התאקלמות
אנציקלופדית הטיפוס אינה מקור לייעוץ רפואי!
התאקלמות (באנגלית: acclimatization) הוא תהליך ההסתגלות בו הגוף מרגיל את עצמו לכמות הנמוכה של חמצן בהרים גבוהים. בתהליך ההתאקלמות ניתן להבחין בתהליכים קצרי טווח וארוכי טווח, כולם באים לפצות על המחסור בחמצן באוויר. התהליכים קצרי הטווח הם עליה בלחץ הדם ובדופק והגברת קצב הנשימה. התהליכים ארוכי הטווח הם ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות, ובכך שיפור הסעת החמצן לאיברי הגוף. בתוך כך יש הפרשה מרובה של מלחים, בעיקר קרבונט, המומסים ברקמות הגוף ורוויים ביתר עקב הירידה בלחץ האוויר. מלחים אלה מופרשים יחד עם נוזלים מתוך הרקמות. הפרשות אלה מצטברות ברקמות וגורמות ללחץ עד הסילוק שלהם מן הגוף. לחץ זה, בתוך הגולגלת, גורם לכאבי ראש של מחלת גבהים. הנוזלים עלולים לגרום לבצקות מקומיות, בפרט במוח ובריאות.
מטפסים שאינם מאוקלמים עלולים לחלות במחלת גבהים. מחלת גבהים מופיעה מגובה 3500מ' לערך, והחל מגובה זה דרושה התאקלמות. התעלמות מסימניה של מחלת גבהים והמשך עליה בגובה תביא להחמרה במצב החולה ולמוות.
מה קורה בגובה?
בגובה פני הים הלחץ קרוב לאטמוספירה אחת (או לפיזיקאים בינינו: 760מ"מ כספית). מתוך האוויר שאנו נושמים בגובה פני הים מהווה החמצן קרוב ל 21% וכמעט כל השאר הוא חנקן (יש עוד פחות מאחוז של גאזים נוספים שהתעלמתי מהם). אחוז החמצן באוויר נשאר כמעט קבוע עם העליה בגובה (שוב, למתעניינים בפיזיקה: אחוז החמצן למעשה יורד במידה מועטה עם העליה בגובה. זה קורה כי החמצן כבד מעט מן החנקן, ולכן נוטה להישאר למטה יותר מן החנקן, מכאן שגם ריכוזו יורד עם העליה בגובה) אבל מכיוון שהלחץ באופן כללי יורד, הרי שכמות החמצן ליחידת נפח של אוויר יורדת באופן ניכר עם העליה בגובה. למעשה, הירידה בלחץ מקבילה, לירידה בכמות מולקולות החמצן הנכנסת לריאות בכל נשימה שאנו נושמים. כדי לספק כמות מתאימה של חמצן לשרירים ולכל מערכות הגוף, שהרי הפעילות נשארת ברמה דומה, יש לפצות על הירידה בכמות החמצן באויר. את זאת עושה הגוף על ידי הגברת הנשימה והדופק בטווח הקצר, וייצור עודף של כדוריות דם אדומות בטווח הארוך יותר.
בתהליך ההתאקלמות יש כמה תת-תהליכים: הראשון, כאמור, הוא ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות. בנוסף יש העשרה של כדוריות הדם האלו בהמוגלובין, כך שכל כדורית דם יכולה לשאת יותר חמצן.
יש תהליכים נוספים תומכים בשיפור יעילות ספיגת החמצן: בריאות, בשרירים וכו׳.
גובה בהרים
ניתן להגדיר ארבעה תחומים של גובה:
התחום שבין 2500-3500מ', מכונה גבוה (high altitude). הלחץ בגבהים אלה יורד במידת מה, והוא 0.62-0.71 מהלחץ האטמוספרי בגובה פני הים. כלומר שהאויר שאנו נושמים מכיל כשני שליש מכמות החמצן. בתחום זה מופיעים סימנים כגון קושי בתפקוד פיזי וקוצר נשימה, אך אצל רוב האנשים לא מופיעה מחלת גבהים כלל.
