ביוואקיזם דיאלקטי

או עשרת הכללים של הביווי מאת: גרג צ'יילד

מתוך "גלויות מן המדף" (Postcards from the ledge)

כמטפס צעיר, הושחתתי בקריאת הזכרונות האלפיניים של מטפסים אירופאיים כמו וולטר בונאטי, קורט דימברגר, היינריך הארר וגאסטון רבופה (שקראנו לו רגל הארנב הנוראית (Ghastly Rabbitfoot), כי לא היה שום סיכוי שנצליח לבטא את שמו). הבחורים האלה הסתובבו באלפים בתור הזהב של טיפוס ההרים, בין שנות ה-30 לשנות ה-50, ועברו המון ביווים איומים.

דמיינתי את הפנים המקומטים והחוורים שלהם מציצים מתוך שקי שינה ספוגים במים ומכוסים באבק, מתוך מערות שלג צפופות, ממדפי קרח בגודל של ישבן, מערסלים התלויים על קירות סלע תלולים. השיניים שלהם נוקשות כמו מקהלה של קסטנייטות. הם רוחות של הביוואקים של העבר.

זכרתי את סיפורו של רגל הארנב, בספר "אור כוכבים וסערות", על הלילה שעבר על איזו פסגה מעל שאמוני. הברקים היכו בהם שוב ושוב, והוא וחבריו הלכו והשחימו כמו פרוסות לחם בטוסטר. היה את הספור של הארר בספר "העכביש הלבן", שתיאר את ביווי המוות הידוע לשימצה על האייגר, המדף עליו מספר רב של מטפסים שואפי צפון, קפאו למוות ברצינות ובדייקנות גרמניות. ביווי המוות היה בשבילי מקום רומנטי. דמיינתי את עצמי שולח משם את הגלוייה האחרונה לחברה שלי: "יקירתי, הגענו לביווי המוות.ענני סערה ממלאים את השמיים. עם מזל, ניפגש שוב..."

הרפתקאות הביווי של רבופה וחבריו היו בעיני הדוגמה המושלמת למאבק האצילי של האדם החמרי באדישות האכזרית של ההרים. רציתי לשלוט באמנות הביוואק ולהיות כמו "פריץ, מלך הביוואק", בחור אוסטרי בספרו של דימברגר "פסגות וסודות". הצעיר הקשוח שהיה אדיש לחוסר הנוחות של טפוס ההרים כמו בלוט ים על מצוק מעל המים לגלים המתנפצים עליו. הוא יכול היה לישון בכל מקום, בגשם, בשלג, ברעב ובקור, אפילו על המדפים הצפופים ביותר. אני, לעומת זאת, לא ישנתי בביוואקים. במקום זאת שכבתי ער, מביט בשמיים, נרדף על ידי רוחות של הביוואקים של העבר ושואל את עצמי את השאלה הנצחית של האלפיניזם: "מה לעזאזל אני עושה כאן?"

יש שני סוגי בייווים בעולם. ביווים טובים הם מתוכננים היטב ונוחים. ביווים גרועים, לעומת זאת, הם לא. אתם מבינים למה אני מתכוון: בלי אוהל, בלי שק שינה ואז החושך, השלג או הגשם תופסים אותך. באופן סוטה, ביווים גרועים תמיד היו הקטע שלי.

הלילה הלא מתוכנן הראשון שלי על צלע הר לימד אותי שביווי הוא מנהרה של חוסר נוחות שנכנסים אליה בתקווה לעבור ולצאת מהצד השני. עבר יותר זמן עד שלמדתי את האמת העמוקה יותר, שביוואק הוא מסע של צליינות. ממש כמו שהינדים עולים לרגל למקורות הגנגס כדי לטבול האמבט קר ולהיטהר מחטאיהם, או שמוסלמים מלקים את עצמם כדי לזכות בהארהת או שנוצרי-טלביזיה שולחים את כספם למטיפי הטלביזיה, מטפסים מכפרים על חטאיהם ומוצאים גאולה בשנת לילה על מדפים לא נוחים בזמן סופות.

