גלישה
גלישה או גלישת מצוקים (באנגלית: Abseiling, באמריקאית: Rappeling, בצרפתית Rappeler) היא ירידה לאורך חבל בעזרת אמצעי חיכוך.
העיקרון בגלישה הוא המרת האנרגיה הפוטנציאלית (גובה) לאנרגיית חום (חיכוך) במקום לאנרגיה קינטית (נפילה). ההמרה נעשית בד"כ בעזרת אמצעי חיכוך, דרכו עובר החבל. הגולש מחובר לאמצעי החיכוך בעזרת רתמה.
תוכן עניינים
היסטוריה
גלישת מצוקים התפתחה כשיטה לרדת ממסלולי טיפוס סלע והרים גבוהים. בשנים הראשונות השתמשו לגלישה באותם חבלים ששימשו לטיפוס, שהיו חבלים שזורים מסיבים טבעיים. לחבלים אלה חיכוך רב ומספיק היה להעביר אותם מאחורי הגוף כדי לרדת בקצב הרצוי לאורך החבל. עם המעבר לחבלי ליבה/מעטפת מסיבים סינתטיים, הפכו החבלים לדקים יותר ובעלי חיכוך שאינו מספק. לגלישה ואבטחה בחבלים אלה פותחו אמצעי חיכוך, שתפקידם להגדיל את החיכוך עם החבל. אמצעי החיכוך הראשונים התבססו על העיקרון של החלקת החבל כשהוא מלופף על גוף מתכתי (מוט או צינור). לאחר מכן הומצאה השמינית, המבוססת על אותו עיקרון, אך יעילה יותר. בשנים האחרונות פותח מספר רב של אמצעי חיכוך חדשים המבוססים על עקרונות אחרים: יצירת כיפוף חד בחבל המייצר חיכוך רב באותה נקודה, וצביטה של החבל בין שני חלקים של אמצעי החיכוך רוב האמצעים בקטגוריה האחרונה ננעלים אוטומטית.
בעולם מקובלת גלישת מצוקים כאמצעי מעבר מכשולי גובה בשלושה תחומי עיסוק עיקריים: טיפוס, קניונינג ומערנות. בקניונינג (יבש או רטוב) גולשים במורד נחלים, והגלישה למעשה משפרת את יכולת העבירות ומאפשרת להגיע למקומות בלתי נגישים בלעדיה. בטיפוס משמשת הגלישה כאמצעי לירידה מאמצע מסלול, במקרה חרום או במקרה שאין דרך אחרת לרדת מסוף המסלול. במערנות מקובל להשתמש בחבל אחד בלבד. על פי גישה זו משאירים את החבל לאחר הגלישה ומטפסים עליו אח"כ ליציאה מן המערה. טכניקת השימוש בחבל במערנות נקראת SRT-Single Rope Technique ומתייחסת לכל השימוש בחבל: גלישה, טיפוס, הרמת ציוד וחילוץ, הכל בחבל אחד.
בישראל התפתחה גלישת מצוקים כפעילות תיירותית בעיקר. בפעילות מאורגנת כזו מגיעה קבוצה למצוק בעל גישה נוחה ועגינות מוכנות ומדריך מאבטח את הגולשים בזמן שהם יורדים לאורך החבל.
שמות
המילה abseil מקורה בגרמנית ופרושה ירידה לאורך החבל (ab-down, seil-rope וביחד-down rope). המלה היתה בשימוש נרחב גם בארה"ב עד מלחמת העולם השניה, שבה האמריקאים היו נגד הגרמנים. הם לקחו את זה עד הסוף ועברו להשתמש במילה הצרפתית rappel (הם גם עברו מן התעתיק הגרמני לטבעות - karabiner לתעתיק חדש - carabiner). האנגלים שמרו על המילה הגרמני תומשתמשים בה עד היום.
המילה הצרפתית מתייחסת, למעשה, רק ךגולש אחרון. התרגום המדוייק שלה לאנגלית יהיה to recall, והכוונה היא להחזרת החבל לאחר הגלישה (appeler זה to call, גם בקול וגם בטלפון, כמו באנגלית).
הכינוי הישראלי סנפלינג אינו מילה באנגלית, למרות הצליל המזכיר פועל אנגלי. זהו כפי הנראה שיבוש של הביטוי snap-link, כינוי ישן מאד לטבעות, שהן פריט ציוד בסיסי בטיפוס וגם בגלישה. השם snap link, בשיבוש קל של ה-k ל-g, הפך ל"סנפלינג" שנשמע קצת כמו שם פעולה באנגלית.
