אבטחה דינאמית למתקדמים
טכניקת איבטוח בסיסית אומרת שעלינו לעמוד קרוב לבסיס המסלול ולנעול את אמצעי החיכוך כאשר המוביל נופל. זוהי עצה טובה מאד למרבית המצבים בטיפוס, אבל יש מספר מקרים בהם רצוי, ואפילו הכרחי, להפר את הכלל הזה. דוגמאות ברורות הן במקרים בהם המוביל עלול לפגוע בפינה או בקיר וכאשר העגינות לא טובות כלכך ויש צורך להקטין את כוח הבלימה במערכת.
הבנה ויישום של טכניקות אבטחה שונות מאלה שהאינסטינקט מורה לנו לבחור הינן משמעותיות במיוחד במסלולים המבולטים בחצי הגובה (half height). במסלולים המבולטים כך, המרחקים בין הבולטים הולכים וגדלים כך שממש לפני כל הקלפה המטפס נמצא כמעט בגראונדר. לפני כל הקלפה, הבולט הקודם נמצא בחצי הגובה.
תוכן עניינים
אבטחה דינאמית
כל שיטות בלימת הנפילה האפקטיביות מתמקדות בדבר אחד: ספיגת אנרגיית הנפילה לאורך המרחק הארוך ביותר. הרי ברור לנו אינטואיטיבית שקראש-פד בעובי חמישה מטרים יהיה יעיל יותר מכזה בעובי חמישה סנטימטרים. עלינו להתרגל לרעיון שאותה הלוגיקה פועלת גם באבטחה. מאבטח טוב לא מנסה רק לבלום את הנפילה, אלא להשתמש בטכניקות של אבטחה דינאמית כדי להאריך את המרחק עליו החבל בולם אותה. ממש כמו קראש-פד: אם כל הנתונים שווים, מזרון עבה יותר יעיל יותר כי הוא עושה את עבודתו על פני מרחק גדול יותר.
לקצר את הנפילה
"קח חבל" (take in) היא קריאה המקובלת של מוביל נופל, ובצדק. ככל שמתארכת נפילתו של המוביל, כך גדל הסיכוי שהוא יפגע במשהו בדרך. בדרך כלל חושבים על פגיעה בקרקע, אבל גם זיז בולט או מדף סלע יכולים להוות סיכון דומה. מטפס שיצא מגג, בסלע או בקיר מלאכותי ונופל, עלול לחבוט את ראשו בקטע הקיר שמעל לגג, כאשר רגליו נכנסות מתחת לאותו גג. זה בוודאי חשוב במסלולים המבולטים בחצי הגובה. הפתרון למצבים אלה הוא שהמאבטח יוכל לשנות את כמות החבל הרפוי במהירות: לקחת את כל החבל הרפוי מהר ככל האפשר במצבים מסויימים, ולתת הרבה חבל, במצבים אחרים. הדרך לעשות זאת, אותה לומד כל מטפס מתחיל ונחשבת לבטוחה ביותר, היא להעביר את החבל דרך אמצעי החיכוך בלי שהמאבטח יזוז ממקומו. יש כאן שתי בעיות. הראשונה - המהירות: אין הרבה זמן שבו החבל רפוי תוך כדי הנפילה, ואמצעי החיכוך, כשמו כן הוא - מכניס חיכוך למערכת ומפריע לחבל לזרום בחפשיות. השניה - אם המאבטח מתחת למסלול, הוא נמצא ממש בקו הנפילה של המטפס. התשובה לשתי הבעיות היא לרוץ, בהנחה שיש לאן לרוץ. אם המאבטח יחזיק את החבל מאחורי אמצעי החיכוך, ויתרחק מן המצוק, הרי שהחבל ילך ויימתח. להתקרב אל בסיס המסלול ולהתרחק ממנו זו הדרך המהירה ביותר והיעילה ביותר לתת ולקחת חבל.
עד כאן, הכל די טריוויאלי. עכשיו מתחיל להיות מעניין. המאבטח עומד מתחת לראנר הראשון. עם הנפילה, המאבטח מתרחק מבסיס המצוק. כמות החבל שהוא לוקח, אינה שווה למרחק שהוא מתרחק מהמיקום ההתחלתי שלו. זוכרים את משפט פיתגורס?