בסתיו 1993, פיתחתי את עשרת הכללים של הביווי. באותו זמן, לא ישנתי בחוץ כבר חודשים. חימום מרכזי וגג מעל ראשי ריככו אותי.החיים הפכו לשיגרה של שלוש ארוחות ביום וטיפוס רגוע במעלה המדרגות למזרון הרך ולשמיכת הפוך. דגדג לי כבר לצאת לישון תחת שמיכה של עננים ואור ירח, להתעורר כשרגלי תלוייות ממדך צר, אם מראה של יערות או קרחונים רחוקים מתחתי.

הישועה הגיעה בשיחת טלפון מפרי בקהאם, חבר קנדי, שהציע לטפס על הר סליז בקולומביה הבריטית. הוא תכנן מסלול חדש על הקיר המזרחי, הגותי, של הסליז. המסלול ידרוש ציוד ביווי וחוש ריח של כלב ציד כדי למצוא מדפים ללילה.

הביווי הראשון על הסליז היה אכזבה. המדף היה כלכך שטוח ורחב שאפילו לא היה צריך להתאבטח. מזג האוויר היה בהיר וחם. שום אבנים לא נתקעו לי בגב. אפילו ישנתי. אי אפשר היה ללמוד שום דבר מביווי כזה. באותה מידה יכולתי לצפות בתכניות ילדי בטלביזיה.

הלילה הבא היה מבטיח. כשהערב התקרב ופרי הוביל, הוא התחיל לחפש מדף. הוא טען שמצא מקום, בנה תחנה ואיבטח אותי כשטיפסתי אליו. זו היתה גומחה משולשת צפופה בגודל של ארון מטבח, עם מים מטפטפים עליה. הבטתי במעלה המצוק, אל תוך אור היום הנעלם. אשליה של מדף כנמצא כשמונים רגל מעלי שלחה אותי במעלה הקיר. ידעתי שאני מציית לחוק הראשון של הביווי - תמיד יש מדף יותר טוב מעליך.

המדף היה תעתוע. במקומו מצאתי משטח נטוי בשיפוע של 30 מעלות. התחככות עם קרחון עתיק שייפה אותו לחלקלקות של זכוכית. לעשות כאן ביווי יהיה כמו לנסות לישון על מכסה מנוע של חיפושית. זה הוכיח את החוק השני של הביווי - אף פעם אין מדף יותר טוב מעליך.

בחושך, ארגנתי עגינה והבאתי את פרי אלי. "אני חושב שהמדף הקודם היה יותר טוב", הוא אמר בהדגשה, תוך כדי נסיונות להתארגן יותר בנוחות ובאותו זמן מספר לי על ביווי שעשה לאחרונה, שגרם לכך שהביווי הזה ייראה כמו תענוג. הביווי ההוא היה של לילה ספוג גשם, מהסוג שרק רכס החוף הקנדי יכול לספק. זהו החוק השלישי של הביווי - ביווי גרוע מעורר אותך לספר על אחד עוד יותר גרוע.

בנסיון להסתדר הכי טוב שאפשר במצב כזה, הקלפנו את הרתמות שלנו לפיתונים ונתלינו על הסלאב. התעטפנו בשקי הביווי והכנסנו את הרגליים לתרמילים שלנו, שגם הם היו מוקלפים לפיתונים. בתנוחה הזו, חצי עמדנו, חצי שכבנו, תלויים מרשת של קורי חבלים וקשרים. שמעתי על אנשים שמשלמים כסף טוב, במוסדות בעלי מוניטין מפוקפק, כדי שיקשרו אותם כך בחבל, אבל על הר סליז, אנחנו קיבלנו את זה בחינם.