התחום שבין 3500-5500מ' נקרא גבוה מאד (very high altitude) ובו מופיעים סימניה של מחלת גבהים. הלחץ בתחום זה נע בין 0.62-0.47 אטמוספירות. ב5500מ' יש פחות מחצי מכמות האויר בגובה פני הים. מרבית המטיילים יכולים להתאקלם תוך מספר ימים לגבהים אלה ואינם דורשים טיפול מיוחד, פרט לזהירות ועליה מדורגת בגובה.
התחום שמעל 5500 ועד 7500מ' נקרא גובה קיצוני (extreme altitude) ובו רוב האנשים מושפעים במידה מסויימת מהגובה ומופיעים אצלם תסמיניה של מחלת גבהים. אם נזכור שהלחץ כאן נע בין 0.47 של אטמוספירה ל- 0.36 אטמוספירות, נבין מדוע ההתאקלמות לגבהים אלה היא ארוכה וממושכת ולעיתים דורשת תרופות המקלות על התסמינים ומאיצות את התהליך.
מעל 7500מ' מעל פני הים, מקובל כי אי אפשר להתאקלם. תחום זה נקרא בפי המטפסים "איזור המוות" (death zone) מהסיבה הפשוטה כי שהייה בתחום גובה זה ללא תוספת חמצן תסתיים במוות תוך פרק זמן לא ארוך, של מספר דקות עד מספר שעות. התגובה לכמות הנמוכה של חמצן אמנם שונה ממטפס למשנהו, ויש כאלה המסוגלים לשרוד יותר ואף לתפקד בגבהים אלו אך מקובל כי הם מיעוט קטן ביותר ולמרביתנו אין סיכוי רב.
דרך אגב, קיימים מספר שבטים הרריים החיים בגבהים בהם אנחנו מקבלים מחלת גבהים, כשאנו מגיעים לגבהים אלה לטרקים או לטפס. ידועים במיוחד בני שבט השרפה בנפאל שכפריהם נמצאים בגבהים של 3000-5000 מ' מעל פני הים.
הטבלה הבאה מראה את ירידת הלחץ בגובה עם כמה נקודות ציון המוכרות לנו:
| גובה | לחץ (ביחס לאטמוספירה אחת) | % חמצן ביחס לגובה פני הים |
| -400 (ים המלח) | 1.05 | 5% יותר |
| 0 (גובה פני הים) | 1 | אותו הדבר |
| 800 (ירושלים) | 0.89 | 11% פחות |
| 1200 (הר מירון) | 0.85 | 15% פחות |
| 2000 (הרכבל העליון בחרמון) | 0.76 | 24% פחות |
| 3000 | 0.66 | 34% פחות |
| 4000 | 0.58 | 42% פחות |
| 5000 | 0.51 | 49% פחות |
| 6000 | 0.44 | 54% פחות |
| 7000 | 0.39 | 61% פחות |
| 8000 | 0.34 | 66% פחות |
| 8848 (פיסגת האוורסט) | 0.30 | 70% פחות |
פרוטוקול התאקלמות
כאמור, מחלת גבהים אינה מופיעה לרוב מתחת לגובה 3000מ'. לרוב המטיילים אין צורך בעצירות להתאקלמות מתחת לגובה זה.
אם עולים גבוה יותר מומלץ, אם אפשר, לבלות לילה אחד בגובה ביניים, קצת לפני 3000מ׳.
בגובה של יותר מ-3000מ׳, הגובה לשינה לא צריך לעלות יותר מ-300-500מ׳ מלילה אחד למשנהו.
כל 1000מ׳ יש להוסיף לילה שני באותו הגובה.
כל תהליך ההתאקלמות תלוי בכך שהגוף "יבין" שהוא עובר לסביבה ענייה בחמצן. לכן, יש לשהות פרק זמן מינימאלי בגובה כדי לאתחל את תהליך ההתאקלמות. לכן, ההמלצה המקובלת היא לילה אחד כל 300מ' עליה בגובה ויום מנוחה בכל שלושה-ארבעה ימי עליה (המחמירים אומרים יום מנוחה, או לילה נוסף, כל עליה של 100מ'). בכל מקרה של הופעת תסמינים של מחלת גבהים, יש להשהות את המשך העליה בגובה עד להיעלמות התסמינים. אם הם אינם נעלמים, יש לרדת בגובה.
