הבדלים בין גרסאות בדף "התאקלמות"
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<div align=center> | <div align=center> | ||
[[Climbing Encyclopedia:הבהרה משפטית#אנציקלופדית הטיפוס אינה מקור לייעוץ רפואי|'''אנציקלופדית הטיפוס אינה מקור לייעוץ רפואי!''']] | [[Climbing Encyclopedia:הבהרה משפטית#אנציקלופדית הטיפוס אינה מקור לייעוץ רפואי|'''אנציקלופדית הטיפוס אינה מקור לייעוץ רפואי!''']] | ||
| − | + | ||
| − | |||
<div align=right> | <div align=right> | ||
'''התאקלמות''' (באנגלית: '''[[acclimatization]]''') הוא תהליך ההסתגלות בו הגוף מרגיל את עצמו לכמות הנמוכה של חמצן ב[[טיפוס הרים|הרים גבוהים]]. בתהליך ההתאקלמות ניתן להבחין בתהליכים קצרי טווח וארוכי טווח, כולם באים לפצות על המחסור בחמצן באוויר. התהליכים קצרי הטווח הם עליה בלחץ הדם ובדופק והגברת קצב הנשימה. התהליכים ארוכי הטווח הם ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות, ובכך שיפור הסעת החמצן לאיברי הגוף. בתוך כך יש הפרשה מרובה של מלחים, בעיקר קרבונט, המומסים ברקמות הגוף ורוויים ביתר עקב הירידה בלחץ האוויר. מלחים אלה מופרשים יחד עם נוזלים מתוך הרקמות. הפרשות אלה מצטברות ברקמות וגורמות ללחץ עד הסילוק שלהם מן הגוף. לחץ זה, בתוך הגולגלת, גורם לכאבי ראש של מחלת גבהים. הנוזלים עלולים לגרום לבצקות מקומיות, בפרט ב[[הייס|מוח]] וב[[הייפ|ריאות]]. | '''התאקלמות''' (באנגלית: '''[[acclimatization]]''') הוא תהליך ההסתגלות בו הגוף מרגיל את עצמו לכמות הנמוכה של חמצן ב[[טיפוס הרים|הרים גבוהים]]. בתהליך ההתאקלמות ניתן להבחין בתהליכים קצרי טווח וארוכי טווח, כולם באים לפצות על המחסור בחמצן באוויר. התהליכים קצרי הטווח הם עליה בלחץ הדם ובדופק והגברת קצב הנשימה. התהליכים ארוכי הטווח הם ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות, ובכך שיפור הסעת החמצן לאיברי הגוף. בתוך כך יש הפרשה מרובה של מלחים, בעיקר קרבונט, המומסים ברקמות הגוף ורוויים ביתר עקב הירידה בלחץ האוויר. מלחים אלה מופרשים יחד עם נוזלים מתוך הרקמות. הפרשות אלה מצטברות ברקמות וגורמות ללחץ עד הסילוק שלהם מן הגוף. לחץ זה, בתוך הגולגלת, גורם לכאבי ראש של מחלת גבהים. הנוזלים עלולים לגרום לבצקות מקומיות, בפרט ב[[הייס|מוח]] וב[[הייפ|ריאות]]. | ||
גרסה מ־02:42, 19 ביוני 2012
אנציקלופדית הטיפוס אינה מקור לייעוץ רפואי!
התאקלמות (באנגלית: acclimatization) הוא תהליך ההסתגלות בו הגוף מרגיל את עצמו לכמות הנמוכה של חמצן בהרים גבוהים. בתהליך ההתאקלמות ניתן להבחין בתהליכים קצרי טווח וארוכי טווח, כולם באים לפצות על המחסור בחמצן באוויר. התהליכים קצרי הטווח הם עליה בלחץ הדם ובדופק והגברת קצב הנשימה. התהליכים ארוכי הטווח הם ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות, ובכך שיפור הסעת החמצן לאיברי הגוף. בתוך כך יש הפרשה מרובה של מלחים, בעיקר קרבונט, המומסים ברקמות הגוף ורוויים ביתר עקב הירידה בלחץ האוויר. מלחים אלה מופרשים יחד עם נוזלים מתוך הרקמות. הפרשות אלה מצטברות ברקמות וגורמות ללחץ עד הסילוק שלהם מן הגוף. לחץ זה, בתוך הגולגלת, גורם לכאבי ראש של מחלת גבהים. הנוזלים עלולים לגרום לבצקות מקומיות, בפרט במוח ובריאות.
מטפסים שאינם מאוקלמים עלולים לחלות במחלת גבהים. מחלת גבהים מופיעה מגובה 3500מ' לערך, והחל מגובה זה דרושה התאקלמות. התעלמות מסימניה של מחלת גבהים והמשך עליה בגובה תביא להחמרה במצב החולה ולמוות.
יש לשהות פרק זמן מינימאלי בגובה כדי לאתחל את תהליך ההתאקלמות. ההמלצה המקובלת היא לילה אחד כל 300מ' עליה בגובה ויום מנוחה בכל ארבעה-חמישה ימי עליה (המחמירים אומרים יום מנוחה, או לילה נוסף, כל עליה של 100מ'). בכל מקרה של הופעת תסמינים של מחלת גבהים, יש להשהות את המשך העליה בגובה עד להיעלמות התסמינים. אם הם אינם נעלמים, יש לרדת בגובה.
חשוב לזכור ששהיה של שעות מרובות היא זו שעושה את ההתאקלמות. מטפסים אומרים כבר הרבה זמן: "טפס גבוה, שן נמוך" (climb high, sleep low). הלילות הם הגובה שמקובל לחשב, כי יש בהם שהייה של הרבה שעות. יום פיסגה, למשל, לא תורם להתאקלמות, כי רוב הזמן נמצאים בדרך לפיסגה, ולא עליה.
בתהליך ההתאקלמות יש הפרשה רבה של נוזלים מרקמות הגוף ומשתינים המון. יש חשיבות מרובה לשתייה של כמויות גדולות. התייבשות מאיצה את התפתחותה של מחלת גבהים.
ניתן להאיץ את קצב ההתאקלמות על ידי תרופות שונות כמו דיאמוקס.
קישורים חיצוניים
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
