נשמות בקרח

מאת: גרג צ'יילד

במקור: Souls on ice, מתוך הספר "גלויות מן המדף" (Postcards from the Ledge: Collected Mountaineering Writings of Greg Child)

אנשי החללים חיים בסלע מוצק ומתקיימים בצורה של מערות ניידות או שקעים ניידים. בקרח הם מופיעים כבועות בצורת אדם. אבל הם לעולם לא יוצאים לאוויר החופשי, כי הרוח תעיף אותם משם.

יש להם בתים בסלע, שקירותיהם עשויים מריקנות, ןאוהלים בקרח שארוגים מבועות. במשך היום הם נשארים בתוך הסלע, ובלילה הם משוטטים דרך הקרח ורוקדים עם הירח המלא. אבל הם לא רואים את השמש לעולם, כי אחרת הם יתבקעו.

הם אוכלים רק את האין, כמו צורותיהם של גוויות; הם משתכרים ממילים ריקות ומכל חוסר המשמעות שאנו מבטאים.

יש שאומרים שהם התקיימו מאז ומעולם ולא יתקיימו לעולם. יש אומרים שהם המתים ואחרים אומרים שכמו שלחרב יש נדן או לרגל יש טביעת רגל, כך גם לכל אדם חי יש בהרים את איש החללים שלו, ובמוות הם ייתאחדו.

כך כתב המטפיזיקאי הצרפתי רנה דומאל (Rene Daumal) לפני כחמישים שנה, בספר הפנטסטי המוזר והבלתי גמור שלו מונט אנאלוג (Mount Analogue), ספרון דק שהפך פופולארי בשנות ה-70 המסוחררות. תחת כותרת המשנה נובלה של הרפתקאות טיפוס הרים אותנתיות באופן סימבולי לא-אאוקלידי, הסיפור מתעד את מסעם המסוכן של קבוצת חוקרים-אלפיניסטים להר לא ממופה, וגבוה באופן בלתי אפשרי. במשך עשור ועוד קצת העותק שלי צבר אבק על מדף הטיילת, זה ששמור לכרכים מיושנים שאי אפשר לזרוק אותם כמו סיפורי העוצמה של קרלוס קסטנדה. אף אחד כבר לא קורא את הדברים האלו, ועדיין, אלו שכן (ואיזה מטפס בשנות ה-70 פספס את דומאל או קסטנדה?) לא ישכחו את המסלולים המיסטיים ואת הספרים שכבשו אותנו. בשנים ההם, אגדות כאלו היו תכניות האב שעל פיהן נבנתה התנסות הטיפוס.

לאחרונה מצאתי את עצמי חושב על רוחות הרפאים של עולם הקרח, אנשי החללים, אז איבקתי את מונט אנאלוג וחזרתי וקראתי את משחק המילים הפנטסמאגורי של דומאל על טיפוס. שכחתי לגמרי את יצורי הרפאים הללו עד ליום אחד בשנת 1994, כשירדתי לאורך הרכס המערבי של מאוט האנטר באלסקה אחרי יום טיפוס ארוך על מסלול חדש שקיבל את השם "קיר הצללים". הרגשתי את הקרום העליון של השלג מתפורר תחתי ונפלתי עד לבתי שחיי לקרווס נסתר.

אם לשמור על דיוק, על פסגה באלסקה, אני מניח שהיו פוסלים את זה כסתם אירוע פעוט. באותו בוקר, כל אחד מאיתנו, שותפי לטיפוס, מייקל קנדי ואני, צללנו לעומק ברכיים עד מתניים לתוך חצי תריסר חריצים באותו בוקר. קשורים בחבל לבטיחות, נקטנו בצעדי חמיקה כדי להימלט מכל לוע פעור כזה על ידי גלגולים קדימה או אחורה וזחילה בצעדי סרטן הלאה מהחשיכה, תוקעים את גרזני הקרח שלנו לתוך השלג. אבל בקרווס המדובר - שבו הייתי תלוי על זרועותי בזמן שרגלי דיוושו בריקנות שמתחת - חשתי את הדחף לבחון את הפה שניסה באותו רגע לבלוע אותי. כך, אחרי שהתפתלתי החוצה, בהיתי לתוך הושט שלו. ראיתי שני קירות מוחלקים, מקבילים, במרחק מטר שלוש רגליים זה מזה, ומתרחקים לתהום שחורה כלילה. נשימה קרה מעמקי ההר ינקה מתוך ריאותי הנאבקות. נגעתי בקיר הקרוואס. הוא היה חלק כזכוכית של עדשה ויבש כעצם. הכפפה שלי קפאה ונדבקה לקרח. כשקילפתי את היד שלי משם נשמע קול של נייר נקרע. זה היה הרגע שראיתי אותו - מביט החוצה מתוך הקרח ליד הגבול בין שומקום שחור ובין הנצנוץ בכחול שקוף של היום - פנים, משיבות לי מבט. צעדתי לאחור במהירות, בלי לומר מילה למייקל, וחזרתי למצעד המתיש שלנו - יום תשיעי על ההאנטר - במורד הרכס.

