רצח הבלתי-אפשרי

הקדמה

מאת מאט רוברטסון

"רצח הבלתי אפשרי" פורסם לראשונה בשנת 1971 במגזין Mountain. ריינהולד מסנר יהפוך מאוחר יותר להיות מטפס ההרים ההימאלאי הגדול בכל הזמנים, אך בשנות השישים של המאה העשרים, הוא ואחיו גונטר היו ידועים כמטפסי הסלע הטובים באלפים. ריינהולד מסנר התפרסם במיוחד בפתיחת מסלולים נועזים על קירות שעדיין לא טופסו בדולומיטים, באיטליה. חלקם נחשבו עד אז קשים מדי או מסוכנים מדי לטיפוס ללא בולטים. עם זאת, מסנר האמין ברוח ההרפתקה והתגבר על הקשיים בעזרת מיומנות ונחישות, יותר מאשר בעזרת טכנולוגיה.

הוא התנגד מלכתחילה ונקט עמדה בלתי מתפשרת נגד השימוש בבולטים כדי לאבטח פייסים ללא חריצים, מאחר שהוא חש שבולטים הם דרך מלאכותית להקטין את הקושי ובכך ההם הורידו מחשיבותו של ההישג של טיפוס קירות כאלה. בעיניו היתה חשיבות גם לכך שלא הכל יטופס, כך שגם למטפסי הדורות הבאים יישארו אתגרים "בלתי אפשריים" איתם יוכלו להתמודד. אם כל אחד עם מקדחה יוכל "להנדס" דרכו במעלה הקיר ללא כל מיומנות, אולי לא יהיו עוד אתגרי טיפוס למטפסי העתיד. היום, לאחר 37 שנים, נושא זה נשאר מוקד לויכוחים ערים, עם הסכמה של מרבית מטפסי הצמרת שבילוט מופרז הורס את רוח ההרפתקה. המטפס הבלגי קלאודיו ברביה התנגד גם הוא לבילוט ופתח את "המסלול של הדרקון" (Via Drago) כהצהרה כנגד הבילוט בכל מחיר.

אמיליו קומיצי (Emilio Comici, 1901-1940), היה מטפס איטלקי מפורסם שהשלים מסלולים רבים בדולומיטים, ביניהם Via Comici, על הצד הצפוני של ה-Cima Grande di Lavaredo. המסלול, שנפתח ב-1934 הוא קו ישר למדי, החוצה קיר עצום בגדלו שנחשב בלתי אפשרי עד אז. גם היום הוא נחשב אחד מ"ששת הקירות הצפוניים" הגדולים של האלפים (עם האייגר, הגראנד-ז'וראס, הדרו, המטרהורן ופיצו-בדילה). קומיצ'י התפרסם בזכות הקונספט של "דירטיסימה" (direttissima): מסלול ישר העוקב אחרי מסלולה הדמיוני של טיפת מים הגולשת מן הפסגה. המסלול של טיפת המים מייצג מסלול ישר ומושלם מבסיס המצוק ועד הפסגה. (המילה האיטלקית direttissima הפכה מקובלת גם באנגלית לתיאור מסלול ישר; המילה המקורית באנגלית היא plumbline, ופירושה אנך. גם בה מסנר משתמש). כאידיאל אסתטי למסלולים ארוכים וחדשים על קירות גדולים, הרעיון של direttissima מייצג שלמות.

עם זאת, כפי שמסנר טוען, השאיפה ליצור "שלמות" במסלולים חדשים עלולה לעודד מטפסים שאפתנים "לאנוס" את הקיר ולטפס מסלולים שאינם קוןים טבעיים של טיפוס. הקווים הטבעיים (שנקראים לעיתים "קווי חולשה" של ההר) הם רק לעיתים רחוקות קו ישר אל הפיסגה. בולטים מאפשרים את הכיבוש המלאכותי של קו, על ידי מטפסים שאינם יכולים לטפס מסלול כזה באופן טבעי. אם קו ישר קשה מדי לטיפוס טבעי (ללא בולטים), זאת אומרת, כך טוען מסנר, שיש להשאירו כשאיפה למטפסי העתיד. ללא מטרות "בלתי אפשריות", לא מטופסות, למטפסי העתיד לא תהיה הזדמנות להתעלות על עצמם ולהגיע לגדולה אמיתית. מסלולים "בלתי אפשריים", אומר מסנר, הם חלק חשוב מן הטיפוס, ושימוש באמצעים טכנולוגיים (בולטים) כדי "לחסל" את המסלולים הבלתי אפשריים הללו, מחסל את האפשרות של הדורות הבאים לנסות ולהצליח, או, לא פחות חשוב בעיניו, להיכשל באצילות.

