יוסמיטי

יוסמיטי (Yosemite valley) או כמו שהוא נקרא בפי המטפסים האמריקאיים "העמק" (the valley) הוא עמק קרחוני הנמצא למרגלות רכס הסיירה נוואדה (Sierra Nevada) בקליפורניה, ארה"ב. העמק נמצא בתוך פארק לאומי, Yosemite National Park. הפארק משתרע על שטח של יותר משלושת אלפים קמ"ר והוא בין האתרים המתויירים ביותר בארה"ב, עם יותר משלושה מיליון מבקרים בשנה. רובם לא מטפסים, כמובן. הפארק מפורסם בצוקי הגרניט האדירים, אבל גם במפלים, אגמים, נחלים ועצי הסקוויה הענקיים, שחלקם בני יותר מאלף שנה.

היווצרות העמק

על צורת היווצרות עמק יוסמיטי החלו להתדיין מאז 1851. ההשקפה שהייתה מקובלת בתחילה, אותה הוביל פרופסור ג'וֹזיה דוויט ויטני, הייתה שהעמק נוצר כתוצאה של אסון טבע כמו רעידת אדמה חזקה מאוד שיצרה גוש קרקע שקוע המוקף בהעתקים גיאולוגיים מקבילים הקרויים בשפה הגיאולוגית גראבן. לעומתו, טען ג'ון מיור שהעמק ואתרים נוספים נוצרו כתוצאה מפעילות קרחונית, כפי שאכן סוברים כלל החוקרים היום. ויטני התייחס למיור בזלזול ולעג לו כחובבן חסר ידע ובור וכינה אותו "רועה צאן". אף שכבר במהלך חייו נמצאו ראיות לפעילות של קרחונים באזור, הדחיק ויטני את העדויות הללו, ולא נטש את דעתו עד יום מותו.

כיום מקובל שהעמק נוצר, כפי שסבר מיור, כאמור, בפעילות קרחונית.

הסקטורים הראשיים

מצוקי גרניט רבים מפארים את העמק וניתנו להם שמות:

• "הכיפה החצויה" (Half Dome) הוא אולי סמלו המוכר ביותר של היוסמיטי. הוא נקרא כך על שום צורתו, הדומה לכיפה שנחצתה לשניים. הוא מתנשא לגובה של 1,524 מ' מעל חלקו המזרחי של עמק יוסמיטי.
• "אל קפיטן" נחשב למצוק האנכי הגדול בעולם (למרות שמאונט תור בבאפין כנראה גבוה יותר), והוא מתנשא כ-4000רגל (1300מ') מעל לאחו שמתחתיו. על ה"אל קפיטן נפתחו מסלולים רבים, והמפורסם שבהם הוא ה"אף" (The Nose).
• "סלע הקתדרלה",(Cathedral Rock), ש מזכיר קתדרלה למי שיש דמיון מפותח במיוחד, מתנשאים מול ה"אל קפיטן", מעל חלקו הדרומי של העמק.
• "שלושת האחים" (Three Brothers) הם שלושה מצוקי שחם דומים, הניצבים זה ליד זה, ומהווים את אחד מסמלי יוסמיטי. הצוק העליון נקרא "פסגת העיט" (Eagle Peak) ושני האחרים נקראים האח הבינוני והאח התחתון (Middle and Lower Brothers).
• "הזקיף" (Sentinel Rock) צופה כמו זקיף על עמק יוסמיטי מדרום, ממול למפלי יוסמיטי בצפון.
• "גליישר פוינט" (Glacier Point) הוא תצפית מרשימה הצופה על עמק יוסמיטי מדרום. התצפית שעל פסגתו, שקל להגיע אליה עם רכב, היא נקודת התצפית הטובה ביותר לצפות בה על העמק ובמיוחד על ה-Half Dome.

