הבדלים בין גרסאות בדף "2. לולאות שלא בקצה החבל"
| שורה 31: | שורה 31: | ||
===לולאות אחרות על חבל מתוח=== | ===לולאות אחרות על חבל מתוח=== | ||
| − | + | [[תמונה: 2.4.jpg|שמאל|ממוזער| 100px |ציור 2.4]] | |
| + | [[תמונה: 2.5.jpg|שמאל|ממוזער| 100px |ציור 2.5]] | ||
| + | [[תמונה: 2.6.jpg|שמאל|ממוזער| 100px |ציור 2.6]] | ||
| + | [[תמונה: 2.7.jpg|שמאל|ממוזער| 100px |ציור 2.7]] | ||
הלולאה המתוארת בציור 2.2 היא [[לולאת פרפר אלפיני|לולאת פרפר]] (Butterfly). זאת המתוארת בציור 2.3 היא לולאת תותחן (The Artillery Bight). שתיהן לולאות מקובלות ומותרות לשימוש. בדיקה לפי שני העקרונות שהובאו לעיל מיידית (תרגיל טוב, אגב, למי שאינו מורגל בבדיקות מסוג זה), ומראה עדיפות ברורה ללולאת התותחן על פני לולאת פרפר. אף כי גם לולאת פרפר נחשבת ל-'כשרה' ואף כי היא אולי היותר מוכרת מבין השתים, לולאת התותחן היא המומלצת. הלולאה המתוארת בציור 2.4 אינה אלא שיבוש של לולאת התותחן בצורתה הנכונה (ציור 2.3), פחות קומפאקטית ממנה ולכן גם פחות חזקה ופחות בטיחותית, אבל לא במידה חמורה. אפשר לומר שצורה זו מהווה בעיקר פגיעה בסגנון, ולא כל כך בחוזק או בבטיחות. | הלולאה המתוארת בציור 2.2 היא [[לולאת פרפר אלפיני|לולאת פרפר]] (Butterfly). זאת המתוארת בציור 2.3 היא לולאת תותחן (The Artillery Bight). שתיהן לולאות מקובלות ומותרות לשימוש. בדיקה לפי שני העקרונות שהובאו לעיל מיידית (תרגיל טוב, אגב, למי שאינו מורגל בבדיקות מסוג זה), ומראה עדיפות ברורה ללולאת התותחן על פני לולאת פרפר. אף כי גם לולאת פרפר נחשבת ל-'כשרה' ואף כי היא אולי היותר מוכרת מבין השתים, לולאת התותחן היא המומלצת. הלולאה המתוארת בציור 2.4 אינה אלא שיבוש של לולאת התותחן בצורתה הנכונה (ציור 2.3), פחות קומפאקטית ממנה ולכן גם פחות חזקה ופחות בטיחותית, אבל לא במידה חמורה. אפשר לומר שצורה זו מהווה בעיקר פגיעה בסגנון, ולא כל כך בחוזק או בבטיחות. | ||
גרסה מ־01:40, 3 בפברואר 2018
שאלה
מתי משתמשים בלולאה על חבל מתוח שלא בקצה החבל? מקובל אצל מטפסים שלולאת שמינית (ציור 2.1) פסולה לצורך זה. האם הכלל מוצדק? ואם כן, האם הלולאות המתוארות בציורים 2.2, 2.3, ו- 2.4 מותרות במקומה?
תשובה
לולאה על חבל מתוח שלא בקצה החבל שימושית בכמה מקרים, למשל כשמעלים תרמיל או ציוד ע"י משיכה מלמעלה (Hauling), ומעונינים להרחיק את התרמיל מן הסלע ע"י משיכת המשך החבל מלמטה וכלפי חוץ. אבל שימושה העיקרי הוא בעליה בשיפועי שלג, כשמספר המטפסים הקשורים לאותו החבל יותר משניים. הנוהג הוא אז שהמטפסים שאינם בקצות החבל מתקשרים באחת הלולאות האלה.
בנוגע ללולאת שמינית: היא בטיחותית מאוד וחזקה מאוד, אבל רק כשהמתח מופעל בין הלולאה עצמה לבין החבל. שימוש בלולאת שמינית כמתואר בציור 2.1 – אין אפילו להעלות על הדעת. נפרט ונסביר להלן את כל השיקולים, אך לפני כן כדאי להבהיר את המושג ניפ (Nip).
ניפ הוא מקום, בתוך הקשר, שבו מופעל החיכוך המונע את החלקת. ישנם בד”כ שני ניפים בתוך קשר, אחד לכל קצה של הקשר. קטע החבל (בתוך הקשר) שבין שני הניפים, אינו משתתף בבטיחות או בחוזק הקשר, ולכן ככל שחלק זה קצר, הקשר יותר קומפאקטי. בלולאות, כמובן, קטע זה אינו מיותר שכן הלולאה עצמה היא חלק מקטע זה שבין שני הניפים. ניפ מצוי כמעט תמיד (פרט לכמה קוריוזים בודדים) במקום שבו החבל מכופף במידה זו או אחרת.
לגבי חוזק הקשר מפני קריעה ידועים שני עקרונות:
- עקרון ראשון: ככל שהניפ בנקודה פנימית יותר בקשר (ולא קרוב לכניסה או ליציאה של החבל) – הקשר יותר חזק.
- עקרון שני ככל שכיפוף החבל בניפ הנו פחות חד – הקשר יותר חזק.
לגבי בטיחות הקשר מפני החלקה, מיקומו או מצבו של ניפ קובע די מעט, אבל המעט הזה הנו במגמה הפוכה לעקרון השני: ככל שכפוף החבל יותר חד – הקשר מחזיק יותר טוב נגד החלקה.