ריבוע היתר שווה לסכום ריבועי היתרים. ואצלנו - ריבוע אורך החבל שווה לסכום של ריבוע המרחק של המאבטח מבסיס המסלול (כמה שהוא הספיק לרוץ) וריבוע המרחק עד לראנר הראשון. לדוגמה: אם הראנר הראשון בגובה ארבעה מטר, והמאבטח מתרחק שלושה מטר מבסיס המסלול בזמן הנפילה, אורך החבל יהיה:
עיבוד הנוסחה נכשל (קובץ ההפעלה <code>texvc</code> אינו זמין. נא לעיין ב־math/README כדי להגדירו.): \sqrt{4^2+3^2}=\sqrt{16+9}=5
כלומר, המאבטח רץ שלושה מטרים, אבל לקח רק מטר אחד: התחיל ב4-מ' וסיים עם 5מ'.
עוד דוגמה? בבקשה: אם הראנר של המוביל נמצא בגובה 10מ' מעל המאבטח, והמאבטח מספיק לרוץ 5מ' לפני שהחבל נמתח. למרות שהוא מתרחק 5מ', המאבטח מושך רק:
עיבוד הנוסחה נכשל (קובץ ההפעלה <code>texvc</code> אינו זמין. נא לעיין ב־math/README כדי להגדירו.): \sqrt{5^2+10^2}=\sqrt{125}=11.8
כלומר, המאבטח לקח רק 1.8מ', לא מאד מרשים.
עוד בעיה היא שאם המאבטח עובר מתחת למוביל, מסלול הנפילה עלול לחצות את החבל, ומפגש כזה באוויר, של חבל וnטפס, עלול להסתיים בפציעה. ולבסוף, זה יעבוד רק אם העגינה הראשונה יכולה לקחת עומס בכיוון החוצה, ואולי הצידה ולמעלה. לא בעייה במסלולים ספורטיביים, מבולטים, אבל ראוי לאיזכור.
אז מה הפתרון? לשים עגינת כיוון. עגינת כיוון היא עגינה שאינה תורמת לבטיחות, מבחינה זו שהמוביל מקליפ אותה כאשר הוא עדיין על הקרקע. אם הוא מגיע להקליפ אותה מן הקרקע, הרי שבזמן נפילה הוא יפגע ברצפה לפני שייתלה על העגינה.
נהוג לדבר על עגינת כיוון בטיפוס טראד, שתפקידה לוודא שכיוון הכוח על כל העגינות הבאות יגיע מלמטה. זה קצת פחות משמעותי במסלולים ספורטיביים, אבל עגינת כיוון היא שימושית גם כאן. ראנר ראשון המחובר לעגינת כיוון מאפשר למאבטח לקחת הרבה יותר חבל תוך ריצה. למעשה, אם העגינה בגובה הרתמה של המאבטח, כל מטר שהמאבטח מתרחק מבסיס המסלול, מיתרגם מיידית להתקצרות של נפילת המוביל במטר. שימו לב, כי החבל הסופג את הנפילה לא מתקצר, ולכן מקדם הנפילה קטן, ואיתו קטן - כוח הבלימה. אנו משאירים את אורך החבל הנמתח, אבל מקצרים את הנפילה.
בנוסף, החבל עובר הרבה יותר נמוך, והסיכויים שמסלול הנפילה יפגוש אותו קטנים בהרבה.
להאריך את הבלימה
עד עכשיו דיברנו על מצבים בהם חשוב לבלום את המוביל מייד, ולהקטין את הסיכוי לפגיעה במשהו (מדף, קרקע וכו'). הפתרון, היה לבלום את החבל באמצעי החיכוך מייד, ולהתרחק מן המצוק. פתרון זה הוא מתאים למסלולים ספורטיביים, שהם לרוב של פיץ' אחד. הוא פחות שימושי במסלולי מולטי-פיץ', בהם ברוב התחנות אי אפשר להתרחק מן העגינה הראשונה בריצה.
