אמנות הבולדרינג
מאת: ג'ון גיל, תרגם: מיכה יניב
המאמר פורסם לראשונה בשנת 1969 במגזין המועדון האלפיני האמריקאי (AAJ- American Alpine Journal)
בתוך כל הספקטרום הרחב של טיפוס הרים ישנן פעילויות המתאימות למגוון תחומי-עניין ומבני-אישיות. אין ספק שחלק מהחיוניות של אורח החיים המסעיר הזה הוא תוצאה של הגיוון שבו. אם נציב בקצה אחד של הספקטרום משלחת גדולה לטיפוס על הר גבוה, עם הטרקים הארוכים של האפרואוץ' והלוגיסטיקה המסובכת של קצה העולם, אזי בקצה השני נמצא אולי את הבולדרינג, עם תגמול וסיפוק מידיים, וקצת תסכול, לעיתים. זוהי פעילות פנאי שתוארה על ידי איבון צ'ואינארד (מייסדה של חברת צ'ואינארד, שהפכה לימים ל-Black Diamond) בדיוק ההיתולי השנון שלו כ"סבל מידי".
אין ספק שהביטוי הזה הוא מתאים לבולדרינג, שהוא טיפוס של פיץ' סלע אחד קצר, עם דגש על צעדים קשים מאד. לעיתים קרובות בולדרינג נעשה ללא גיבוי של חבל, על מצוקים נמוכים או בולדרים, כשקפיצה לקרקע היא אפשרית. על מסלולי טיפוס ארוכים יותר ניתן להשתמש בחבל מלמטה או מלמעלה, לפי אופי הבעיה. מסלולי טיפוס מסויימים עשויים להחשב כבולדרינג. מסלול ייחשב כבולדרינג אם יש בו צעדים של 5.10 לפחות. נפילות הן חלק מהעניין, ואם קבוצה שלמה מטפסת ללא נפילה - אולי זה לא בולדרינג.
מהאבחנות הללו, עשוי להתקבל הרושם שבולדרינג זה פשוט טיפוס למקצוענים, אבל יש בזה יותר. בבולדרינג יש תחרותיות בלתי פורמלית, הדומה לתחרותיות היותר פורמלית של התעמלות אומנותית והתעמלות מכשירים. ההשוואה מתבקשת אפילו יותר מכיוון שבשני התחומים נדרש הספורטאי לבצע תמרונים גופניים קשים ביותר, תוך שמירה על תנועה חלקה וחיננית. האנלוגיה מאירה עוד היבט של בולדרינג: הבולדריסט מתעניין באופן התנועה לא פחות מאשר בהצלחה ולא ירגיש שהוא הצליח את הבעיה אלא אם יטפס אותה בצורה "יפה". אף שרוח התחרותיות בבולדרינג הופכת משמעותית, נקודה זו אינה ניתנת לביטול. טוב בהרבה להוציא את האגרסיות בסביבה בטוחה מאשר לתת להן להתפרץ על מסלול ארוך. תחרויות מהוות מאפיין חשוב של טיפוס ספורטיבי עכשווי, כפי שיסכים כל צופה אינטליגנטי. בבולדרינג, לעומת זאת, תופסת התחרותיות בעלת האופי הספורטיבי מקום חשוב, בכך שהיא מכריחה את המטפס להתגבר על מחסומים פסיכולוגיים שמפריעים להתקדמות הטכנית שלו.
מתעמלים משתמשים בטכניקות וכישורים מיוחדים כדי להשתלט על מהלכים וסיקוונסים קשים. גם הבולדריסט יכול להתאמן באופן ספציפי על תרגילים שיאפשרו לו לפתור בעיות בולדרינג בעלות אופי מסויים. תרגילי פלג גוף עליון כמו תליה אופקית על מתח, עליית מתח ביד אחת, עלייה איטית מתלייה ועד לדחיקה מעל המתח. גם תרגיל צלב על טבעות ותלייה אופקית על יד אחת הם תרגילים מומלצים. מומלץ לחזק את האצבעות, שהן החולייה החלשה של מטפסים במגע עם הסלע, ואולי לשים יותר דגש על כוח מתפרץ מאשר על סיבולת. הבולדריסט הרציני יעשה עליות מתח בפינץ׳ על קורות ברוחב שונה, עליות מתח של קצות האצבעות של יד אחת, על משקופי דלתות ועליות מתח של אצבע אחת של יד אחת על מתח.
היכולת לבצע את הלהטוטים האלו אינה חיונית לבולדרינג, אבל היא יכולה להוסיף ברק ועידון לסגנון הטיפוס. בנוסף, רוב הבעיות הקשות מאד דורשות חוזק ספציפי מן האופי הזה. רגליים חזקות, ובהונות חזקות דרושות גם הן לבעיות של שיווי משקל, אבל תכונות אלו אינן נדירות אצל מטפסים.