בשנות השישים השתמשו מטפסי סלע בפיתונים לאבטחה. פיתונים, כמו פרנדים ורוקים שנפוצים היום, תלויים בכל שיהיו חריצים לאבטח בהם. סלאבים גדולים ופייסים ללא חריצים מציבים אתגר לגוף ולראש, בגלל הסיכון הגדול והראן אאוטים הארוכים. מסלולים עם ראן אאוטים גדולים היו תמיד נחלתם של המטפסים הגדולים בכל דור. דוגמאות מודרניות הם המסלולים של Tuolumne Meadows (כמו Bachar-Yerian), את מסלולי הגריט הקשים של Peak District (שהתפרסמו בסרט Hard grit) והמסלולים שעל מגדלי אבן החול של אלבסנדשטיין (Elbesandstein) בסקסוניה, על גבול גרמניה-צ'כיה. בכל האיזורים הללו, אילו היו מוסיפים בולטים, הם היו מורידים את הקושי של המסלולים, וגם את ההישג. תרבות הטיפוס המקומית (באלבסנדשטיין, אפילו חוקים) אוסרים על תוספת של בולטים לא נחוצים, כדי לשמור על המסלולים כפי שהם, ולתת הזדמנות למטפסים נוספים לחוות אותם כך.

הדיונים של שנות השישים סביב שאלת הבילוט של הפייסים באלפים הם דומים לדיונים העכשוויים על בילוט. יש ויכוח דומה באתרי טיפוס בכל העולם על בילוט מסלולים ספורטיביים.לפעמים הדיון נמשך עשורים. סוגי סלע וכמויות הסדקים (שיכולים לשמש לאבני עיגון) לפעמים מכריעים את הדיון, אבל לרוב בגורם החשוב הוא תרבות הטיפוס המקומית. יש שמעריכים מסורת והרפתקה, אחרים מציינים שבולטים תורמים לעליית רמת הטיפוס. זה כמעט אותו ויכוח של ימיו של מסנר, והוא עדיין מתנגד לבולטים ולטיפוס ספורטיבי.

האם בולטים הם באמת "רצח הבלתי-אפשרי"? האם בילוט של מסלולי טיפוס ספורטיבי מודרניים הוא הרסני להרפתקה, לספורט שלנו? להזדמנות שלנו להצטייו?או אולי טיפוס מסלולים מבולטים הוא העתיד, והוא נחוץ לשיפור היכולת שלנו? שאלות אלה ימשיכו להיות במרכזו של הדיון עוד זמן רב.

Are bolts still “the murder of the impossible?” Is bolting of modern sport routes destructive to adventure, to our activity, to our opportunity to excel? Or is bolt-protected climbing the way of the future, necessary for improving our technical abilities to make us better climbers? These are questions which will continue to raise discussion and debate for years to come.

The Murder of the Impossible

Reinhold Messner

What have I personally got against "direttissimas"? Nothing at all; in fact I think that the "falling drop of water" route is one of the most logical things that exists. Of course it always existed - so long as the mountain permits it. But sometimes the line of weakness wanders to the left or the right of this line; and the we see climbers - those on the first ascent , I mean - going straight on up as if it weren't so, striking in bolts of course. Why do they go that way? "For the sake of freedom," they say; but they don't realize that they are slaves of the plumbline.

They have a horror of deviations. "In the face of difficulties, logic commands one not to avoid them, but to overcome them," declares Paul Claudel. And that's what the 'direttissma' protagonists say, too, knowing from the start that the equipment they have will get them over any obstacle. They are therefore talking about problems which no longer exist. Could the mountain stop them with unexpected difficulties? They smile: those times are long past! The impossible in mountaineering has been eliminated, murdered by the direttissima.

Yet direttissimas would not in themselves be so bad were it not for the fact that the spirit of that guides them has infiltrated the entire field of climbing. Take a climber to a rock face, iron rungs beneath his feet and all around him only yellow, overhanging rock. Already tired, he bores another hole above the last peg. He won't give up. Stubbornly, bolt by bolt, he goes on. His way, and none other, must be forced up the face.

