תחנות
תחנה (באנגלית: belay, stance, station, pitch, בצרפתית: moulinette) היא למעשה כינוי לעגינה טובה במיוחד לאיבטוח בהובלה או לגלישה. תחנה בנויה בדרך כלל מעגינה מאסיבית כמו עץ או בולדר, או מחיבור של שתי אבני עיגון או יותר, עם חיבור שנותן חלוקת משקל וגיבוי בין כל העגינות. כדי להבין היטב את הדרישות מתחנות, חשוב לדעת לנתח את המערכת, לאתר נקודות קריטיות ולבטלן במידת הצורך.
תוכן עניינים
כללי
תחנה היא עגינה בטוחה לחלוטין. יש ארבע דרישות עיקריות על פיהן אנו בוחנים תחנה:
1. יתירות (גיבוי)
2. בטיחות
3. חלוקת עומס
4. אי התארכות
יתירות
בתחנה, בכל מקרה בו יש צורך, תהיה יותר מעגינה אחת. המקרים בהם אין צורך בעגינה נוספת הם המקרים בהם אין אפשרות לשיקול דעת מוטעה מצד בונה התחנה (עץ גדול, גשר ענק וכו).
בטיחות
המונח בטיחות כאן מתייחס לעומס המקסימאלי אותו תאלץ התחנה לשאת. נרצה שכל אחת מן העגינות בתחנה, לבדה, בעצמה, תוכל לשאת את העומס הזה. הרעיון הוא שלמרות שתמיד מנסים שכל אחת מן העגינות תהיה מספיק טובה לבדה, קורה לפעמים שעגינות נשלפות. מכיוון שעל פי עקרון היתירותיש לפחות עוד עגינה במערכת, הרי שהעגינה הגרועה מגובה. אבל במקרה כזה, על העגינה שנותרה לשאת את כל העומס.
חלוקת עומס
חלוקת עומס היא התכונה המחברת את שתי הדרישות הקודמות, יתירות ובטיחות, למערכת אחת שלמה. לא זו בלבד שכל עגינה יכולה לשאת את כל העומס וכל עגינה מגבה את כל האחרות, חלוקת המשקל מורידה את העומס על כל אחת מן העגינות (מחלקת אותו) וכך מקטינה את הסיכוי שאחת מהן תישלף. אם חשבנו שכל עגינה יכולה לשאת 1000ק"ג, וטעינו בהערכת אחת העגינות, במערכת עם חלוקת משקל רק טעות גדולה מאוד (עגינה המחזיקה בפועל 333ק"ג) תביא לשליפת עגינה.
אי התארכות
זוהי דרישה פחותה משלוש הקודמות. היא משמעותית רק במצבים בהם העגינות הן כאלה שיוכלו לשאת את העומס, אך עומס דינאמי (מכה) יגדיל במידה ניכרת את סיכויי הכשל שלהן. התארכות משמעותה שבמקרה של שליפה של עגינה לא יקבלו העגינות האחרות את העומס באופן דינאמי.
ההבדל בין עגינה ותחנה
ההבדל העיקרי הוא שכל תחנה יכולה להיות עגינה, אבל לא כל עגינה יכולה לשמש כתחנה. ניתן להשוות על פי ארבע התכונות שהוזכרו למעלה.
תחנות גלישה
מדובר כאן בתחנות גולש אחרון ולא בתחנות להגלשת קבוצות. תחנת גלישה היא תחנה ככל תחנה אחרת, פרט לזה שהציוד בתחנה נשאר שם. כמובן שנעדיף להשאיר כמה שפחות ציוד. לכן, תחנת גולש אחרון תהיה מינימאלית, בד"כ רק עגינה אחת, אבל עם גיבוי רפוי המחובר לחבל.
תחנות לטופ-רופ
בתחנות לטופ-רופ יש סתירה פנימית. שיטת הטופ-רופ, לטיפוס ולאיבטוח הינה פשוטה ביותר, אינה דורשת כמות רבה של ציוד ולא מיומנות גבוהה מצד המאבטח. התחנה לטופ-רופ, לעומת זאת, היא תחנה כמו כל תחנה אחרת ועליה לעמוד בדרישות מחמירות של חוזק ובטיחות. יתרה מזאת, בניגוד לתחנות אחרות, בהובלה למשל, ליד תחנה לטופ-רופ אין כמעט אף פעם אדם קרוב, והחבל תלוי עליה לעיתים קרובות זמן ארוך ומתחכך בסלע בדיוק באותו המקום (לפי הצעד הקשה במסלול, בו כולם נופלים שוב ושוב). לפי חוזר מנכ"ל אסור שתהיה בתחנה לטופ-רופ נקודה קריטית. זו דרישה שאינה תמיד הגיונית, אך קל לעמוד בה.
בתחנה לטופ-רופ הבנוייה אבני עיגון נקפיד להשתמש בשתי עגינות לפחות עם חלוקת משקל ביניהן. זה נכון גם במקרה בו העגינה היא שני בולטים, אם כי במקרה כזה קצת מחפפים ומשתמשים לפעמים בבולטים ללא חלוקת משקל.
טבעות הפוכות
מכיון שתחנה לטופ-רופ עשויה להיות שעות ארוכות בראש המצוק ללא ביקורת והשגחה, נהוג להעביר את החבל דרך שתי טבעות, המוקלפות בכיוונים הפוכים. כך מוודאים שגם נפתחת אחת הטבעות, השניה תשאר סגורה. זה מתיישב יפה עם הדרישה לבטל נקודות קריטיות.
