הבדלים בין גרסאות בדף "10 דברים שלא ידעתם על דירוג בולדרינג"
מ (החלפת טקסט – "מייד" ב־"מיד") |
|||
שורה 13: | שורה 13: | ||
B2 היה "קשה מאד", או - יותר קשה מ-5.10. זו היתה קטגוריה לצעדים קשוחים לבולדרינג בלבד | B2 היה "קשה מאד", או - יותר קשה מ-5.10. זו היתה קטגוריה לצעדים קשוחים לבולדרינג בלבד | ||
− | B3 הוגדר "בגבול", בעיה שהצליחו רק פעם אחת בלבד. כפי שגיל כתב במאמר שלו "[[אמנות הבולדרינג]]", משנת 1969: בעיה שהצליחו מעט מאד פעמים, אם כי ניסו אותה הרבה מאד פעמים ללא הצלחה. חזרות מוצלחות, אפילו על ידי אותו אדם, | + | B3 הוגדר "בגבול", בעיה שהצליחו רק פעם אחת בלבד. כפי שגיל כתב במאמר שלו "[[אמנות הבולדרינג]]", משנת 1969: בעיה שהצליחו מעט מאד פעמים, אם כי ניסו אותה הרבה מאד פעמים ללא הצלחה. חזרות מוצלחות, אפילו על ידי אותו אדם, מיד הורידו את הדירוג של הבעייה. |
3. השיטה של גיל לא תפסה כמו שיטת V, משתי סיבות עיקריות: | 3. השיטה של גיל לא תפסה כמו שיטת V, משתי סיבות עיקריות: |
גרסה אחרונה מ־02:16, 4 בפברואר 2021
מאת: מאט סאמט, תרגם: מיכה יניב
פורסם לראשונה ב-Climbing
ההומו ספיינס לא נעמד על שתי רגליים ואז הלך ועשה V16. לשיטת V לדירוג מסלולי בולדרינג, ולשיטה הצרפתית (של פונטיינבלו), שהן מקובלות ומוכרות כיום, לקח זמן להתפתח ולהתפשט, והיו שהציעו שיטות אחרות לאורך הדרך הזו. למעשה, היה זה ג'ון גיל, בזמן שהקדיש את זמנו כמעט רק לבולדרינג, שפיתח כבר לפני יותר מחצי-מאה את שיטת ה-B. שיטה שפרצה את הדרך לשיטת הדירוג הפופולארית, הפתוחה של ה-V.
1. לפני שגיל הציע את שיטת B שלו בשנת 1958, לבעיות בולדרינג לא היה דירוג. בולדרינג נחשב כסוג כיפי, לא מאד תחרותי ולא רציני, של "טיפוס אמיתי" עם חבלים. רויאל רובינס (אמר ש"ככל שידוע לי - לא היו שיטות דירוג לבולדרינג, אבל השתמשנו בדירוג של מסלולי טיפוס". הוא דיבר על הבעיות שהוא וחלוצי הטיפוס בקליפורניה טיפוס ביוסמיטי ובמקומות אחרים. "אם זה היה קשה - אמרנו שזה 5.9+. זה היה רק אימון לקראת הדברים האמיתיים, הגדולים". גיל בעצמו השתמש בשיטה של יוסמיטי עד שהוא התחיל לעשות צעדים קשים יותר מ-5.9.
2. בשיטת B היו שלוש רמות בלבד:
B1 היה "קשה", שמציין את הרמה הגבוהה ביותר במסלולי טיפוס (בערך 5.10 של אותה תקופה)
B2 היה "קשה מאד", או - יותר קשה מ-5.10. זו היתה קטגוריה לצעדים קשוחים לבולדרינג בלבד
B3 הוגדר "בגבול", בעיה שהצליחו רק פעם אחת בלבד. כפי שגיל כתב במאמר שלו "אמנות הבולדרינג", משנת 1969: בעיה שהצליחו מעט מאד פעמים, אם כי ניסו אותה הרבה מאד פעמים ללא הצלחה. חזרות מוצלחות, אפילו על ידי אותו אדם, מיד הורידו את הדירוג של הבעייה.
3. השיטה של גיל לא תפסה כמו שיטת V, משתי סיבות עיקריות:
קודם כל, כי היא היתה פלואידית מדי (עם עליית הסטנדרטים והיכולת, B1 של 1958 היתה קלה בהרבה מ-B1 של 1968), והפריעה להשוואה בין בעיות.
שנית, בגלל הכשרון הבולט של גיל עצמו. ריצ'רד גולדסטון, שבילדר עם גיל באתרים רבים אמר ש"99% מהבעיות שהיו מדורגות בשיטה זו היו B1. הוא היה האדם היחיד בארה"ב שטיפס דברים כלכך קשים". הוא יישם שיטות אימון מהתעמלות מכשירים, וצעדים דינאמיים, וטיפס דברים שנחשבים היום V9-V10. אז הם הוגדרו "יותר קשים מ5.10...
4. במאמר "אמנות הבולדרינג" גיל הציג גם את שיטת E, שיטת אלימינציה) לבעיות בולדרינג. הרעיון הוא ש-E1 תהיה בעיה קשה כלכך שרק מטפס אחד הצליח אותה. E2 היא בעיה שרק שני מטפסים הצליחו וכך הלאה עד ל-E10, ואחר כך כבר אין דירוג. גיל צפה את הויכוחים האינסופיים של שיטת V, וכתב כך: "מקומות מרוחקים, ומבנה גוף עשויים להפוך את שיטת B למגוחכת לדירוג בעיות חד-פעמיות, ומטפסים עם יכולות שונות יתווכחו על דירוג של בעיות כאלה". לא כך הדבר עם שיטת E, שמדגישה את "ההישגים של מטפסים מסויימים ולא את הקושי הספציפי של המסלול".
