Single Point of Failure
A Single Point of Failure or SPOF is a point in a system (in our case, a rope system), that if it fails, the whole system fails. The idea of Single Points of Failure
is the basic concept in understanding the applcation of backup in rope work.
"Even though it contains the word "single", a system may have multiple SPOPF.
- In many cases, the human is a SPOF. Two obvious examples are the belayer in top rope and rappelling with a prussik.
In rescue situations it is recommended not to have any single points of failure. We eliminate SPOFs by doubling the systems, coupling them or simply backing them up. In climbing, rappelling and canyoning there usually are SPOFs that cannot be elliminatedfor reasons of practicality and ]]ease of use. Some SPOFs are intentional, like when rapping of a [[trad ro
A useful exercise for understanding SPOFs is:
List all the SPOFs in a top rope system (solution can be found here.
When the system is build, SPOFs should be analyzed, evaluated and, if needed, eliminated. We know that על בונה המערכת לאתר את הנקודות הקריטיות ולבטלן במידת הצורך על ידי גיבוי. הסיבה העיקרית לכשלים היא טעויות אנוש כתוצאה מיישום לא נכון של חלקי המערכת או צורת עבודה לא נכונה או שאינה מתאימה למערכת. מיעוט קטן ביותר של הכשלים נגרמים עקב כשל טכני של ציוד.
גישות שונות לגיבוי
קיימות שתי גישות כלליות לגיבויים במערכות חבלים:
גיבוי נקודתי
גישה ראשונה היא לגבות רק במקום בו (לדעת בונה המערכת) הגיבוי נחוץ. על פי שיטה זו יישום הגיבוי הוא סובייקטיבי ותלוי במי שבונה את המערכת, במידת מיומנותו ובהערכתו את הסיכונים במערכת.
על פי גישה זו מגבים רק נקודות בעייתיות משני סוגים:
1. מקומות בהם יש סיכון גבוה לכשל של ציוד. לדוגמה:
- טבעת הנלחצת על הסלע, ועלולה להיפתח. במקרה כזה מגבים על ידי טבעות הפוכות.
- רצועה או חבל העוברים על פינת סלע במקום בו הסיכון לשחיקה או קריעה הוא ממשי. במקרה כזה מגבים על ידי רצועה או חבל, רפויים.
2. נקודות אשר יש בהן סיכוי גבוה לכשל עקב טעות אנוש. לדוגמה:
- טבעות המחוברות לרתמה אשר יש סיכוי לפתיחתן בזמן השימוש. במקרה כזה מגבים על ידי חיבור נוסף לחבל.
- אבני עיגון בתחנה. משתמשים ביותר מאבן עיגון אחת.
גישה זו דורשת רמת ידע ומיומנות גבוהה ונהוגה יותר בפעילות שטח עצמאית כגון טיפוס מצוקים, טיפוס אלפיני, קניונינג ומערנות (caving), כאשר יש חשיבות רבה למשקל הציוד ולפשטות המערכת וכך לדוגמא לא נהוג לגבות סלינג תפור או טבעת ננעלת הנמצאים בחלוקת משקל בתחנה אשר כולה באוויר ללא מגע עם הסלע.
גיבוי בכל מקום
הגישה השנייה היא לגבות את כל חלקי המערכת (למעט עיגון כגון עץ ענק וכדו'), ללא הפעלת שיקול דעת, על מנת להקטין למינימום את הסיכון, בעיקר את האפשרות לטעות אנוש.
יש הטוענים, כי בכל מקרה עדיף לגבות הכל. טענה זו אינה רצינית, כי:
- אי אפשר במרבית המקרים, לגבות הכל, ואם אפשר - זה לא מעשי. זאת אומרת שצריך להחליט מה כן ומה לא לגבות, וזה עומד בסתירה לטענה המקורית.
- אם מגבים יותר דברים, מקבלים כי:
- משתמשים בהרבה יותר ציוד מכפי שנחוץ, והתוצאה היא בלאגן ועבודה מסורבלת. זה לכשלעצמו לא בטיחותי.
- לוקחים הרבה יותר ציוד, זה מאיט את ההתקדמות על המסלול (גם בקניונינג וגם בטיפוס), ואם זה לא מספיק - מבזבזים הרבה יותר מדי זמן על בניית תחנות ותפעול המערכות. גם למהירות ההתקדמות על המסלול השפעה מכרעת על הבטיחות הכללית.
העיקרון הוא, כפי שנאמר, למזער את השימוש בשיקול הדעת של בונה או מפעיל המערכת וכך למנוע טעויות. שיטה זו נהוגה במערכות המיועדות להדרכת והפעלת חניכים. גישה זו מקובלת גם בחילוץ. גישה זו שולטת בכל הוראות הבטיחות של חוזר מנכ"ל משרד החינוך. על פי חוזר מנכ"ל, גישה זו מחוייבת בכל פעילויות החבלים לתלמידי בתי ספר, למעט מספר מקרים ספציפיים כגון טיפוס טופ-רופ בה לא ניתן ליישמה מטעמים מעשיים.
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