השם המקובל הוא "גלישת מצוקים" או בקיצור - "גלישה".
מסלול הגלישה
מבחינת הגלישה עצמה אין הבדל רב בין מסלול למסלול. הפעולה עצמה דומה, וניתן לומר כי המאפיין היחיד המשתנה בין מסלולי גלישה הוא האורך (מדובר כמובן על גלישה כעל אמצעי לירידה ואין התייחסות לנוף או לצבע החבל כפי שהוא נראה בתמונות). אם המסלול שטיפסנו היה קצר ממחצית אורך החבל ניתן לעבור אותו בגלישה אחת על שני קצוות החבל כאשר אמצע החבל עובר בעגינה. אם המסלול ארוך יותר, יידרש אולי מספר רב של גלישות. כל הנאמר כאן מתייחס, כמובן, למצב בו כבר נתקבלה ההחלטה לגלוש עקב העדר פתרון אחר כגון שביל ירידה או ערוץ פשוט היורד למטה.
המצב הפשוט ביותר הוא כשיש מסלול גלישה מוסדר, עם עגינות מוכנות במרחקים קבועים (בדרך כלל בולטים), המסודרות בקו אנכי. באתרי טיפוס רבים יש מסלול גלישה מסוג זה, המשותף לכל המצוק או לקבוצת מסלולי טיפוס המסתיימים באותו מדף או באותה נקודה. מסלול גלישה מוסדר יהיה מסומן ככזה, במדריך המסלולים של אותו אתר. עגינות כאלה יש גם בקניונים רבים בארץ, במדבר יהודה, למשל.
במקרים רבים, בעיקר כשמטפסים באזור פראי ולא מוכר (בסיני או בוואדי ראם, למשל), אין מסלולים המיועדים ומוכנים לגלישה. הפתרון הפשוט, ברוב הפעמים, הוא לגלוש לאורך מסלול הטיפוס בעצמו. חשוב לזכור כי אורך פיץ' של טיפוס הוא כאורך חבל הטיפוס עצמו, ואילו פיץ' גלישה, (כאשר מטפסים בחבל יחיד), אורכו כמחצית מזה. בחבל כפול, כמובן, נפתרת בעיה זו. היתרון לגלישה על מסלול הטיפוס הוא שאנו כבר מכירים את המסלול כי טיפסנו אותו. יש לנו מושג איפה יש עגינות פוטנציאליות ואיך לחלק את המסלול לקטעי גלישה.
המצב מסובך יותר הוא כאשר אין עגינות מוכנות, ואין אפשרות לגלוש לאורך מסלול הטיפוס (למשל כאשר מסלול הטיפוס אינו עובר בקו אנכי ישר על המצוק אלא יש בו טרוורסות וקטעים שליליים). במקרה כזה, אין מנוס מלהשאיר ציוד בשטח. כדי לא להשאיר מאחור אבני עיגון, שהן יקרות יחסית, נחפש עגינות טבעיות כגון גשרים או בולדרים ועצים (לא סביר באמצע מצוק), כך שהציוד שנשאיר מאחור יהיה רק רצועות וחבלים קצרים.
בעיות נוספות העלולות להתעורר: לא רואים את העגינה הבאה או את סוף הגלישה, אין מדף נוח לעמוד עליו וצריך להיתלות על העגינה עצמה, ואולי אפילו צריך לבנות את העגינה הבאה בעודנו תלויים על החבל. לבעיות מסוג זה אין פתרון מובנה מראש, מלבד העצה הכללית להביט תמיד אל המשך החבל ולנסות לחשוב קדימה ולצפות את הבעיות מראש, כדי שאם הן אכן יגיעו נוכל לפתור אותן בהצלחה.
עגינת הגלישה
טכניקות גלישה
גלישת גוף על מדרון לא תלול
גלישת גוף על מדרון לא תלול (באנגלית: arm rappel) היא טכניקה בה נעזרים בחבל כדי לרדת במדרון, ללא רתמה, אמצעי חיכוך או כל ציוד אחר. השיטה משתמשת בחיכוך של החבל בגוף הגולש, למעשה, לאורך הזרועות שלו. כך, תוך שחרור מבוקר ואיטי של החבל, ניתן לגלוש לאורכו.