5. כיום, דירוג פונטיינבלו נפוץ בעולם כמו שיטת V. אף שהיא קיימת מספר עשורים יותר, היא מעולם לא חצתה את האוקיינוס. עד לפני מספר עשורים - מטפסים לא טיפסו בארצות זרות. למרות זאת, כמו שיטת V גם השיטה הצרפתית היא פתוחה, ותכונה זו עזרה לה להישאר. הבעיה המפורסמת של מישל ליבר "בית המטבחיים" (L'Abattoir), משנת 1960, היא עדיין הבעיה הראשונה בדירוג 7A (V6) ביער, ומשמשת להשוואה עם כל האחרות. זאת למרות שבעיות קשות של היום מדורגות 8C או V15 (בדירוג של פונטיינבלו משתמשים לפעמים באותיות גדולות, כדי להבדילו מדירוג ספורטיבי צרפתי).
6. כולם יודעים ששיטת V נקראת על שם הכינוי של ג'ון שרמן (John Sherman) “Verm” או ”Vermin" (התולעת). האם ידעתם, שהתודות על כך מגיעות למו"ל של הטופו של Hueco Tanks, משנת 1991? כששרמן הגיש את כתב היד, בשנת 1989, הוא בכוונה לא דירג את למעלה מ-900 בעיות הבולדרינג שרשומות. המו"ל לא הסכים להדפיס את הספר לפני שכל הבעיות יהיו מדורגות. ג'ון שרמן בילה את העונה הבאה בבניית סולם קושי קל להבנה וליישום בהואייקו - שיטת V.
7. שרמן, שיצר את המערכת המקובלת כיום בעולם הבולדרינג, אמר שהשיטה שלו היתה במקור בדיחה - מין "סרגל אגו" בעזרתו הוא וחבריו השוו את הבעיות שעשו בהואייקו לבעיות B2 הקלאסיות של ג'ון גיל כמו השלילי עם הפינץ' (Gill’s Pinch Overhang at Horsetooth Reservoir, Colorado), למשל. מכיוון שהם רצו לחדד את ההבדלים בתוך הקטגוריה הרחבה של B2, הם הציעו שלוש רמות של V:
ה-V1 המקורי היה Center El Murray (של בוב מאריי, שמדורג היום V6).
ה-V2 המקורי היה Mushroom Roof (של מייק הד, שמדורג היום V8).
שני ה-V3 האפייניים היו נאצ'ו-מן (Nachoman) ומין אחרי המוות (Sex after Death), שניהם מדורגים היום V9. בששרמן שינה את המערכת עבור הגיידבוק שלו, הוא הפך אותה לפתוחה, כדי להתגבר על הבעייתיות של המערכת הסגורה של שיטת B. (גם ג'ון גיל השתעשע במקור במערכת פתוחה, אבל עזב את זה כי הוא חשש מה"רדיפה אחר המספרים", וכמו ששרמן מתבדח - "למספרים אין נשמה, ואנשם צריכים להתגבר על זה").
שרמן דרג את מרבית הבעיות בספר בעצמו, אם כי הוא העביר שאלונים בין כתריסר מטפסים כדי שתהיה הסכמה על הבעיות הקשות - V5 ומעלה. אלה היו כל הבולדריסטים בהואייקו באותה תקופה...
8. יש הרבה ניחושים לגבי הבעיות הקשות ביותר האפשריות: האם קיים +V16/8C? שני מועמדים ל-V16: המשחק (The Game) של דניאל וודס וחלומות בהקיץ (Lucid Dreaming) של פול רובינסון עלו לכותרות ב-2010. הראשון טופס עם סיקוונס אחר והוא כנראה V15, לשני הורד הדירוג ל-V15 על ידי רובינסון בעצמו, למרות שלא היו לו חזרות על ידי מטפסים אחרים.
ב-2011, אדם אונדרה פתח בעיית V16 בצ'כיה (Terranova, ב-Holjsten), וחזר על Gioiaat Varazze של קריסטיאן קור, באיטליה. הוא טען ששניהם הרגישו לו כמו V16.
בראיון, אמר אונדרה, שאם שני אלה הם ה-8C היחידים בעולם, אז אוקיי, אבל זה מוציא את הטעם מכל עניין הדירוג, וכל הבעיות הקשות האחרות יצטרכו לקבל דירוג חדש, נמוך יותר.
9. אם אכן קיים V16, מה בדבר V17 או V18?מה יקרה כשייגמרו האחיזות? אמנם הסלע יכול להיות חלק לגמרי, אבל פול רובינסון סבור שברמות האלה יופיעו מסלולים שידרשו חוזקים ספציפיים במיוחד מהמטפסים. למסלול חלומות בהקיץ הוא הציע V16, רק כי יש בו שני צעדי V12/V13 "גבוליים" זה אחר זה, ברצף. רובינסון אומר שמסלולי V17 או V18 פשוט ידרשו מהמטפס לחבר יותר רצפים כאלה.
10. אם כל המרק-דירוגים הזה לא מספיק- הנה לכם שיטת הדירוג היפנית: שיטת קיו/דאן, המבוססת על רמות של אמנויות לחימה ומיושמת בבולדרים של אוגאוואיאמה. שיטת הדירוג מתחילה בקיו 10 ויורדת בהדרגה עד קיו 1. בנקודה זו מקבלים חגורה ראשונה שנקראת שו-דאן, בתרגום מילולי - שלב ראשון (בערך V7). הבעיות הקשות בעולם הן רוקודאן, דאן 5. במילים אחרות, למטפסים של V16 יש חגורה שחורה דאן 5!
קישורים חיצוניים
תרמו לדף זה: מיכה יניב - תרגם, ואחרים...