יוצא מזה, שבאופן אינסטינקטיבי, המאבטח נועל את החבל באמצעי החיכוך כדי שהנפילה תהיה קצרה ככל האפשר. בכך הוא מקצר את מרחק הבלימה, וכוח הבלימה גדל.
כוחות הבלימה המתפתחים בזמן בלימה פתאומית הם גדולים ומשפיעים על כל חלקי המערכת: המטפס (שנפל), המאבטח, החבל, העגינות. במסלולים תלולים, שליליים, כאשר המטפס אינו נמצא בזמן הנפילה מעל הראנר האחרון שלו, המטוטלת עלולה להטיח אותו בקיר. פגיעה כזו היא הסיבה לקרסולים שבורים רבים, וגם לפציעות אחרות. פגיעות כאלה הן עדות לעצמת הכוחות המתפתחים בזמן בלימה של נפילה.
עוד סיבה לכוחות גדולים כאלה היא השימוש באמצעי חיכוך בעלי נעילה אוטומטית המונעים לחלוטין זחילה של החבל דרכם.
לבסוף, הדינאמיות של החבל, גם היא משפיעה, וחבלי הובלה שנפלו עליהם הרבה, ונפילות גדולות, בלי לתת להם זמן התאוששות, מאבדים מן הדינאמיות המקורית שלהם. כאן אולי המקום להזכיר שכדאי להחליף קצוות בין נפילות.
הטכניקה שתתואר כאן מתאימה במיוחד למסלולים קצרים, של פיץ' אחד, ותלולים, במיוחד מסלולים ספורטיביים שליליים. קיר מלאכותי הוא אידיאלי ללימוד ואימון של אבטחה דינמית. זה קצת שונה בשטח, כשיש מדפים, בולדרים והפרעות אחרות, אבל העיקרון נשאר דומה.
הרעיון באבטחה דינאמית הוא לתת לחבל להחליק דרך המערכת, האנרגיה של הנפילה תתפזר והנפילה תיבלם ברכות, בלי שיתפתחו כוחות גדולים. את זה אפשר לעשות בשתי דרכים: הראשונה - לתת לחבל להחליק דרך אמצעי החיכוך והשניה - לתת לחבל למשוך את המאבטח כך שהוא יתקרב לכיוון המצוק. האפשרות השניה מאד מקובלת בתחרויות טיפוס. ככל שהמטפס מתקדם על המסלול, המאבטח מתרחק מבסיס הקיר (גם כדי לראות את המטפס). המרחק מההקלפה הראשונה מאפשר למאבטח לתת חבל במהירות, למשל במקרה של הקלפה נואשת, אבל גם להתקרב בזמן נפילה, תוך מעט התנגדות למשיכה של החבל, וכך "לרכך" את הבלימה. ברור שכך הנפילה מתארכת, אבל הבלימה נעשית על מרחק גדול יותר והכוחות קטנים בהתאם.
השילוב המושלם
למעשה, היינו רוצים לראות שילוב של שני החלקים. בשלב הנפילה, המאבטח מנסה להקטין את האנרגיה הקינטית הנצברת עם הנפילה. לשם כך עליו להתרחק מבסיס המסלול ולקצר את הנפילה כדי שהבלימה תתחיל לפני שהמוביל יספיק לצבור מהירות.
בשלב הבלימה, המאבטח מנסה להקטין את הכוחות המתפתחים במערכת. לשם כך עליו להתקרב לבסיס המסלול ולהאריך את מרחק הבלימה כדי שהבלימה תיעשה על פני מרחק גדול יותר.
יתרה מזו, ככל שהשלב הראשון יהיה יותר אפקטיבי, הנפילה תסתיים והבלימה תתחיל גבוה יותר. כך אפשר יהיה לתת יותר חבל בשלב השני מבלי שהנופל יפגע ברצפה.
חצי הגובה
טכניקת האבטחה המשולבת מתאימה במיוחד למסלולים המבולטים ב"חצי הגובה".
קריאה נוספת
קישורים חיצוניים
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