ברור שהקיר החלק כמראה של הקרווס פשוט שיקף את בבואתי, אבל המראה בכל זאת שלח עקצוץ במורד עמוד השדרה שלי וגרם למחשבותי לחפש משמעות. וכך נזכרתי באנשי החללים של דומאל, שוכני הקרח שוחרי הרע, מביטים מבפנים, ממתינים לנו שנצטרף אליהם.

אינני בטוח אם אנשי החללים הם כפילים, שדים או מלאכים שומרים, כי דומאל מת לפני שהשלים את מונט אנאלוג, והשאיר את הקונספט של אנשי החללים כאיור מבעית. אולי ההשראה לרעיון הגיעה יום אחד כאשר הוא שוטט באלפים, בוהה לתוך קרווסים. מראה ההשתקפות שלו עצמו, שמביטה אליו מתוך צללים וקרח, ודאי גרם לליבו להחסיר פעימה, בדיוק כמו שלי, כי דומאל - סופר, משורר, בלשן, סוריאליסט, איש חכמת הנסתר, פילוסוף ומטפס - כתב את מונט אנאלוג בזמן חשכת הכיבוש הנאצי בצרפת, ובעודו גוסס אט-אט משחפת.

קרווסים מככבים גבוה ברשימת הפוביות שלי. עקבתי אחרי הפחד הזה עד למקורו ביום קיץ חם בשנת 1981, כששוטטתי לאורך המר דה גלאס מעל שאמוני, בצרפת, עם אשתי, סאלי, מארק וילפורד, חבר מקולורדו ובחור בריטי בשם גאי לי, מורה לחיים ומנוסה בהרפתקאות צפוניות לרוב. המטרה שלנו היתה מחט גרניט קטנה, מסלול של יום ליד בקתה, וסחבנו איתנו תרמילים עם בגטים, ריבה וגבינה, ותרמוסים של קפה. בעודי מחזיק את ידה כדי ליטוע בה ביטחון, סאלי פסעה מעל הקרווס הראשון שלה, אחד מאין ספור סימני המתיחה שמעטרים את המר דה גלאס.

"רואה," אמרתי לה, "זה לא מסוכן, אם את זהירה". זה היה הרגע שראינו את תחרות משיכת החבל שלפנינו, והיום הפך ליום עצוב.

תריסר או יותר מתבגרים צרפתים בטיול בית ספר אחזו בקצהו של חבל, שנעלם לתוך קרווס ברוחב מטר. ליד החבל היה גשר שלג שעבר מעל. הוא היה נקוב בחור עגול ומדוייקת כאילו פגז ניקב את פני השטח. בכל צד של החור היו עקבות. הנערים משכו בחבל בכל כוחם, מנסים למשוך משהו החוצה מבטן הקרחון, אבל מה שהיה שם היה תקוע בחזקה.

שני מדריכים ומרה עמדו עם הילדים כשהבעות ייאוש את פניהם. הם נראו נקרעים בין הרצון להישאר ולעזור ובין הרצון לרוץ במורד הקרחון לקרוא לחילוץ. שני אלפיניסטים בריטים עייפים שבמקרה עברו שם השלימו לנו את הפרטים החסרים: שעה לפני כן, נערה צעירה נפלה דרך גשר השלג שנשבר.

גאי שאל "האם מישהו ירד לבדוק מה מצבה?" בעודו פורש את החבל במהירות.

"ווי" ענה המורה, שכרע על עקביו, רועד מקור ומתכרבל במעיל פוך אדום. "הם הורידו אותי פנימה. היא דיברה. קשרנו חבל סביבה. היא בת ארבע עשרה. אבל אפילו כשכל הילדים מושכים אנחנו לא מצליחים להזיז אותה." הוא נסחף אל תוך מצב רוח של שיתוק של חוסר אונים, ועיניו מלאו דמעות.

"גם אנחנו היינו בפנים," הוסיף אחד הבחורים הבריטים. היא תקועה ממש עמוק, תקועה כמו פקק, לא הצלחתי להזיז אותה."

הכל היה שונה אם הילדים היו קשורים בחבל זה לזה, אבל הם לא היו, והטפת מוסר או האשמות לא היו משנים דבר. אז במשך השעה הבאה ניסינו, כמו הצרפתים והבריטים לפנינו, להפוך את מהלך השתלשלות העניינים הנוראה. כשירדנו כשלוש עשרה מטר לתוך הקרביים הקרים של הקרחון הינו צריכים להתהפך וראשינו למטה רק כדי לגעת בראשה הבלונדיני של הנערה. היא לא זזה או דיברה. הרגל שלה התעקמה לאחור בזמן שהיא החליקה פנימה, כך שנעל ההליכה שלה היתה עם הסוליה למעלה ליד ראשה. עדות אילמת לייסורים בלתי נתפסים.

