בעמדת גלישה, האם מותר להשתמש בבולט אחד לכל חבל?
התשובה הפשוטה היא, שכן, מותר להשתמש בבולט אחד לכל חבל, אבל כדי לבטל נקודה קריטית, אפשר פשוט לחבר בין הבולטים (הכוונה היא לבולטים הענקיים של הרשות, לא לבולטים ספורטיביים). בצורה זו כל חבל מחובר לשני בולטים.
זה עונה על ההנחיה (הכללית מאד, יש לומר) שאסור שתהיה נקודה קריטית.
אבל התשובה המלאה - יש בה עוד כמה עניינים:
תוכן עניינים
צריך או לא צריך שני עיגונים לכל חבל?
בניגוד למה שחושבים רבים, ההנחיה (בחוזר מנכ"ל, למשל) היא לא שצריך שני עיגונים לכל חבל (מה שקוראים תמיד - 200%), אלא שאסור שתהיה נקודה קריטית במערכת.
גם ההנחיה הזו לא תמיד תופסת. למשל, הרבה פעמים מחברים את שני החבלים לאותו עיגון - עץ, בולדר וכו' - שהוא כן נקודה קריטית. אם מנסים לקבוע כללים, מוסיפים להנחיה: "אלא אם זה עץ או בולדר". ומה עם עמוד חשמל? ומה עם עץ, אבל לא כלכך גדול, כמו שיח?
בכל מקרה, זה בלבול מוכר אצל מתחילים, שמבלבלים בין ההנחיה הכללית הזו, שלא תהיינה נקודות קריטיות במערכת, ובין הדרישה לשתי עגינות (כמו שני בולטים) לכל חבל.
מה הקטע הזה של האחוזים?
השיטה של לחשוב באחוזים ולבקש 200% בכל מצב, תורמת לא מעט לבלבול הזה. הרי אנחנו יכולים לתת הרבה מצבים שבהם דווקא יש נקודות קריטיות, למשל:
- טופ-רופ: כל המערכת היא שרשרת של נקודות קריטיות.
- הובלה בחבל יחיד: החבל ומערכת האבטחה הן נקודות קריטיות.
- גולש אחרון: כנ"ל
- כל גלישה באבטחה עצמית יש בה נקודה קריטית אחת לפחות (הגולש עצמו)
הבעייתיות של "לחשוב באחוזים" מתבררת ביתר שאת כשמדברים על חלוקות משקל. בעבר היה נהוג לומר כי אם מערכת הבנויה משלושה עיגונים דומים צריכה להיות של 100% אז כל עיגון צריך להיות 33%. במקרה כזה קל לראות כי בחלוקת משקל קלאסית אומנם יש חלוקת עומס אך אין גיבוי כלל. קל לראות שאם אחד העיגונים נשלף יישארו שני עיגונים שהם 66% (לפי מה שהגדרנו) אשר צריכים לשאת 100% מהמשקל וברור ששניהם יקרסו.
מלבד זאת, הטענה כי יש יכולת להעריך עיגון באחוזים היא די מגוחכת ובקושי אנו יודעים להעריך האם העיגון מספיק חזק ובטוח לצורך המסויים הזה או לא.
האם יותר זה אכן יותר טוב?
עניין נוסף הוא, שיש אצל מתחילים תחושה שמבחינת בטיחות - "כמה שיותר - יותר טוב" או "ארבעה בולטים תמיד עדיפים על שניים".
וגם על זה אפשר להתווכח ולא להסכים. זה כמו להגיד ששתי טבעות (או רצועות) תמיד עדיפות על אחת. אבל זה לא נכון. אם אחת עושה את העבודה בדיוק כמו שתיים - שתיים פחות טוב מאחת: זה יותר כבד לסחוב (לא במקרה של בולטים, כמובן), לוקח יותר זמן להרכיב, לוקח יותר זמן לפרק, יותר קל להתבלבל (יש יותר ציוד), ובעיקר - נותן תחושה מזוייפת של משהו יותר בטיחותי, ותשומת הלב לא ממוקדת. קשה לומר שזה בעצמו גורם לתאונות, אבל הלך הרוח הזה, של תחושת ביטחון מזוייפת - בהחלט כן.
גם הסטטיסטיקה מראה שיש יותר תאונות אצל מי שמקפיד על כללים וחוקים באופן עיוור מאשר אצל מי שאין לו כללים אלא עקרונות, והוא מתאים את המערכת וההתנהלות לסיטואציה, על פי העקרונות.
ולמקרה שלנו, במקרה של בולטים, הם אמורים לבוא בזוגות. המשמעות היא שאם אתה צריך יותר משניים, יש לך מערכת ש"מתפזרת" על איזור יותר גדול, והיא גם יותר קשה לתפעול.
אוקיי, אז מה עושים? מתי אחד מספיק ומתי צריך שניים?
שוב, ההנחיה הכללית היא שמשתדלים להימנע מנקודות קריטיות במערכת, במיוחד הדבר נכון לגבי מערכות/חלקים במערכת שדורשים שיקול דעת רב ועשויים להיות שנויים במחלוקת: עץ לא גדול, אבן עיגון אחת, גשר לא גדול וכו'. במקרים בהם אין ולא יכול להיות ספק כמו עמוד בטון, בולדר ענק או גשר אימתני, לא מגבים.
זה כמו להגיד שיש נקודות קריטיות מסוכנות, ויש נקודות קריטיות שאינן מסוכנות. מן המסוכנות חשוב להימנע, ומן הלא מסוכנות - לא חייבים.
דוגמאות לנקודות קריטיות מסוכנות:
- אבן עיגון אחת קטנה קרוב לשפת חריץ באבן חול בתמנע
- עץ קטן עם שורשים רדודים בקרקע רכה/רטובה.
- טבעת לא ננעלת על פינת סלע.
- הארכה מחבל או רצועה על פינת סלע חדה.
דוגמאות לנקודות קריטיות לא מסוכנות:
- עץ גדול.
- חלוקת משקל מרצועה, כשכל הרצועה באוויר.
- אמצעי חיכוך, רתמה, חבל - לא פסולים, למעשה - כל החלקים במערכת אבטחה של חבל אחד - טופ-רופ או הובלה.
וגם, כהערה אחרונה: יש מקרים בהם זה לא פרקטי לבטל את כל הנקודות הקריטיות. דוגמאות ברורות הן: הובלה, טופ-רופ וגולש אחרון. גם השיטה של עבודת חבל במערות (SRT-Single Rope Technique) מיישמת את הרעיון הזה.
קריאה נוספת
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
