עבודת רגליים
עבודת רגלים (באנגלית: footwork) הוא כינוי כללי למגוון של טכניקות, תנוחות וצעדי טיפוס שכולם עושים שימוש אינטנסיבי ברגליים. עבודת רגלים טובה אצל מטפס, בעצם קובעת הכל. בשילוב עם שימוש נכון בתנוחות הגוף ובשיווי המשקל, היא ה'טכניקה' שמדברים עליה.
רֹב העבודה המכאנית, שמשמעותה להרים את הגוף לאורך מסלול הטיפוס, נעשית על ידי הרגליים. כולנו הולכים מגיל מאד צעיר, וכתוצאה מכך שרירי הרגליים של כולנו מאומנים היטב (אפילו אנשים גדולים מאד מצליחים לעלות במדרגות, כלומר לבצע את אותה עבודה מכאנית שנזכרה קודם). לעומת זאת, האדם הממוצע מתקשה להרים את עצמו בעזרת הידיים (כלומר, לעשות עליות מתח) יותר מפעמים ספורות.
תוכן עניינים
המשכיות
בעצם, מטפס טוב עולה במדרגות תמיד. גם במסלולי טיפוס קשים מאד, השימוש הנכון ברגליים חיוני להצלחה. לכאורה זה נשמע כמו אבסורד, כי כל אחד מאיתנו יכול לטפס בגרם מדרגות, אבל רובנו איננו מסוגלים ללכת על מסלולים תלולים יותר מ 50°. ברור שיש הבדל. המדרגות שאנו רגילים אליהן הן מסודרות. הן מקבילות אחת לשניה, המרחקים ביניהן, האפקיים והאנכיים, שווים והן נמצאות לאורך קו ישר אחד. המדרגות על המצוק, אינן מקיימות אף אחת מהתכונות הללו. הן לא מקבילות, לעיתים קרובות אינן אפקיות, אינן על קו ישר אחד, וההפרשים האנכיים ביניהן אינם דומים. נוסף על כל אלה, הן בדרך כלל קטנות מכדי שאפשר יהיה לעמוד עליהן עם כל כף הרגל. אחד הדברים המעניינים המתגלים כאשר מסתכלים בעיון על מטפס טוב בפעולה, הוא שהמסלול נראה קל מאד לטיפוס (דבר המתגלה כמופרך כאשר מנסים אחר כך לטפס את המסלול). התנועות שלו זורמות, לפעמים נראה כאילו הוא ממש מרחף בין האחיזות, או מתנדנד מרגל לרגל, אבל תמיד מתקדם הלאה, מעלה, תוך שימוש מירבי ברגליים ובתנופה.
מה עושים עם העיניים
אם נחשוב על דימוי המדרגות, וננסה לברר לעצמנו מהן ה"מדרגות" בטיפוס, קל להגיע למסקנה שאם המדרגות אינן מסודרות בסדר קבוע, קשה לחזות איפה תהיה המדרגה הבאה. במילים אחרות, במדרגות כאלה קשה לעלות בעיניים עצומות. אחד הדברים הבולטים אצל מטפסים מתחילים, הוא שהם נוטים לפספס את אחיזות הרגליים. אם לא מביטים היטב, ומתכננים לאן בדיוק להביא את הרגל, הסיכויים גדולים למצוא את הרגל מחליקה על הקיר. רון פוסט (Ron Fawcett), מטפס בריטי שהיה אחד הטובים בעולם בשנות השבעים של המאה הקודמת (וגם היום אינו מן הגרועים) נהג לומר כי: "אם אני מטפס מסלול, ובסופו אני מרגיש שהסתכלתי על הרגליים פחות מ 75% מהזמן, אני יודע שלא טיפסתי טוב". חשוב לחפש את האחיזה הטובה ביותר לרגל, לתכנן וללוות את תנועת הרגל במבט. כדאי גם להשתדל ולשים את הנעל בדיוק על האחיזה ולא להביא את הנעל מעט גבוה מעל הנקודה שנבחרה ולתת לה ליפול על האחיזה, כפי שאנו רגילים בעליה במדרגות.