Expansion bolts are taken for granted nowadays; they are kept to hand just in case some difficulty cannot be overcome by ordinary methods. Today's climber doesn't want to cut himself off from the possibility of retreat: he carries his courage in his rucksack, in the form of bolts and equipment. Rock faces are no longer overcome by climbing skill, but are humbled, pitch by pitch, by methodical manual labor; what isn't done today will be done tomorrow. Free-climbing routes are dangerous, so they are protected by pegs. Ambitions are no longer built on skill, but on equipment and the length of time available. The decisive factor isn't courage, but technique; an ascent may take days and days, and the pegs and bolts counted in the hundreds. Retreat has become dishonorable, because everyone knows now that a combination of bolts and singlemindedness will get you up anything, even the most repulsive-looking direttissima.

Times change, and with them concepts and values. Faith in equipment has replaced faith in oneself; a team is admired for the number of bivouacs it makes, while the courage of those who still climb "free" is derided as a manifestation of lack of conscientiousness.

Who has polluted the pure spring of mountaineering?

The innovators perhaps wanted only to get closer to the limits of possibility. Today, however, every single limit has vanished, been erased. In principle, it didn't seem to be a serious matter, but ten years have sufficed to eliminate the word 'impossible' from the mountaineering vocabulary.

Progress? Today, ten years from the start of it all, there are a lot of people who don't care where they put bolts, whether on new routes or on classic ones. People are drilling more and more and climbing less and less.

"Impossible": it doesn't exist anymore. The dragon is dead, poisoned, and the hero Siegfried is unemployed. Not anyone can work on a rock face, using tools to bend it to his own idea of possibility.

Some people foresaw this a while ago, but they went on drilling, both on direttissimas and on other climbs, until they lost the taste for climbing: why dare, why gamble, when you can proceed in perfect safety? And so they become the prophets of the direttissima: "Don't waste your time on classic routes - learn to drill, learn to use your equipment. Be cunning: If you want to be successful, use every means you can get round the mountain. The era of direttissima has barely begun: every peak awaits its plumbline route. There's no rush, for a mountain can't run away - nor can it defend itself."

"Done the direttissima yet? And the super diretissima?" These are the criteria by which mountaineering prowess is measured nowadays. And so the young men go off, crawl up the ladder of bolts, and then ask the next ones: "done the direttissima yet?"

Anyone who doesn't play ball is laughed at for daring take a stand against current opinion. The plumbline generation has already consolidated itself and has thoughtlessly killed the ideal of the impossible. Anyone who doesn't oppose this makes himself an accomplice of the murderers. When future mountaineers open their eyes and realize what has happened, it will be too late: the impossible (and with it, risk) will be buried, rotted away, and forgotten forever.

All is not yet lost, however, although 'they' are returning the attack; and even if it's not always the same people, it'll be other people similar to them. Long before they attack, they'll make a great noise, and once again any warning will be useless. They'll be ambitious and they'll have long holidays - and some new 'last great problem' will be resolved. They'll leave more photographs at the hut, as historical documents, showing a dead straight line of dots running from the base to summit - and on the face itself, will once again inform us that "Man has achieved the impossible."

If people have already been driven to the idea of establishing a set of rules of conduct, it means that the position is serious; but we young people don't want a mountaineering code. On the contrary, "up there we want to find long, hard days, days when we don't know in the morning what the evening will bring". But for how much longer will we be able to have this?

I'm worried about that dead dragon: we should do something before the impossible is finally interred. We have hurled ourselves, in a fury of pegs and bolts, on increasingly savage rock faces: the next generation will have to know how to free itself from all these unnecessary trappings. We have learned from the plumbline routes; our successors will once again have to reach the summits by other routes. It's time we repaid our debts and searched again for the limits of possibility - for we must have such limits if we are going to use the virtue of courage to approach them. And we must reach them. Where else will be able to find refuge in our flight from the oppression of everyday humdrum routine? In the Himalaya? In the Andes? Yes certainly if we can get there; but for most of us there'll only be these old Alps.

So let's save the dragon; and in the future let's follow the road that past climbers marked out. I'm convinced it's still the right one.

Put on your boots and get going. If you've got a companion, take a rope with you and a couple of pitons for your belays, but nothing else. I'm already on my way, ready for anything - even for retreat, if I meet the impossible. I'm not going to be killing any dragons, but if anyone wants to come with me, we'll go to the top together on the routes we can do without branding ourselves murderers.