חשוב לזכור ששהיה של שעות מרובות היא זו שעושה את ההתאקלמות. מטפסים אומרים כבר הרבה זמן: "טפס גבוה, שן נמוך" (climb high, sleep low). הלילות הם הגובה שמקובל לחשב, כי יש בהם שהייה של הרבה שעות. יום פיסגה, למשל, לא תורם להתאקלמות, כי רוב הזמן נמצאים בדרך לפיסגה, ולא עליה.
ניתן להאיץ את קצב ההתאקלמות על ידי תרופות שונות כמו דיאמוקס.
גם במקומות בהם אין אפשרות לעצירה כל 300מ' של עליה בגובה, או פחות מכך, ניתן להשתמש בדיאמוקס (Acetazolamide) להאצת תהליך ההתאקלמות. הדיאמוקס מכריח את הכליות להפריש ביקרבונט, שמעשיר את הדם ב CO2, ובכך מגביר את חומציות הדם ומעודד את הגוף להגביר את קצב הנשימה, במיוחד בלילה. בסך הכל תהליך זה מאיץ את קצב ההתאקלמות. דיאמוקס (שנקרא אוראמוקס בארץ) הוא תרופה יעילה באופן מפתיע למניעת ההופעה של מחלת גבהים וגם לטיפול בסימני המחלה. הדיאמוקס מאיץ את יכולת הגוף להתאקלם. לדיאמוקס גם השפעה משתנת חזקה דבר שעוזר להפריש את עודף הנוזלים המופרש בתהליך ההסתגלות. יש להקפיד, לכן, לשתות בכמות רבה כדי להחזיר את הנוזלים הללו.
יש לשקול ברצינות אם בכלל להשתמש בדיאמוקס. זו תרופה חזקה, אם כי אין לה הרבה תופעות לוואי. דיאמוקס יעיל במיוחד למניעה של מחלת גבהים לפני קפיצות גדולות בגובה. אם מחליטים להשתמש בדיאמוקס, מומלץ להתחיל לקחת את התרופה 24 שעות לפני העליה בגובה - כדור אחד של 250מ"ג, ואז חצי כדור כל 12 שעות.
תופעות נוספות
בתהליך ההתאקלמות יש הפרשה רבה של נוזלים מרקמות הגוף ומשתינים המון. יש חשיבות מרובה לשתייה של כמויות גדולות. התייבשות מאיצה את התפתחותה של מחלת גבהים.
במהלך ההתאקלמות, במיוחד בשלבים הראשונים, יש שינויים משמעויים בביוכימיה של הגוף. הנשימה מופעלת על ידי ריכוז הפחמן הדו חמצני בגוף, שמעל ערך מסויים מודיע למוח שיש צורך בנשימה נוספת (ריכוז החמצן הינו סימן חלש בהרבה ומשמש כאזהרה אחרונה לגוף). ירידת כמות החמצן הזמין באוויר יחד עם דיכוי הנשימה המתרחש באופן טבעי בלילה, בשעת השינה, גורמים לשינוי ריכוזי הפחמן הדו חמצני בגוף. הריכוזים הגבוהים של CO2 מביאים להופעת תבנית לא טבעית של נשימה הקרויה נשימה מחזורית (periodic breathing) או תבנית צ'יין-סטוקס (Cheyne-Stokes). במקרים אלה מופיעה תבנית של נשימה ההולכת והופכת איטית, עד להפסקת הנשימה למשך זמן קצר ואז נשימות מהירות לפיצוי. עצירת הנשימה עשויה להימשך 15-20 שניות. נשימה מחזורית עשויה להשתפר עם ההתאקלמות אך עלולה גם להישאר עד הירידה בגובה. למרות שתופעה זו הינה מבהילה (במיוחד אם אתה מתעורר באמצע הלילה ומגלה שאתה נחנק כי הפסקת לנשום, או שהחבר שלידך באוהל הפסיק לנשום) היא נפוצה ואינה מסוכנת.
קישורים חיצוניים
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
