הבדלים בין גרסאות בדף "ששת הקירות הצפוניים"

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שורה 28: שורה 28:
 
תרמו לדף זה: [[משתמש: מיכה יניב|מיכה יניב]] ואחרים...
 
תרמו לדף זה: [[משתמש: מיכה יניב|מיכה יניב]] ואחרים...
  
[[קטגוריה: טיפוס]][[קטגוריה: כללי]][[קטגוריה: טיפוס הרים]][[קטגוריה: טיפוס סלע]][[קטגוריה: טיפוס מלאכותי]][[קטגוריה: מטפסים]]
+
[[קטגוריה: טיפוס]][[קטגוריה: כללי]][[קטגוריה: טיפוס הרים]][[קטגוריה: טיפוס סלע]][[קטגוריה: טיפוס מלאכותי]][[קטגוריה: הרים ורכסים]]

גרסה מ־03:46, 19 בפברואר 2008

ששת הקירות הצפוניים הגדולים של האלפים, שנקראים גם ששת הפייסים הצפוניים הקלאסיים כוללים את הפייסים הצפוניים של:

  • צ'ימה גראנדה די לאבארדו - Cima Grande di Lavaredo
  • האייגר - Eiger
  • הגראנד-ז'וראס - Grandes Jorasses
  • המטרהורן - Matterhorn
  • הדרו - Aiguille du Dru, Petit Dru
  • פיצו בדילה - Piz Badile

כל אחד מהפייסים הללו נחשב בשנות השלושים של המאה העשרים להישג מכובד, וטובי המטפסים באירופה התאמתו לרשום אותם כ-first ascents. גאסטון רבופה (Gaston Rébuffat), מדריך משאמוני, היה הראשון שטיפס את כל ששת הפייסים האלה. הוא גם פרסם בשנת 1954 ספר: כוכבים וסופות (Etoiles et Tempêtes) שתיאר את הטיפוסים האלה. הספר עובד גם לסרט באותו שם.

למרות שהם נקראים בשם קיבוצי (ששת הקירות), שלושה מהקירות הללו: הנורת' פייסים של האייגר, הגראנד-ז'וראס והמטרהורן הם קשים משמעותית משלושת האחרים (למרות שהדרו נותן להם פייט לא רע). שלושת אלה יחד נקראים הטרילוגיה של האלפים והראשון שטיפס את כולם בתוך שנה היה המטפס האוסטרי ליאו שלומר (Leo Schlömmer), בשנת 1962-3. איוואנו ג'יארדיני (Ivano Ghirardini) היה הראשון שטיפס אותם, בסולו, בחורף 1977-8. כריסטוף פרופי (Christophe Profit) היה הראשון ששירשר אותם (עשה Enchainment) וטיפס את שלושתם זה אחר זה, בארבעים ושתיים שעות ב11-12 למרץ 1987.

תמונות שלהם:

לקריאה נוספת

  • Alison Hargreaves, (1995). A Hard Day's Summer: Six Classic North Faces Solo
  • Gaston Rebuffat, (1999). Starlight and Storm: The Conquest of the Great North Faces of the Alps

תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...