טיפוס ביוסמיטי

הטיפוס ביוסמיטי החל בשנות ה-30 של המאה ה-20. אמנם ה-first ascent לפסגת ה-Half Dome ארע הרבה לפני כן, אבל זה לא ממש טיפוס, כי אפשר להגיע מן הצד השני. דייויד בראואר (David Brower) ואחרים, טיפסו מספר מסלולים והשתמשו בחבלים שזורים ובפיתונים מפלדה רכה. לאחר מלחמת העולם השניה התחיל האקשן האמיתי וחלוצי הטיפוס המודרני התחילו לפתוח מסלולים שהיום נחשבים קלאסיים בסוף שנות ה-40 ובשנות ה-50. מקובל שתור הזהב של יוסמיטי היה (לאלו שזכו לטפס בשנים אלו) בין השנים 1946 ועד 1972. בשנים אלו טופסו לראשונה כל הקירות בעמק. בשנים אלו התבלטה חבורה מיוחדת של בני בלי בית, מוזנחים למראה, אך בעלי רעיונות ושאיפות יוצאי דופן. היו אלו כמובן המטפסים, שעם התפתחות רמת הטיפוס והטכנולוגיה, החלו להגשים את החלום ולטפס על משטחי הגרניט הזקופים והחלקים. נפתחו מסלולים על ה-Half Dome, ולאחר מכן על המצוק בן הקילומטר וקצת של ה El Capitan, (ה"קפטיין" או "El Cap" בפי המטפסים).

Salathe ו- Allen Steck טיפסו על ה-Sentinel בשנת 1950. רויאל רובינס, וורן הרדינג ואיבון צ'ואינארד (מייסד צ'ואינארד, שהפכה ל-Black Diamond של היום), סטיב רופר, גאלן רוול, טום פרוסט (Royal Robbins, Warren Harding, Yvon Chouinard, Steve Roper, Galen Rowell ו- Tom Frost) הם השמות החשובים. הם השתמשו בחבלי פרלון ופיתונים מודרניים, פיתחו ציוד חדש כמו פרנדים וטכניקות חדשות והשתמשו בכל אלה כדי לדחוף את גבולות האפשרי. הם בילו ימים, ולפעמים שבועות על הקיר. רויאל רובינס טיפס על הקיר הצפוני של ה-Half Dome, וורן הרדינג טיפס לראשונה את ה-Nose, על ה-El Cap (המסלול הראשון, שנפתח, כאמור, ב-1958), ואחר כך נפתח ה-Salathe, המסלול השני. היום יש כמה עשרות מסלולים על הקפיטן, והם לא פחות יפים – פשוט הרבה יותר קשים...

גם אחרי 1972 הופיעו מטפסים גדולים. הדור הבא, שכלל שמות כמו רון קאוק, ג'ון בכר, פיטר קרופט, הנס פלורין ורבים אחרים, פתחו מסלולים רבים ומרשימים.

תור הזהב אמנם כבר מאחורינו, ועדיין יש אוירה מיוחדת ב-Valley, בעמק. המסלולים שנפתחו לאחר תור הזהב, לאחר שנפתחה שיטת הדירוג של יוסמיטי (YDS - Yosemite Decimal System או השיטה האמריקאית), היו הקשים בעולם, ומיטב המטפסים הגיעו לבחון את עצמם עליהם. בשנים אלו, שנות השמונים של המאה ה-20, יכולת לשמוע ויכוחים סוערים התחוללו בבאר ובקמפינג – האם באמת ניתן לטפס 5.12, או שזהו רק אגוטריפ של מטפס זה או אחר (5.15 אפילו לא עלה בדמיון הפרוע ביותר). במגרש החניה היה ניתן לפגוש את המטפסים בעלי השמות המפורסמים מן המגזינים, מנסים את כוחם בהליכה על חבל טיפוס מתוח (רון קאוק), מנגנים בסקסופון (ג'ון בכר), או מוכרים ציוד טיפוס למינהו. מי שהיה לו מזל, זכה לשתות בירה עם ג'ון לונג או לראות אותם באיזו בעיית בולדרינג, או לצידך על אחד המסלולים הקשים.

החל משנות ה-90 של המאה ה-20 הכיוון הולך יותר ויותר לטיפוס חפשי של מסלולי האייד הקלאסיים. חלוצה בעניין זה היתה לין היל שטיפסה את כל הפיצ'ים של ה-Nose בטיפוס חפשי בשנת 1993, ומספר חדשים לאחר מכן טיפסה אותו ביום אחד.