למעלה על הקרחון, וכשהלילה מתקרב, הבנו שהנערה לא תחיה. המדריכים עזבו לקרוא לעזרה, וסאלי החלה לאסוף את הילדים ולהוביל אותם במורד הקרחון, לכיוון שאמוני; מוטב שלא יראו את חברתם כשיעלו אותה לבסוף אל פני השטח, כך החליטה. לקראת שקיעה טס מסוק במעלה העמק, ועבר את סאלי והחבורה שלה בעודם עולים במעלה המורנה לתחנת הרכבת של מונטנבר. הילדים, שלא היו טפשים, ידעו שגורלה של חברתם נחרץ, ורבים מהם בכו. אחד הילדים פנה כדי להביט במסוק, מעד והתחיל להחליק במורד. סאלי עצרה את נפילתו של הילד, אבל איבדה את שיווי המשקל שלה עצמה ועיקמה את הקרסול. סאלי צלעה לעבר האוטובוס שחיכה לילדים, אבל משום מה, בתוך כל הבלבול, לא הרשו לה לעלות על האוטובוס. היא צלעה הלאה ובכוחות עצמה הגיעה לשאמוני בחצות.

ליד הקרוואס, ירדו מהמסוק שני מחלצי הרים ורופא. מנוסים באלפי חילוצים, הם אספו אותנו לצוות. הורדנו אחד מהם אל תוך החור. בעזרת רובה רסס שיורה חומר נוגד קפיאה הוא שחרר במהירות את לפיתתו של הקרווס בנערה. משכנו אותה החוצה. ברגע שהיא הגיחה, הרופא החל לנסות להחיות אותה. היה רגע של תקווה כשגופה הקטן רעד עם המכות של מכונת ההחייאה, אבל פניה החיוורים כקרח ועיניה השקועות אמרו לנו שרק הגוף שלה יחזור מהקרוואס.

בטיסה בהליקופטר, בחזרה לשאמוני, דחוסים עם שק הגופה, היינו שקטים. לאחר הנחיתה באחו הירוק, מארק פנה אלי, מניד בראשו בעצב. "היתה לה טבעת זהב על כל אצבע. היא היתה ילדה," הוא אמר. לא ידענו את שמה. לא רצינו לדעת.

בספרו של דומאל, דמות בשם מוֹ מכה בסלע עם גרזן הקרח שלו כדי לתקוע פיתון. הגרזן מנפץ חלל בצורת אדם בסלע, "...גוף, רגליים, ידיים וצינורות קטנים בצורת אצבעות פרושות באימה. בוא ביקע את הראש במכת הגרזן שלו... רוח קפואה עברה על פני הסלע. מו הרג איש-חללים."

"הזהר מאנשי החללים," אביו של מוֹ מזהיר אותו," הם יבקשו נקמה. הם אינם יכולים להיכנס לעולמנו שלנו אבל הם יכולים לעלות אל פני השטח של דברים. הזהר מפני השטח של דברים."

למחרת, גרזן הקרח של מוֹ ובגדיו נמצאו לרגליו של מצוק. אנשי החללים ארבו לו וגררו אותו אל תוך ההר. הוֹ, אחיו של מוֹ, יוצא להציל את אחיו. אביהם מורה לו כך: " אנשי החללים לקחו את אחיך והפכו אותו לאיש חללים. הוא ינסה להימלט. הוא ייצא לסראקים בחיפוש אחרי האור של הקרחון השקוף.... לך אליו והכה בראשו. היכנס לדמות של גופו, ומוֹ ישוב לחיות בינינו. אל תחשוש להרוג אדם מת."

על הקרחון, הוֹ מביט אל תוך סראק כחול ורואה "דמויות כסופות עם ידיים ורגליים, כמו צוללנים משומנים מתחת למים". אלפים של אנשי חללים רודפים אחרי מוֹ, שחמק מלפיתת רק על ידי כך שנשאר קרוב למשטח הקרח הבוהק, ממנו אנשי החללים נרתעים. הו אוזר את כל האומץ שלו, מכוון את גרזן הקרח שלו למרכז הגולגולת של מוֹ וסודק את הקרח. הוא פוסע אל תוך הסראק ונכנס לדמות החלולה של אחיו. אחר כך הוא פוסע בחזרה לעולם האוויר, לוקח את אחיו איתו. הם חיים יחד כאדם אחד.

מונט אנאלוג הוא פנטסיה, הוא פעוט ערך, והטיפוס בו הוא רק במה שעליה דומאל מציב את הפילוסופיה הרחבה שלו. בחיים האמיתיים, לעיתים רחוקות קורה שהחיים השבריריים חוזרים מהקרח כל כך בפשטות ויופי. למרות זאת, ניטיב לעשות אם נקשיב לאזהרותיו של דומאל בדבר העולם התחתון של הקרח.

"הזהרו מפני השטח של דברים."

הפוסעים בהרים, זו המנטרה שלכם.

קריאה נוספת

• ביוואקיזם דיאלקטי - עוד פרק מתוך אותו הספר
• מונט אנאלוג - על ספרו של רנה דומאל

קישורים חיצוניים

• המאמר (וכל הספר Postcards from the ledge) במאגר הספרים של גוגל

---

תרמו לדף זה: גרג צ'יילד (כתב), מיכה יניב (תרגם) רפא ברצ׳ילון (תרם) ואחרים...