הבדלים בין גרסאות בדף "רוקים"
| שורה 7: | שורה 7: | ||
לאבני עיגון בעלות חתך טרפזי יהיה שטח מגע קטן עם הסלע בחריצים ישרים. בזמן הפעלת עומס על אבן כזו מתרכז כל ה[[מאמצים|מאמץ]] בנקודות המגע עם הסלע וכאשר זהו שטח קטן הסלע בנקודה זו עלול להשבר, או לחרוץ את אבן העיגון. הפתרון נמצא בשינוי הגיאומטריה של אבני העיגון. לאבני העיגון המודרניות, או כפי שנהוג לקרוא להם בארץ: רוקים, מבנה קמור מן הצד האחד וקעור מן הצד השני. ההבדלים בין אבני עיגון של חברות שונות הם בעיקר של צורה וההעדפה האישית קובעת כאן יותר משיקולים אובייקטיביים. | לאבני עיגון בעלות חתך טרפזי יהיה שטח מגע קטן עם הסלע בחריצים ישרים. בזמן הפעלת עומס על אבן כזו מתרכז כל ה[[מאמצים|מאמץ]] בנקודות המגע עם הסלע וכאשר זהו שטח קטן הסלע בנקודה זו עלול להשבר, או לחרוץ את אבן העיגון. הפתרון נמצא בשינוי הגיאומטריה של אבני העיגון. לאבני העיגון המודרניות, או כפי שנהוג לקרוא להם בארץ: רוקים, מבנה קמור מן הצד האחד וקעור מן הצד השני. ההבדלים בין אבני עיגון של חברות שונות הם בעיקר של צורה וההעדפה האישית קובעת כאן יותר משיקולים אובייקטיביים. | ||
| − | המבנה הקעור/קמור של האבן | + | המבנה הקעור/קמור של האבן יוצר התאמה טובה לצורות שונות של חריצים. בחריץ ישר וכמעט מקביל נקבל לפחות שלוש נקודות מגע בין אבן העיגון לבין הסלע. בחריצים שאינם ישרים ומתעקלים לצד זה או אחר ניתן להניח את הרוק כך שיתקבל שטח המגע הגדול ביותר עם הסלע. בחריצים רדודים הרוק נוטה להמשך החוצה מן הסדק ולרוב תתקבל עגינה טובה יותר על ידי שימוש באבן עיגון קטנה יותר לרוחבה. הטריק של שימוש ברוחבה של אבן עיגון מתאים גם בחריצים שהם רחבים יותר בפנים החריץ וצרים בפתחו. הכנסת הרוק לאורך החריץ וסיבובו בפנים, במקום שהוא רחב יותר, מביא אותו לאוריינטציה המתאימה והוא ננעל. |
[[תמונה: nut contact.jpg|שמאל|ממוזער|150px|איזורי המגע בסלע, ברוק מודרני]] | [[תמונה: nut contact.jpg|שמאל|ממוזער|150px|איזורי המגע בסלע, ברוק מודרני]] | ||
גרסה מ־03:37, 2 במרץ 2009
רוקים (באנגלית: tapered nuts, wired nuts או פשוט nuts או tapers) או צ'וקים (chocks קיצור של Chockstones), הם כינויים לסוג הפשוט היותר של אבני עיגון. השם 'רוקים' הוא שם מסחרי לאבני עיגון של חברת Wild Country מאנגליה. במשך שנים רבות היו אלה הצ'וקים היחידים שניתן היה לקנות בארץ והשם 'רוק' הפך לשם נרדף לאבני עיגון פאסיביות. הרוקים הם אבני עיגון פאסיביות במובן זה שפעולתם אינה נגרמת מפעולה כלשהי שהרוק עושה בתוך החריץ. הוא נשאר שם בדיוק כפי שהניחו אותו, ואי אפשר לומר על פי התבוננות באבן העיגון אם היא מועמסת או לא.