הביווי הגרוע הראשון שלי היה שנים רבות לפני כן, על "מסלול יום", על הקתדרלה האמצעית ביוסמיטי, עם בחור בשם מרשל רוז. לרוע המזל היום חלף מהר יותר מן המסלול. למעלה, מצאנו את עצמינו בחשיכה, ללא ביגוד מתאים (החוק הרביעי של הביווי קובע שתמיד מזניחים את הביגוד הנוסף) בלילה קר ומוכה רוחות. המחסה היחיד היה שיח מנזניטה בגובה שלושה רגל. כשהשמש עלתה היא מצאה אותנו בתוך השיח, כרוכים סביב הגזעים השדופים שלו כנחשי עכסן, שרוטים מכף רגל ועד ראש, וחובשים את התרמילים לראשינו. אם קר לך ברגליים, חבוש כובע, מייעצים חכמי הביוואק.

את מה שלמדתי ביוסמיטי (כלומר, לא להיות מצייד כהלכה) נשאתי עמי להימלאיה. על גאשרברום IV, בפקיסטן, הפרטנרים שלי ואני נתקענו שוב בלילה, אז נכנסנו לחור זעיר בשלג בגובה 26,000 רגל (7900מ'), בלי שקי שינה, שקי ביווי או אפילו מזרונים. קטנים. בזמן שעיסינו זה את כפות רגליו של זה, כדי למנוע כוויות קור, טום מקארטני-סנייפ שאל אותי, בשיניים נוקשות, "מה הביווי הכי גרוע שהיה לך?". הייתי צריך בכלל לענות?

למרות זאת הגדלתי לעשות על הטראנגו טאואר, כשמארק ווילפורד ואני נתקענו על פורטלדג' זוגי בסופה של כמה ימים. אחרי שלג כבד במיוחד התעוררתי כשראשי מקובע על ידי גוש שלג שנתקע בין הקיר והפורטלדג' וקפא. מארק, ששכב לצידי ראש לרגליים, נאלץ לבעוט לי בראש כמה פעמים כדי לשחרר אותי לפני שאחנק. במהלך היום נפלו למארק על הקסדה גושי קרח בגודל של כדורגל. הוא בקושי הרגיש אותם למרות שהמכה נשמעה כאילו מישהו מכה במחבט על דלי. אתם מבינים, המוח של שנינו היה מעורפל. כמעט נגמר לנו האוכל, גלשנו להיפותרמיה והיינו במימד אחר עם קוקטייל של משככי כאבים, סמי מרץ וכדורי שינה שנאלצנו לקחת. אנחנו התפכחנו מזה, אבל הסערה לא, אז ברחנו מן הקיר ביום השלושה עשר. זה מביא אותי לחוק החמישי של הביווי - מי שבורח יזכה לעבור ביווי נוסף ביום אחר.

בחזרה לסליז.

הלילה המשיך, והרתמה שלי, למרות שהיתה מופת של עיצוב מודרני, התחילה לגרום לי חולשה. ניסיתי לישר את רגלי ולעמוד בתוך התרמיל כדי להוריד קצת עומס מהמתניים. התנוחה הזו גרמה לרגליים שלי להתעוות ולשרירים להתכווץ. כשהתכופפתי קדימה כדי לעסות את שרירי השוקיים שלי, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי הצידה, מחליק לרוחב הסלאב בתוך גולם הביוואק שלי והתנגשתי עם פרי. תגובתו היחידה היתה רטינה, אז שכבתי ככה לזמן מה, ראשי מעורסל בחיקו, בתקווה שהוא לא יפרש את כוונותי באופן מוטעה.

שכבתי בתנוחה הזו, ולא יכולתי שלא לשים לב שקטע הסלאב של פרי היה 2 מעלות פחות תלול משלי. איכשהו, הוא ניצח אותי בכלל השישי של הביווי - מצא לך תמיד מקום יותר טוב מזה של הפרטנר שלך. למרות זאת, שׁכבתי כך, מרוצה, כי ידעתי שבזה שהתכרבלתי בחיקו של פרי, ניצחתי אותו בחוק השביעי. חוק זה ממצב את המטפסים בביוואק בתפקידי שולט ונשלט על ידי התשובה לשאלה הפשוטה מיהו הכרית.

ירח מלא זרח על הסליז, וירחים מלאים מעוררים השראה בחיות פעילות לילה. בסביבות השעה 2:00 בלילה, אלף יצורים דמויי לובסטר באורך אינץ' החליטו להגר מהחריץ שמשמאלי לחריץ שמימיני. הפרצוף שלי היה במקרה בדרך שלהם, אבל זה לא עצר אותם. פרי נחר כשאני העפתי אותם ממני.