עבודת רגליים טובה, מתוכננת ומדויקת דורשת סבלנות והשקעה. שימת לב לרגליים, ושימוש נכון בעיניים, לבחירת האחיזות, חיוניים לפיתוח טכניקה טובה. במסלולים קלים, גם למטפסים מתחילים, ההבדל בין עבודת רגליים טובה ובין טכניקה גרועה, לא ימנע את ההצלחה מן המטפס. האחיזות לרגליים הן גדולות בד"כ, וכך גם אחיזות הידיים, וניתן לפצות בעזרת כֹח ידיים על השימוש הבלתי יעיל ברגליים. ככל שעולים ברמת הקושי, האחיזות הופכות ספורות יותר וקטנות, ודרוש דיוק רב יותר כדי להשתמש בהן ביעילות. כאשר המסלול קשה יותר, יש חשיבות יתרה להעברת חלק גדול יותר ממשקל הגוף אל הרגליים, כך ששרירי הידיים, שגם הם מחזיקים באחיזות קטנות יותר (מסלול קשה יותר, זוכרים?), לא יתעייפו לפני סוף המסלול.
כדי להתרגל מן ההתחלה ולסגל דפוסי תנועה טובים לטיפוס ולשפר את הטכניקה, צריך פשוט לזכור את הרעיון העיקרי של עבודת רגליים. לטפס מסלולים קלים, כך שרֹב תשומת הלב תינתן לטכניקה ועבודת הרגליים ולא לשאלה אם נצליח או לא נצליח לטפס את המסלול. למטפסים מתחילים קשה להתרגל לרעיון המוזר של להביט ולחפש אחיזות רגליים, ועליהם 'להכריח' את עצמם להסתכל. עם הזמן, התחושה הבלתי טבעית הזו חולפת וההרגל נשאר.
כאשר מפנימים את התפישה של השימוש בעיניים כעזר לעבודת הרגליים, ועוברים למסלולים קשים יותר, השלב הבא הוא לנסות ולהשתמש ברגליים בצורה יעילה גם כאשר המחשבות אינן נינוחות ורגועות, ולזכור, כי דווקא ברגע שקשה ביותר להחזיק מעמד או להמשיך, קל להתעלם מהרגליים וחשוב לא לעשות זאת. גם למטפסים מנוסים קורה בתנאי לחץ, כמו למשל בשעת הובלת מסלול קשה במיוחד, ששוכחים לחפש את האחיזה הבאה לרגל. במצב כזה המטפס צריך שוב 'להכריח' את עצמו, וברגע שהוא עושה זאת, ומסדר את הרגליים, בדרך כלל המצב נפתר. אם נראה כאילו הצעד הבא הוא בלתי אפשרי, כי אין אחיזות ידיים, בדרך כלל שינוי מצב הרגליים, פותר את הבעיה. בזמן בו קל ביותר לחשוב על דברים אחרים מלבד הרגליים, דווקא אז הן חשובות ביותר.
צעדים קטנים
המרחק בין האחיזות קובע את גודל הצעדים. הכוח שיכולים שרירי הרגל להפעיל, משתנה בתלות במצב השריר. כאשר הרגל כמעט ישרה, השרירים חזקים ביותר, וככל שהיא כפופה השריר יכול להפעיל פחות כוח. לכן, ככל שהצעדים קטנים יותר, שרירי הרגליים ייתאמצו פחות. אמנם כדי לטפס את אותו המסלול נצטרך לעשות יותר צעדים, אבל השרירים יחושו פחות במאמץ. מלבד זאת, בצעדים גדולים צריך בדרך כלל לפצות ולמשוך עם הידיים, שמתעייפות מהר.
צעדים גדולים
ישנם מצבים בהם דווקא צעד גדול עובד טוב יותר. הם דורשים אמנם תנאים מיוחדים כגון אחיזות ידיים טובות, ואחיזה לרגל הנמצאת ממש מול קו האמצע של הגוף. במצב כזה אפשר לפעמים להניח רגל אחת כפופה לגמרי על האחיזה (שנמצאת כמעט בגובה המתניים), ולהתיישב על העקב. בתנוחה זו ניתן במקרים רבים לעזוב את שתי הידיים ולנוח, או לשפר את מיקום הרגל השניה.
