלחת היו גם המטפס האיטלקי האגדי וולטר בונאטי והסבל הפקיסטני מהדי, שתרומתו היתה חיונית להצלחת המשלחת. הוא זה שנשא את בקבוקי החמצן לגובה 8100מ' והשאיר אותם שם עבור לצ'דלי וקומפניוני. הביווי הלא מתוכנן שלהם שם גם הוא הפך לאחד מסיפורי המופת של הטיפוס בהימלאיה.
הצלחות אחרות
הפעם הבאה שמישהו יצליח להגיע לפסגת ה-K2 תהיה רק ב-9 לאוגוסט, 1977, 23 שנים מאוחר יותר. היתה זו משלחת יפאנית בראשות איצ'ירו יושיזאווה (Ichiro Yoshizawa). המשלחת טיפסה על אותו מסלול שהאיטלקים טיפסו בו - רכס האברוצי. במשלחת היה מטפס פקיסטני ראשון - אשרף אמאן (Ashraf Aman). היפאנים השתמשו בשירותיהם של יותר מ1500 סבלים מקומיים.
האשה הראשונה טיפסה על ה-K2 היא ואנדה רוטיאקביץ' מפולין, ב1986. חמש הנשים הבאות שניסו לטפס עליו מתו כולן, שלוש מהן בדרכן חזרה. בעקבות זאת נפוצה אמונה (תפלה?) בקרב מטפסים, כי ההר מקולל למטפסות.
עד סוף שנת 2008 היו על ה-K2 רק 308 מטפסים. שניים מהם הגיעו פעמיים. בניסיונות אחרים ניספו 49 מטפסים, מתוכם 13 בשנת 1986 לבדה. דהיינו, כאחד מכל ארבעה מטפסים מסיים את חייו על ההר. בעונת הטיפוס של 2006 הגיעו רק ארבעה מטפסים לפסגת K2, וארבעה מטפסים קיפדו את חייהם בניסיונות העפלה כושלים. זהו היחס הירוד ביותר של הגעה לפסגה כנגד מספר הקורבנות. בשנת 2008 הגיעו לפסגה 43 מטפסים, וזהו המספר הגדול ביותר בעונה אחת אי פעם.
מסלולים
יש מספר מסלולים אל פסגת ה-K2, כולם קשים. הקושי נובע מהשילוב של הגובה של ההר עם התלילות שלו ועם אורך המסלולים עליו. הגובה מכתיב טיפוס בסביבה דלת חמצן, בדומה להרים אחרים של 8000מ'. ההר בולט מאד מעל סביבתו והטיפוס מחייב שהייה של מספר ימים בגובה רב. משך הזמן הזה הוא גורם סיכון ממשי והא הסיבה לעיקרית לשיעור התמותה הגבוה על ה- K2. בנוסף, כל המסלולים על ההר הם תלולים ויש בהם קטעים טכניים מאד. אופי הטיפוס הוא מחייב והנטישה אינה קלה. לבסוף, סביב ה-K2 אין הרים נוספים הקרובים לו בגבהם (בניגוד לאברסט, למשל, שיש לידו את הנופטסה ואת הלהוטסה) ואין שום מעצור רציני לרוחות בחצי העליון של המסלולים על ההר. עובדה זו גורמת לכך שמזג האוויר אינו יציב ועלול להשתנות במהירות רבה. זהו הגורם השני לשיעור התמותה הגבוה, ולכך ששיעור גבוה, יחסית, של מטפסים, הגיעו לפסגה, אך נהרגו בדרך למטה.
כל אלה חוברים יחד למזג האוויר, שבחורף הוא עוד יותר קיצוני וכך, למרות נסיונות רבים, עד כה לא הצליח איש להגיע לפסגת ה-K2 בחורף.
רכס האברוצי - Abruzzi Spur
זהו המסלול המקובל ביותר. המסלול עולה על עמוד סלע גדול ותלול, המתנשא מעל קרחון גודווין-אוסטן, בתד הפקיסטני, ומהווה את הרכס הדרום-מערבי של ה-K2. את המסלול ניסה לראשונה לואיג'י אמדאו, הדוכס מאברוצי, במשלחת של 1909, ומכאן שמו (ראה נסיונות ראשונים|נסיונות ראשונים. העמוד (Spur) מתחיל בגובה של 5400מ', ושם מקובל להקים מחנה בסיס מתקדם. המסלול מטפס על מדרגות סלע ומדרונות שלג וקרח לסירוגין. יש שני פיצרים מפורסמים, שדורשים מיומנות טכנית בטיפוס סלע: ארובת הבית (House's Chimney) והפירמידה השחורה (Black Pyramid). משם ממשיכים בקטע לא טכני אבל אקספוזד וקשה לניווט עד לכתף. הדרך מן הכתף לפסגה עוברת במסדרון (Couloir) קרח תלול וצר שנקרא צוואר הבקבוק (Bottleneck). המעבר בו מסוכן כי הוא קרוב לסראקים של קיר הקרח שממזרח לפסגה. כל התמוטטות גורמת למפולת במסדרון הזה. מפולות בקטע הזה גרמו למותם של מטפסים על ההר, וחסמו את הדרך לפסגה בשנים 2002-2003.
סרטים
קישורים חיצוניים
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