האף

המסלול הראשון שנפתח על ה"אל-קאפ", והמפורסם שבהם, הוא "האף" (The Nose), שמתחיל על החלק הפחות תלול (שנראה כמו אף) וממשיך על הארט שבין המפנה הדרום מזרחי למפנה הדרום מערבי של המצוק. המסלול נפתח בשנת 1958, בטיפוס מלאכותי, על ידי וורן הרדינג ומספר שותפים. הם נקטו באסטרטגיה של מצור, השאולה מטיפוס הרים גבוהים, והקימו "מחנות" לאורך הקיר. המאמץ התמשך על פני 18 חדשים במהלכם הושארו חלק מחבלי המנילה על הקיר למשך החורף. בחישוב מצטבר שהה הרדינג 47 ימים על המצוק, והפיץ' האחרון לקח לו 16 שעות תמימות, במהלכן קדח במקדחה ידנית 38 בולטים בגרניט הקשה של יוסמיטי. בשנת 1960 טיפס רויאל רובינס על הנוז ללא אסטרטגיה של מצור, בשבעה ימים. זה היה אחד משיאיה של יריבות מתמשכת בין הרדינג, שדגל בעבודה קשה וממושכת, לבין רובינס, שטען שאפשר לעשות את אותם המסלולים באופן אלגנטי, ובסגנון יותר "נקי". וורן הרדינג דגל באותם עקרונות בדיוק שנגדם יצא ריינהולד מסנר במאמרו רצח הבלתי-אפשרי (למרות שהוא לא דיבר על יוסמיטי).

• בשנת 1969 טיפס טום באומן על הקיר לבדו, בסולו אייד מאובטח.
• בשנת 1975 השלימו ג'ון לונג, ג'ים ברידוול ובילי ווסטביי את הטיפוס על הנוז ביום אחד.
• בשנת 1993 טיפסה לין היל את המסלול בטיפוס חפשי, עם עגינות שהוכנו מראש על המסלול. היה זה הישג מדהים שעומד גם היום בפסגת הישגי הטיפוס העולמיים. היא עבדה על הצעדים ולאחר ארבעה ימי טיפוס חיברה את כל הפיצ'ים במסלול, כולל "הגג הגדול" (The Great Roof) שמדורג 5.13b, ו"הפינות המתחלפות" (Changing Corners) שמדורג 5.13c. מעניין לציין שהיא לא נפלה עד הפיץ' של הפינות המתחלפות (פיץ' 26 מתוך 31). פיתון שהיה תקוע בסדק וחסם נעילת אצבעות הפריע. לאחר שהוא הוסר, היא יכולה היה להמשיך ולסיים עם מעקף לא גדול לסולם הבולטים של הפיץ' האחרון., להשוואה, הפעם הבאה שמישהו יטפס את הנוז ב"פרי" תהיה כשסקוט בורק (Scott Burke) יעשה זאת חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1998.
• בשנת 1994 חזרה לין היל לנוז, והעלתה את הרף עוד יותר כשטיפסה אותו בטיפוס חפשי ביום אחד (למעשה, ב-23 שעות).
• שיא המהירות לטיפוס על הנוז נשבר מעת לעת. בשנת 1998 הוא היה של טומי קאלדוול (Tommy Caldwell) ועמד על 12 שעות. ביולי 2008 הוא היה של הנס פלורין (Hans Florin) ויוג'י היראיימה (Yuji Hirayama) שקבעו אותו על שעתיים ו-43 דקות. היראיימה התכוון לעשות זאת שוב ולרת משעתיים וחצי.

טיפוס מלאכותי

מרבית המסלולים הגדולים היוסמיטי אורכים יותר מיום, ומכילים קטעים קשים ביותר, בוודאי קשים מדי לנעליים וליכולות של לפני כמה עשורים. את הקטעים הללו (ולפעמים את כל המסלול) טיפסו בטיפוס מלאכותי. עד היום נחשב העמק למקום הראשון בעולם ששיכלל את הטכניקה של טיפוס מלאכותי עד למה שהיא היום. הטיפוס ביוסמיטי הושפע בתחילתו באופן חזק מטכניקות של טיפוס הרים אירופאיות, וגם שאב שיטות של עבודת חבל ועגינות מטיפוס סלע. לחץ הטיפוס על המסלולים הקלאסיים הרס את הסלע והרחיב את שולי הסדקים כשמטפסים דפקו פיתונים פנימה, והוציאו אותם מן הסדקים. חריצי אצבעות הפכו לאט לאט לחריצי ידיים, לסדקי אגרופים ולאוף ווידסים.

מצד שני, אופי המסלולים ביוסמיטי יצר צורך בעיגונים הניתנים להכנסה ולהוצאה בקלות, ובמיוחד, כאלה שיעבדו בחריצים המקבילים שהם כלכך נפוצים בגרניט. כך קיבלנו את הפרנדים למיניהם, ואחר כך גם עיגונים לחריצים גדולים כמו הביג-ברו, עיגונים לפוקטים עגולים כמו TCU ועוד.

---

תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...