צעד צפרדע
מטפסים בעלי רגליים חזקות במיוחד יכולים לצאת מתנוחה של ישיבה על העקב על ידי התרוממות על רגל אחת. לרֹב המטפסים זהו צעד קשה, ועליהם להיעזר בידיים. אפשרות טובה היא צעד הצפרדע (froggy step). על ידי הבאת הרגל השניה לאותו הגובה בערך ניתן להתרומם על שתי הרגליים. מן התמונה ברור מנין קיבל הצעד את שמו.
אחיזות לרגליים
מחלקים את האחיזות לרגליים לשני סוגים:
מדפונים (edging)
אחיזות רגליים מסוג זה הן האינטואיטיביות ביותר לשימוש כאשר המדף הוא מסדר גודל דומה לשטח של סוליית הנעל. אם המדף קטן מאד, כדאי להשתדל ולהחזיק את כף הרגל אופקית, כך שהסוליה תפעיל כֹח בניצב לאחיזה. גם כאשר המדרגה משופעת מעט הפעלת הכֹח בניצב לה היא המצב האידיאלי, למרות שלעיתים פירושו של דבר התרחקות מן הסלע ועומס מעט גדול יותר על הידיים.
לעיתים קרובות עמידה על מדף קטן יעילה יותר כאשר החלק הפנימי של כף הרגל וסוליית הנעל עומד על האחיזה. ניתן בצורה כזו להשיג חיכוך על שטח גדול יותר בין הנעל והסלע (לאורך המדף), וגם לקרב את מרכז המסה של הגוף אל הסלע וכך להשיג יציבות גדולה יותר. רֹב משקל הגוף נמצא אז מעל, או כמעט מעל, הרגליים ואפשר לעמוד עליהן בנוחות.
אפקט דומה ניתן להשיג על ידי שימוש באחיזה בחלק החיצוני של כף הרגל (lay-out) ובנעלי טיפוס, בהן חלקה הקדמי של הסוליה הולך וצר, גם ע"י ה'שפיץ' של הנעל (front point). תנוחות גוף שונות מכתיבות צורות שימוש שונות בכף הרגל, וכדאי לנסות. לפעמים שינוי קטן כמו הזזה או סיבוב של כף הרגל על האחיזה משנים את כל ההרגשה והצעד הופך קל יותר.
חיכוך (smearing)
הקבוצה השניה של אחיזות לרגליים כוללת את כל האחיזות שאינן אפקיות וגדולות מספיק כדי לעמוד עליהן. העיקרון כאן הוא ליצור שטח מגע רב ככל האפשר בין הסוליה והסלע, ולהפעיל כֹח קרוב ככל האפשר לניצב למשטח המגע, כך שהחיכוך יהיה גדול ככל האפשר. ניתן בצורה זו לטפס על משטחי סלע משופעים (slab), ללא כל אחיזות ידיים, בעזרת חיכוך ושיווי משקל בלבד, עד לזוויות של 75° ואפילו יותר.
טיפוס על קירות בזוויות של עד 90° משאיר בדרך כלל את המטפס בתנוחה האנכית המוכרת לנו מחיי יום יום (לעומת מסלולים שליליים בהם הגוף נטוי לאחור בזמן הטיפוס). על קירות אנכיים, או בזווית קרובה לאנכי, חיובית או שלילית, המטפס משתדל לקרב את גופו אל הסלע, וכך לתת לרגלים לבצע את רֹב העבודה, ולהקל על הידיים. לעומת זאת, על משטחי סלע משופעים, כאשר המטפס משתמש בעיקר בצעדי חיכוך, כדאי להרחיק את הגוף מן הסלע, כך שהעמידה תהיה קרובה ככל האפשר אל מעל כפות הרגליים. כדאי לחפש את המקומות בהם השיפוע המקומי של הסלע קטן מהשיפוע הממוצע (שקעים או פוקטים), המהווים אחיזות יותר טובות לרגליים. גם בטיפוס קירות תלולים, כאשר נשתמש בעיקר באחיזות ברורות, שניתן לעמוד עליהן, כמו מדפונים, יש שימוש לעיתים קרובות באחיזות חיכוך לרגלים, וגם אז, נשאף להרחיק את הגוף מן הסלע כדי להגדיל את החיכוך, למרות שהעומס על הידיים ופלג הגוף העליון יגדל.
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