זהו המקום להכניס כמה מילות אזהרה, בנוגע לגודל השרירים ואיכותם. אנו שואפים למצוא את האיזון הנכון בין חוזק ובין גודל. מסת שריר גדולה מאד לא תהייה מועילה כמעט אף פעם בטיפוס. אנו רוצים יחס מקסימאלי בין מסת השריר וחוזקו. התרגילים שהוזכרו ישפרו את היחס הזה. בעוד שאימוני משקולות שתוכננו ללא מחשבה מושכלת יקלקלו אותו במרבית הפעמים.
אף שהיכולות הללו נחוצות לבולדרינג ברמה גבוהה, הן כשלעצמן אינן מספיקות להצלחה. בולדרינג דורש את הזיקוק המוחלט של טכניקות טיפוס סלע, אך שונה ממסלולי טיפוס מן הסגנון הקלאסי לא רק בחוזקים ספציפיים אלא גם בטכניקות ספציפיות. צעדים דינאמיים וקפיצות, שנחשבים בעיני מטפסי סלע כמוטאציות מכוערות של טכניקה טובה, מיושמים בבולדרינג על בסיס יומיומי. מכיוון שבבולדרינג יש הרבה אחיזות שאינן ג׳אגים טובים, הצורך בכוח אחיזה טוב הוא ברור.
דומה לקפיצה, אבל הרבה יותר חינני הוא התנועה שניתן לתארה כ״ליי-באק דינאמי״. השם מתאר את התנועה: נדנוד שמתאפיין ביכולת לחזור לנקודת ההתחלה במהירות נמוכה מזו של נפילה חפשית. זה שונה מקפיצה לא מבוקרת, שאין בה את האיכות האמיתית שאנו מחפשים. ליי באק דינאמי טוב מביא את ידו של המטפס לאחיזה כשהוא בנקודה המתה הגבוהה של הנדנוד. כמו בכל קפיצה, דרוש כוח אצבעות רב כדי להישאר על האחיזה העליונה. בגלל שנדרשת בצעד כזה שליטה לכל אורך המהלך, ניתון לפתור כך בעיות רבות יותר משאפשר עם זינוק או קפיצה של ממש. ברור, שככל שהמטפס ימשוך יותר בעזרת שרירי פלג הגוף העליון, תהיה לו שליטה רבה יותר על מהלך הנדנוד. התרגילים שתוארו קודם יכולים לעזור בזה.
אף שההבחנות בין טיפוס סלע קלאסי ובין בולדרינג הן מינוריות למדי, ובגלל התחרותיות האמיתית שמתקיימת בבירור בבולדרינג, עולה שאלה: האם מערכת דירוג היא אפשרית? התשובה, כנראה, היא כן. מערכת אפשרית כזו היא:
B1 מתאים לקושי F10.
B2 שקשה יותר מ-F10.
B3 שהוא בקושי המקסימאלי האפשרי.
מסלול B3 צריך להיות כזה שחוזרים עליו לעיתים רחוקות בלבד, למרות שמנסים אותו הרבה ללא הצלחה. הקושי צריך להיות מתמשך. צעד בודד, לא משנה כמה הוא קשה, אינו יכול להגדיר בעייה שלמה. עוד מערכת דירוג, הרבה יותר אובייקטיבית תשתמש בקונספט של אלימינציה. ברור שמספר רב של מטפסים מצויינים עבדו על הבעייה אותה אנו מנסים לדרג. E1 יציין בעיה שהיא כלכך קשה שרק מטפס אחד הצליח לפתור אותה. E2 ששניים הצליחו וכו'. אולי אפשר להפסיק לספור אחרי E10.
אורך, ומידות גוף קטנות יהפכו את שיטת B לאבסורדית עבור בעיות מסויימות, ומטפסים בעלי מאפייני חוזק שונים יתווכחו על הדירוג. מערכת E לא תסבול מבעייה כזו, מכיוון שהיא מדגישה את הישגי המטפסים ולא את הקשיים הספציפיים של הבעייה.
למרבית אזורי הטיפוס הפופולאריים בארה"ב יש גני-בולדרינג קרובים, ובמספר מקרים שתי הפעילויות מתמזגות לשילוב-ביניים שבו עניין ומאמץ אינטנסיבי, בין אם בצורת הובלות קצרות וקשות או בצורה של בעיות טופ-רופ. בנוסף, יש גני-בולדרינג רבים כאלו במערב התיכון ובדרום, שראו מעט ביקורי בולדרינג. המרבית המקרים המטפס המזדמן יאמץ גישה של טיפוס סלע קלאסי לעניין הקושי. הוא ינסה רק את הבעיות שדורשות טכניקה מוכרת ומעט זמן, באופן יחסי. בעוד שגישה כזו היא הגיונית לחלוטין בהרים ועל קירות גדולים, כשיש גם סכנות אובייקטיביות נוספות, בגני-בולדרינג ניתן לאמץ גישה יותר אתלטית ונכון לעשות כן. טיפוס על סלעים נמוכים הופך להיות הרבה יותר משמעותי כאשר מאמצים סטנדרטים של בולדרינג. בצורה כזו טכניקות מעורפלות ולא מקובלות הופכות להיות חשובות לספורט.
קריאה נוספת
קישורים חיצוניים
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
