נקודה קריטית
נקודה קריטית (באנגלית: Single Point of Failure או SPOF) היא נקודה אשר אם תכשל, תכשל יחד איתה כל המערכת. ההתייחסות לנקודות קריטיות היא הבסיס לכל נושא הגיבוי במערכות חבלים.
- שים לב, במקרים רבים הנקודה הקריטית היא האדם עצמו. שתי דוגמאות ברורות הן אבטחה בטופ-רופ וגלישה באבטחה עצמית.
בעבודת חילוץ משתדלים לבטל את כל הנקודות הקריטיות. במערכות טיפוס, גלישה וקניונינג יש נקודות קריטיות שלא ניתן (מטעמים של נוחיות ומעשיות), או שלא רוצים (על פי שיקול דעת) לבטל. לדוגמה חלוקת משקל בתחנה, עגינת גולש אחרון, גלישה עם בלוק ועוד.
כתרגיל: מנה את כל הנקודות הקריטיות במערכת טופ-רופ (הפתרון נמצא כאן).
על בונה המערכת לאתר את הנקודות הקריטיות ולבטלן במידת הצורך על ידי גיבוי. הסיבה העיקרית לכשלים היא טעויות אנוש כתוצאה מיישום לא נכון של חלקי המערכת או צורת עבודה לא נכונה או שאינה מתאימה למערכת. מיעוט קטן ביותר של הכשלים נגרמים עקב כשל טכני של ציוד (למעשה - זה לא קורה).
גישות שונות לגיבוי
קיימות שתי גישות כלליות לגיבויים במערכות חבלים:
גיבוי נקודתי
גישה ראשונה היא לגבות רק במקום בו (לדעת בונה המערכת) הגיבוי נחוץ. על פי שיטה זו יישום הגיבוי הוא סובייקטיבי ותלוי במי שבונה את המערכת, במידת מיומנותו ובהערכתו את הסיכונים במערכת.
על פי גישה זו מגבים רק נקודות בעייתיות משני סוגים:
1. מקומות בהם יש סיכון גבוה לכשל של ציוד. לדוגמה:
- טבעת הנלחצת על הסלע, ועלולה להיפתח. במקרה כזה מגבים על ידי טבעות הפוכות.
- רצועה או חבל העוברים על פינת סלע במקום בו הסיכון לשחיקה או קריעה הוא ממשי. במקרה כזה מגבים על ידי רצועה או חבל, רפויים.
2. נקודות אשר יש בהן סיכוי גבוה לכשל עקב טעות אנוש. לדוגמה:
- טבעות המחוברות לרתמה אשר יש סיכוי לפתיחתן בזמן השימוש. במקרה כזה מגבים על ידי חיבור נוסף לחבל.
- אבני עיגון בתחנה. משתמשים ביותר מאבן עיגון אחת.
גישה זו דורשת רמת ידע ומיומנות גבוהה ונהוגה יותר בפעילות שטח עצמאית כגון טיפוס מצוקים, טיפוס אלפיני, קניונינג ומערנות (caving), כאשר יש חשיבות רבה למשקל הציוד ולפשטות המערכת וכך לדוגמא לא נהוג לגבות סלינג תפור או טבעת ננעלת הנמצאים בחלוקת משקל בתחנה אשר כולה באוויר ללא מגע עם הסלע.
גיבוי בכל מקום
הגישה השנייה היא לגבות את כל חלקי המערכת (למעט עיגון כגון עץ ענק וכדו'), ללא הפעלת שיקול דעת, על מנת להקטין למינימום את הסיכון, בעיקר את האפשרות לטעות אנוש.
יש הטוענים, כי בכל מקרה עדיף לגבות הכל. טענה זו אינה רצינית, כי:
- אי אפשר במרבית המקרים, לגבות הכל, ואם אפשר - זה לא מעשי. זאת אומרת שצריך להחליט מה כן ומה לא לגבות, וזה עומד בסתירה לטענה המקורית.
- אם מגבים יותר דברים, מקבלים כי:
- משתמשים בהרבה יותר ציוד מכפי שנחוץ, והתוצאה היא בלאגן ועבודה מסורבלת. זה כשלעצמו לא בטיחותי.
- לוקחים הרבה יותר ציוד, זה מאיט את ההתקדמות על המסלול (גם בקניונינג וגם בטיפוס), ואם זה לא מספיק - מבזבזים הרבה יותר מדי זמן על בניית תחנות ותפעול המערכות. גם למהירות ההתקדמות על המסלול השפעה מכרעת על הבטיחות הכללית.
העיקרון הוא, כפי שנאמר, למזער את השימוש בשיקול הדעת של בונה או מפעיל המערכת וכך למנוע טעויות. שיטה זו נהוגה במערכות המיועדות להדרכת והפעלת חניכים. גישה זו מקובלת גם בחילוץ. גישה זו שולטת בכל הוראות הבטיחות של חוזר מנכ"ל משרד החינוך. על פי חוזר מנכ"ל, גישה זו מחוייבת בכל פעילויות החבלים לתלמיידי בתי ספר, למעט מספר מקרים ספציפיים כגון טיפוס טופ-רופ בה לא ניתן ליישמה מטעמים מעשיים.
קריאה נוספת
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