אבני העיגון הראשונות היו גוש מתכת בצורת טריז, בעל חתך טרפזי משני כיוונים שיוכל להתקע בחריץ ברוחב המתאים. אבני עיגון אלה, שנקראו צ'וקים או סטופרים יוצרו בגדלים שונים כך שיתאימו לחריצים בגדלים שונים.
לאבני עיגון בעלות חתך טרפזי יהיה שטח מגע קטן עם הסלע בחריצים ישרים. בזמן הפעלת עומס על אבן כזו מתרכז כל המאמץ בנקודות המגע עם הסלע וכאשר זהו שטח קטן הסלע בנקודה זו עלול להשבר, או לחרוץ את אבן העיגון. הפתרון נמצא בשינוי הגיאומטריה של אבני העיגון. לאבני העיגון המודרניות, או כפי שנהוג לקרוא להם בארץ: רוקים, מבנה קמור מן הצד האחד וקעור מן הצד השני. ההבדלים בין אבני עיגון של חברות שונות הם בעיקר של צורה וההעדפה האישית קובעת כאן יותר משיקולים אובייקטיביים.
המבנה הקעור/קמור של האבן יוצר התאמה טובה לצורות שונות של חריצים. בחריץ ישר וכמעט מקביל נקבל לפחות שלוש נקודות מגע בין אבן העיגון לבין הסלע. בחריצים שאינם ישרים ומתעקלים לצד זה או אחר ניתן להניח את הרוק כך שיתקבל שטח המגע הגדול ביותר עם הסלע. בחריצים רדודים הרוק נוטה להמשך החוצה מן הסדק ולרוב תתקבל עגינה טובה יותר על ידי שימוש באבן עיגון קטנה יותר לרוחבה. הטריק של שימוש ברוחבה של אבן עיגון מתאים גם בחריצים שהם רחבים יותר בפנים החריץ וצרים בפתחו. הכנסת הרוק לאורך החריץ וסיבובו בפנים, במקום שהוא רחב יותר, מביא אותו לאוריינטציה המתאימה והוא ננעל.
לכל גודל של אבן עיגון יש טווח גדלים של חריצים או חורים להם היא מתאימה. לרוק היושב בחריץ קטן מדי אין מספיק חיכוך כדי להחזיק אותו במקום, ובחריץ גדול מדי, הוא יושב רק על חלקו העליון ביותר כך שבמקרה של נפילה הסלע עשוי להשבר או לחרוץ את המתכת והרוק יישלף. כדאי להשתמש ברוק כך שנקודות המגע עם הסלע יהיו בשני השלישים האמצעיים של הצד הקמור של אבן העיגון.
רוקים מגיעים עם כבל פלדה, שהוא החלק המחבר את ה'אבן' עם החבל באמצעות טבעת, או עם חבל דק. אבני העיגון הקטנות הן קטנות מכדי להעביר בהן חבל שיהיה חזק מספיק ולכן מיוצרות רק עם כבל. באבנים הגדולות אפשר לקדוח חור שהוא גדול מספיק להעברת חבל. לפעמים משתמשים בחבלים מחומרים שונים במקום חבלי ניילון, חומרים כגון קבלר (Kevlar) ודיינימה או ספקטרה (dyneema או Spectra), שהם חזקים וקלים הרבה יותר מניילון. היתרון של שימוש בכבל הוא שהוא קשיח וקל יותר להשתמש בו להזזתה, הכנסתה והוצאתה של אבן העיגון מן החריץ. אך כבל פלדה נחלש במידה משמעותית כאשר הוא מכופף על פינה וכאשר כיוון המשיכה אינו ישירות לאורך הכבל. בעיה זו נפתרת על ידי השימוש בחבלים דקים.
כבל הפלדה גם מתעייף כאשר מכופפים אותו הלוך ושוב ובסופו של דבר הוא מאבד את האלאסטיות שלו ושוב אינו חוזר למצבו המקורי. רצוי, לכן, לשלוף את אבני העיגון ממקומן בעזרת חולץ. החולץ משמש גם כהארכה של האצבעות וניתן להגיע בעזרתו לתוך חריצים דקים, או עמוקים, לתוכם קשה היה לשלוח יד או אצבע.
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