טבעות מעבר לשפת המצוק
הארכות
יש לגבות את החבל המועמס
תחנות בהובלה
חלוקת משקל
משתי עגינות טובות
משלוש עגינות טובות
מה קורה אם חלק מן העגינות אינן טובות?
קורדלט (cordelette)
מילה בצרפתית שמשמעותה חבל דק, חמוד כזה (משורש: corde, חבל בצרפתית, בתוספת הסיומת ette, סיומת של הקטנה). המונח קורדלט מתייחס לחבל דק וארוך (4-5 מ') הסגור כלולאה גדולה. אותו מונח משמש גם לתיאור אופן השימוש בקורדלט: חלוקת משקל רגילה, כפי שמתואר בסעיף הקודם, אך בתוספת של קשר בוהן או קשר שמונה היוצר מספר לולאות אליהן מתחברים. תחנה כזו אינה מאפשרת, אמנם, לקבל חלוקת משקל לכל כיוון אך יתרונה הגדול בכך שבמקרה שאחת מהעגינות נשלפת, היא מונעת מכה על אלו שנשארו.
בדרך כלל משתמשים בקורדלט במסלולים ארוכים על סלע ועל הרים גבוהים. במסלולים כאלה יש מצבים רבים בהם העגינות עשויות להיות גבוליות, וגם העייפות והאורך של המסלול אינם תורמים לשיקול הדעת של המטפסים והם עלולים לטעות. במקרים כאלה עדיף לתת משקל נוסף לעקרון האי התארכות שהוזכר למעלה. במסלולים כאלה השימוש בקורדלט מתאים גם בגלל שאנו יודעים בדיוק מאיזה כיוון יגיע העומס במקרה של נפילה: מכיוון העגינה האחרונה ששם המוביל.
תחנה מחבל ההובלה
אפשר להשתמש בחבל ההובלה עצמו כדי לחבר מספר עגינות פשוטות לעגינה מורכבת וליצור את התחנה. היתרונות הם הוא שזה פשוט ומהיר, אינו דורש ציוד נוסך
החיסרון הבסיסי של תחנה כזו היא שחייבים להוביל לסירוגין, ואי אפשר להוביל בבלוקים. כלומר, המטפס שהוביל את הפיץ' הקודם (ובנה את התחנה) אינו יכול להוביל את הפיץ' הבא, כי הוא קשור אל תוך התחנה. אפשר להחליף את קצות החבלים, כמובן, אבל זה לוקח זמן ומאיט את ההתקדמות של הצוות.
חיסרון נוסף הוא ששימוש בחבל ההובלה לתחנה מקצר את הפיצ'ים שסביב אותה תחנה במידת האורך של החבל המובנה אל תוך התחנה. מי שרוצה לחסוך במספר התחנות שלו, מעדיף לטפס פיצ'ים ארוכים ככל האפשר.
תחנה מחבל ההובלה - חלוקת משקל
הרעיון כאן הוא ליצור חלוקת משקל רגילה, במקום מרצועה ארוכה או מחבל קצר (קורדלט) מקטע של חבל ההובלה עצמו. יש דרכים רבות לעשות זאת:
- יצירת לולאה (למשל: לולאת פרפר אלפיני) מחבל ההובלה ושימוש בה.
- קשרי מוט על כל עגינה והתחברות לקטעי החבל שביניהן.
- קשר מוט על כל עגינה וחיבור קטעי החבל שביניהן לרתמת המאבטח.
תחנה מחבל ההובלה - בחריץ אנכי
שיטה זו לבניית תחנה מתבססת על תכונת הדינאמיות של חבל ההובלה, כדי לקבל חלוקת משקל. תחנה כזו תהיה טובה אך ורק כשהיא בנויה מחבל הובלה. אילוץ נוסף הוא שהעגינות צריכות להיות בקו אחד (או כמעט בקו אחד), ושאותו הקו המחבר ביניהן הוא גם כיוון הפעלת העומס.
חבל ההובלה מחובר אל העגינות בקשרי מוט, שהם נוחים לכיוונון על החבל. לכאורה נופל כל העומס על עגינה אחת, התחתונה. אפשר לכוון את מיקום קשרי המוט כך שבזמן הפעלת עומס על החבל (נפילה) הוא יתחיל להימתח, חלק מן העומס יעבור אל העגינה העליונה ומקבלים מעין חלוקת משקל. כמובן שחלוקת משקל כזו אינה מדוייקת, אבל לעומת זאת זוהי תחנה פשוטה ומהירה לבניה ולפירוק, אינה משתמשת בהרבה ציוד ויעילה מאד כתחנה במסלולים ארוכים, בהם המטפסים מובילים לסירוגין (כאמור, אם יש רק מוביל אחד, צריך להפוך את החבל בכל תחנה וגם לפרק את התחנה ולבנות אותה מחדש (או להחליף את קצות החבל של שני המטפסים) מכיוון שהקצה של המוביל מובנה אל תוך התחנה.
תחנות על בולטים
תחנה משני בולטים עם שרשרת
תחנה משני בולטים ללא שרשרת
תחנה משני בולטים רחוקים - באמצע פיץ'
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...