גלישת גוף
גלישת גוף, שנקראת לפעמים גם אבסייל קלאסי (באנגלית: body rappel, לפעמים משתמשים במילה הגרמנית: dulfersitz), היא טכניקת הגלישה הראשונה שהומצאה, התבססה על חיכוך של החבל בגוף הגולש. כך, תוך שחרור מבוקר ואיטי של החבל, ניתן לגלוש לאורכו. טכניקת גלישה זו אינה נמצאת כמעט בשימוש כיום אך במקרה שאבד או נפל אמצעי החיכוך או במקרה חירום בו אין למטפס רתמה או כל אמצעי אחר, ניתן להשתמש בה.
גלישה בעזרת אמצעי חיכוך
אמצעי חיכוך נמוך
בשיטה זו אמצעי החיכוך מחובר ישירות לרתמה והפרוסיק, או אמצעי הגיבוי, מחוברים עם הארכה ונמצאים מעל לאמצעי החיכוך. זו השיטה הנפוצה ביותר, והיא מעט פחות בטוחה, אבל נוחה יותר לרוב המשתמשים. הבעיה הבטיחותית היא שבמקרה של בהלה, הגולש עלול לעזוב את אמצעי החיכוך ולתפוס את הפרוסיק, ובכך למנוע את הנעילה שלו.
אמצעי חיכוך גבוה
בשיטה זו אמצעי החיכוך מחובר לרתמה ברצועת הארכה כך שהוא נמצא בגובה העיניים, בערך. שיטה זו טובה לגלישה עם משקל כבד (בהמשך), לחילוצי הורדה ולפתרון תקלות באויר (מעבר קשר, למשל). הפרוסיק, או אמצעי הגיבוי, מחוברים ללא הארכה ונמצאים מתחת לאמצעי החיכוך. יש המחברים את הפרוסיק ללולאת הרגל של הרתמה כדי שיהיה עוד יותר נמוך. מאותה סיבה, כלומר, כדי שהפרוסיק יהיה נמוך, מתאים להשתמש בשיטה זו בפרוסיק צרפתי, שהוא קצר יותר מקשרי פרוסיק אחרים.
בשיטה זו במקרה של בהלה, אם הגולש מחזיק את הפרוסיק, הוא גם מחזיק את החבל שמתחת לאמצעי החיכוך, ונועל אותו.
גלישה עם משקל כבד
בעיקרון, זו גלישה עם אמצעי חיכוך גבוה, רק שהמשקל (תיק או מחולץ, למשל), תלוי על אמצעי החיכוך, שנפרד מהרתמה במקרה זה.
הגלישה עצמה
אבטחה בגלישה
אבטחה בגלישה בדרך כלל אינה באה (כפי שמקובל לחשוב) כדי לגבות את מערכת הגלישה (כלומר: העגינות, החבל, הרתמה, הטבעות, אמצעי החיכוך וכו') אלא כדי לגבות את הגולש עצמו. מובן, שבתנאים בהם חבל האבטחה מחובר לעגינה נפרדת, יש גם גיבוי למערכת הגלישה, אבל מכיוון שרוב הגלישות בירידה ממסלולי טיפוס ובטיולי גלישה נעשות בגולש אחרון, אין גיבוי למערכת אלא רק לאדם הגולש. גיבוי זה בא למנוע תאונה במקרה של טעות (נבהל או החליק ועזב את חבל הגלישה) או למנוע נפילה ופציעה קשה במקרה של תאונה קלה (נפלה אבן על הקסדה והוא איבד את ההכרה, ולכן עזב את החבל).
קיימות מספר שיטות לאבטחה בגלישה, והן מפורטות כאן.
גולש אחרון
בגלישה רגילה, באבטחה מלמעלה, החבלים קשורים לעיגון ואז אי אפשר לקחת אותם בסוף הגלישה. גולש אחרון הוא שם השיטה, שבאה לפתור את הבעיה. הגולש האחרון, פשוטו כמשמעו, צריך להיות זה שיגלוש אחרון מתחנה במצוק או מפל. אם נפרט יותר: לגלוש במקסימום בטיחות, להשאיר מינימום ציוד ולהיות מסוגל לקחת את החבל בסיום הגלישה.
תיאור מפורט של השיטה נמצא כאן.
תרמו לדף זה מיכה יניב ואחרים...
