פטריק ברהו
פטריק ברהו (בצרפתית: Patrick Bérhault, נולד ב-19 ביולי, 1957, נהרג בתאונת טיפוס ב-28 באפריל 2004, על הארט של הטאשהורן על הדום), היה מטפס סלע ואלפיניסט צרפתי. הוא היה ידידו הקרוב של פטריק אדלנז'ה ויחד הם לקחו את הטיפוס והפכו אותו לדרך חיים ולז'אנר תרבותי-אמנותי.
פטריק ברהו היה מדריך הרים גבוהים, ולימד בביה"ס הלאומי לסקי ולאלפיניזם (ENSA) שבשאמוני. הוא היה מטפס מצויין (טיפס 7c כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20), ואהב את הטבע ואת החופש שבשהיה בחוץ. תפיסתו את הטיפוס ואת ההרים היתה שכל מטפס צריך לחלוק את התשוקה שלו להרים, את היופי שבתנועה על הסלע. הוא היה ידוע בענווה שלו וכתומך בעקרונות אתיים של הטיפוס - מעט פיתונים, כמה שיותר טיפוס חפשי.
היכולות הפיזיות האדירות שלו, כושר ההתמדה והמיקוד המנטאלי המופלא שלו הקנו לו מספר כינויים: E.T., L'Excellence discrète (המתבודד המופלא) ועוד.
ברהו אמר: "אני מטפס כדי להיות בהרמוניה עם עצמי, כי אני חי באותו הרגע, כי זוהי צורת הבעה אתית ואסתטית שדרכה אני יכול לממש את עצמי, כי אני מחפש את החופש המוחלט של הגוף והנפש. וגם, כי ככה בא לי" ("Je grimpe pour me sentir en harmonie avec moi-même, parce que je vis dans l'instant, parce que c'est une forme d'expression éthique et esthétique par laquelle je peux me réaliser, parce que je recherche la liberté totale du corps et de l'esprit. Et parce que ça me plaît.")
תוכן עניינים
ביוגרפיה
פטריק ברהו נולד באוברניה, ועבר עם משפחתו לדרום צרפת. הוא בילה את ילדותו על שפת הים התיכון, בין ניס למונאקו, וחלומו הראשון היה להיות צוללן. הוא גילה את הטיול להרים בגיל 13, הודות לכומר שהיה המורה שלו לאנגלית. הוא נרשם למעדון האלפיני של מונקו, והחל לטפס עם חברים, בעיקר ב"אתר המקומי" של מונקו, La Turbie עם חברים. בינו ובין אחד המדריכים במועדון, מישל דופרנק, נרקמו קשרי ידידות והם טיפסו ביחד מספר רב של מסלולים קלאסיים באתרים הגדולים של דרום צרפת, ביניהם, ורדון.
ברהו לא המשיך את הלימודים ועזב את בית הספר לאחר התיכון כדי להקדיש את כל מרצו וזמנו לאהבת ההרים. בשנים הבאות הוא פתח מספר רב של מסלולים בצוקים שעל חוף הים.
בסוף שנות ה-90, יחד עם חברו פטריק אדלנז'ה הוא הציג לצרפתים את עולם הטיפוס החפשי כאורח חיים, אורח החיים של המטפסים האמריקאים, בעיקר בקליפורניה. הוא "המציא" את הדירוג הבא - מסלולים בדרגה 8. שני הפטריקים (ברהו ואדלנז'ה) נהגו לטפס הרבה בסולו ובעיניהם זו הצורה הנקיה ביותר של טיפוס. עם זאת, הם היו שונים מאד בגישה. בעוד אדלנז'ה דגל בחשיפה לציבור ובפרסום של הסולואים הקשים שלו (כמו שהראה בסרט "העולם בקצות האצבעות - La Vie au bout des doigts), ברהו חשב שזה עניין אישי ולא ציבורי, ואת כל הסולואים הקשים שלו הוא ביצע לבדו, לא לעיני המצלמות.
בהרים הוא פיתח סגנון שהתבסס על הזרימה של התנועה ועל האסתטיקה שלה. הוא טיפס שלוש שנים באופן יומיומי עם פטריק אדלנז'ה, גם מסלולי סלע וגם מסלולים אלפיניים.בשלוש השנים הללו, הוא היה במשטר אימונים קפדני שהתבסס על ריצה, כוח שרירים (בטן, גב ואצבעות) וגמישות.
הסגנון של "ברהו"
בשנת 1978 חווה ברהו את ההתאונה הראשונה שלו בהרים. הוא היה עם הפרטנר שלו, פיטר בריזי, על מסלול ליד השיניים של הפלוו (Dents du Pelvoux). בעקבות קורניס שהתמוטט הם נפלו בתוך קולואר תלול של 814מ'. הם נחלצו משם הודות לחבל קבוע שהשאירו שם אלפיניסיטים שעשו ביווי מתחת למסלול.