בשעה 3:00 הרשרוש של עכברושי סלע מכרסמים את האוכל שלנו העירה אותי משינה טרופה. זה היה עניין רציני. עכברים אוהבים לכרסם יחבלי טיפוס ולרפד את הקינים שלהם בניילון רך ונעים. גירשתי אותם. פרי המשיך לנחור.

הבוקר עלה, ואנחנו בירכנו איש את רעהו באדיבות, בגלל, וזה החוק השמיני של הביווי, שקוד של נימוס הוא הכרחי, אם הביווי גרוע, וגם אם לא. הוא הכרחי ולו רק כי חריגות מכללי הנימוס הן הזדמנות לסיפורים הטובים ביותר. למשל. לפני כמה שנים על גוש גרניט בשם "מגדל השמירה" בסיירה, שכבנו בערסלים שלנו, מכינים ארוחת ערב אחרי יום ארוך של טיפוס על קיר גדול. כשפתחתי קופסה של סרדינים עלה באפי ריח של צחנה נוראה. הדגים הפכו לירוקים, אז שפכתי את תוכן הקופסה למטה. לרוע המזל, רוי גאלבין, הפרטנר הבוהמייני של בעל השיער הארוך, שכב בערסל מתחתי. המטען המסריח ששפכתי נחת במרכז החזה שלו. התנצלתי על חוסר תשומת הלב שלי, אבל התגובה שלו, של מי שמורגל בביווים רבים, היתה היציאה של היום. הוא אמר: "זה בסדר, ביליתי יותר מדי לילות בשינה בתוך הקיא של עצמי מכדי לדאוג בגלל כמה סרדינים רקובים".

דרך אגב, ישיבה על מדפים קרים גורמת לטחורים. זה לא ידוע לרוב האנשים, אבל מספר רב של מטפסים לא הצליחו להגיע לפיסגה בגלל מצב לא מכובד זה ולא, כפי שהם מספרים ביומני המסע שלהם, בגלל קשיים טכניים או סופות. נתן להימנע מטחורי-ביוואק על ידי ציות לחוק התשיעי של הביווי - קח איתך תמיד מזרון לישון עליו.

כשהגחנו מתוך שקי הביווי, הקרח שנשבר מעליהם השמיע קולות פצפוץ. הלילה היה קר, אבל בתוך השקים היה חם מספיק. אני תמיד לוקח שק ביווי למסלולים אלפיניים - וזהו החוק העשירי והאחרון של הביווי. למדתי זאת בדרך הקשה, לאחר לילות רבים מדי בהם אמרתי לעצמי: "אילו רק היה לי שק ביווי מעל שק השינה, הייתי נשאר יבש והיה לי חם, אילו היה לי שק שינה".

בכל מקרה, הפילאר המזרחי של הסליז היה מסלול טוב. נהנינו מהכנסת האורחים של השמש במשך היום ושל הירח במשך הלילה. היבטנו מלמעלה על היערות של קולומביה הבריטית (שם הם נקראים חוות סיבים ומוצרי עץ), מצאנו את דרכנו דרך ים של גנייס שחור, ונהנינו מהחברותא שבביוואק צפוף. חמש מאות רגל מעל הביווי השני שלנו מצאנו מדף מפואר, מרופד בטחבים ירוקים ובורקים כנוצות של תוכי. היה יכול להיות נחמד לשכב על הגב על המדף הזה, אבל גם היה חבל לקלקל את המושבה העתיקה הזו של צמחים ירודים, אז המשכנו למיקום יותר מתאים.

אל תשכחו לקחת את המאמר הזה על כללי הביוואק הללו איתכם למסלול הארוך הבא שלכם. תוכלו לשרוף אותו כדי להתחמם.

קישורים חיצוניים

• כל הספר במאגר הספרים של גוגל

---

תרמו לדף זה: גרג צ'יילד (כתב), מיכה יניב (תרגם) ואחרים...