עם ידידה שלו פיטר Brizzi, בעקבות הקרע של מדף הם באים במסדרון של 814 מטרים שלוש שיניים של Pelvoux. הם חייבים הישועה שלהם חבל של מטפסי במחנה ארעי ליד המקום שבו נפלו, לאחר שראתה זוחל לעבר מדרונות הדשא, חצי מעולף, הם יכלו למנוע את ההקלה. שני החברים זחלו, חצי מעולפים ונחלצו משם.
בשנת 1979 הוא התפרסם לראשונה כשטיפס במסיב דז-אקרן (massif des ecrins( בזכות המהירות וקלות שבה טיפס.
בתחילת שנות ה-1980, הוא השיג זמני שיא, וטיפס בסולו, על המסלולים הקשים ביותר באלפים. בשנת 1980, יחד עם ז'אן-מארק בואבן (Jean-Marc Boivin, שהתפרסם לאחר מכן על שירד מפסגת האברסט במצנח רחיפה), חיבר את הדרו ואת הליצן ביום אחד. הוא טיפס את ה-America direct על הדרו, ואת הפייס הדרומי על הליצן.
הסגנון של ברהו נולד. הוא טיפס בסגנון אלפיני, מהר וקל, ללא טכנולוגיה מורכבת. כל הטיפוס היה בנוי סביב יכולת התנועה. באותו זמן שהוא טיפס מסלולים קשים בהרים, הוא חקר את העניין של הטיפוס החפשי על מצוקים, ובדק את גבולות הקושי שהוא מסוגל לטפס. הוא טיפס מסולולים קשים רבים ו"שחרר" מסלולים קלאסיים שנפתחו בטיפוס מלאכותי. אחד המפורסמים שבהם היה "הגג של אוגוסט", אחד ה-8a הראשונים בצרפת.
1985: חזרה לחיי היוםיום
החל משנת 1985, בשעה שאחיו החל לטפס כדי להתחרות, וחברו פטריק אדלנז'ה פרץ לתודעת הקהל עם סרטיו "החיים בקצות האצבעות" ו"אופרה ורטיקל", הפנה ברהו את גבו לסצנת הטיפוס ומיקד את תשומת ליבו בפרוייקטים אחרים.
הוא הפך ליועץ טכני לענייני ציוד ליצרן הציוד האיטלקי CAMP. כמעריץ של הרקדן הנודע רודולף נורייב, הוא ייסד דיסיפלינה חדשה של ריקוד-טיפוס. הוא הפך לכוריאוגרף והחל להופיע. במקביל, הוא החל לדבר עך "טיפוס חברתי" והחל ללמד צעירים ונוער את הספורט.
בנוסף, הוא טיפח את חומו לחיות בכפר. הוא חי בחווה וטיפל בה.
1990: ובחזרה להרים
בשנת 1990 הכריז ברהו על חזרתו להרים. הוא עבר קורס מדריכי הרים גבוהים, וקיבל את התעודה, שאיפת לב שדחה זמן רב. הוא יצר לו קהל לקוחות קטן אך נאמן והחל להכשיר מדריכים לעתיד בקורסים בביה"ס הלאומי לסקי ולאלפיניזם (ENSA) שבשאמוני. הוא טיפס בסולו, אבל גם עם חבלים, העדיף את העונות הקרות, כשאין הרבה מטפסים בסביבה, ואסף מסלול אחרי מסלול, אותם טיפס במהירות.
הוא חילק את זמנו בין משלחות מרוחקות (להימלאיה ל[[דרום אמריקה), הכשרת מדריכים בצרפת ופעילות בטבע באישור מגוריו. הוא היה משוכנע באפשרות לקיים חיים כפריים, חיי פנאי, והשקיע בפיתוח אתרי טיפוס מקומיים ומרכזי טיפוס לילדים באוברניה, בגרנובל ועוד. זה היה השילוב של החזון הסביבתי-ספורטיבי-חברתי שלו.
1995: אלפיניזם כמסע
החל משנת 1995, הוא הקדיש עצמו לפיתוח סגנון טיפוס אלפיני שלא שם את הדגש על המסלול היחיד כמטרה, אלא על המסלול באמצעי למשהו אחר - למסע. הוא החל לחבר מסלולים ולעשות טרברסות ארוכות בכל רחבי האלפים. זה התאים לרעיון שלו לחבר את ההומניזם לסביבה, לחברה ולספורט ההרים.
הסוף
הפרוייקט האחרון שלו, יחד עם פיליפ מניין (Philippe Magnin) היה לטפס את כל 82 הפסגות שמעל 4000מ' של האלפים. הוא נהרג בשוויץ, לאחר שטיפס על הפסגה ה-64, כשארט מושלג התמוטט תחת רגליו. זה לא היה אתגר טכני לשני האלפיניסטים המנוסים (שהיו גם מדריכים). יש הסוברים שהסיבה היתה העייפות הקיצונית ואחרים מייחסים את התאונה למזל רע.
התאונה השפיעה על פטריק אדלנז'ה האופן קשה, והוא הפסיק לטפס אחריה.
קישורים חיצוניים
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