צריך להעיר כאן שהאמור לעיל מהווה קירוב טוב מאוד, אך אינו מדויק בתכלית. התיאוריה המלאה יותר מורכבת, אין היא מוסיפה הרבה להבנה, ולא נראה שהיא נחוצה בדיון שימושי- מעשי.
ועתה לשתי השאלות.
לולאת שמינית
כשהמתח בא בין הלולאה עצמה לבין אחד החבלים היוצאים ממנה (שימוש מקובל) שני הניפים באים בנקודות המסומנות A ו- B בציור 2.1. הן נקודות מאוד פנימיות ובעלות כיפוף לא חד, וזה מתאים לשני העקרונות. לולאה זו, לכן, מצוינת. בנוסף לזה, בניפ של הלולאה (מסומן ב- B בציור 2.1) המתח מחולק בין שני חבלים וכל אחד מהם מועמס במחצית המתח בלבד, מה שבהחלט מקל על העומס.
כשהמתח בא בין שני הקצוות של החבל, שני הניפים באים ממש בכניסה וביציאה מהקשר (הנקודות המסומנות C בציור 2.1), והכפוף בהם הוא חד. שימוש זה, לכן, בלתי קביל מבחינת שני העקרונות.
לולאות אחרות על חבל מתוח
הלולאה המתוארת בציור 2.2 היא לולאת פרפר (Butterfly). זאת המתוארת בציור 2.3 היא לולאת תותחן (The Artillery Bight). שתיהן לולאות מקובלות ומותרות לשימוש. בדיקה לפי שני העקרונות שהובאו לעיל מיידית (תרגיל טוב, אגב, למי שאינו מורגל בבדיקות מסוג זה), ומראה עדיפות ברורה ללולאת התותחן על פני לולאת פרפר. אף כי גם לולאת פרפר נחשבת ל-'כשרה' ואף כי היא אולי היותר מוכרת מבין השתים, לולאת התותחן היא המומלצת. הלולאה המתוארת בציור 2.4 אינה אלא שיבוש של לולאת התותחן בצורתה הנכונה (ציור 2.3), פחות קומפאקטית ממנה ולכן גם פחות חזקה ופחות בטיחותית, אבל לא במידה חמורה. אפשר לומר שצורה זו מהווה בעיקר פגיעה בסגנון, ולא כל כך בחוזק או בבטיחות.
קיימת לולאה נוספת המוזכרת בספרות המקצועית, והיא מתוארת כאן בציור 2.5. בראון והנטר מכנים אותה בשם 'פרפר אלפיני', ואילו בספרו של סמית היא מופיעה בשם 'לולאת רתמה'. בלולאה זו אין הגבלה במספר חצאי הסיבוב המהווים את בסיסה; בדומה לקשר פרוסיק הידוע, אפשר להוסיף עוד חצי סיבוב כמתואר כאן בציור 2.6, או, עקרונית, מספר חצאי סיבוב אם החבל בעל מקדם חיכוך קטן במיוחד, הכל בהתאם לנסיבות.
לאחרונה נכנסת יותר ויותר לשימוש לולאה נוספת חדשה, לולאת 'תשיעית' (ציור 2.7) הבולטת בפשטותה (יתרון לא במוטל), אשר עשויה לרשת את אחיותיה אך עדיין לא נוסתה במידה מספקת כדי להתקבל סופית.
שים לב שלולאת הפרפר וכן הפרפר האלפיני סימטריות (הלולאה עצמה יוצאת חציה מלמעלה וחציה מלמטה, כמתואר בציורים 2.2, 2.5 ו- 2.6) ואילו לולאות התותחן והתשיעית (ציורים 2.3 ו- 2.7) אינן סימטריות; שני צדי הלולאה יוצאים מלמעלה או שניהם מלמטה, ונשאלת השאלה: היש כיוון מועדף, או שניתן להפוך את הכיוון כרצוננו? אם נבחן שתי לולאות אי- סימטריות אלה לפי שני העקרונות שהובאו לעיל יתברר מיד שאם הלולאה נועדה לשאת מתח כלפי מטה (משקל של תרמיל ב-hauling, או נפילה של מטפס על שיפוע שלג) הכיוון המועדף הוא בבירור זה שבו הלולאה יוצאת מלמעלה וממשיכה כלפי מטה (כפי שמובא בציורים 2.3 ו- 2.7), ולא להפך.
עוד בנושא ה-'ניפים החיצוניים' (נקודות C בציור 2.1): ידוע בודאי לכל מטפס שאם משתמשים בחבל הקצר של אבן-עיגון (Chock) כ-'הארכה', מה שיכול לקרות לפעמים, אין בשום אופן לשים את שתי הטבעות באותו הצד של הצ'וק, אלא יש להשתמש בו רק כך שהצ'וק עצמו מפריד ביניהן (ציור 2.8), אחרת היה מתקבל מצב דומה לזה שמתואר בציור 2.1, ותמיד יש להימנע מניפים חיצוניים.
זאת ועוד: למרות האמור לעיל בנוגע לסיכון של ניפ חיצוני, כדאי לזכור שבחיבור שני חבלים עבור גלישה (Rappel) מומלץ דווקא להשתמש בקשר בוהן פשוט (ציור 2.9), למרות שקשר זה מוריד את מתח הקריעה בכ 1/2 (לעומת לולאת שמינית בשימושה הרגיל או קשר דייגים כפול המורידים את מתח הקריעה רק ב 1/7 וב 1/6 בהתאמה). שימוש בקשר זה בטיפוס, למעשה, יכול היה להיות חמור כמו שימוש בחבל שהוא קרוע עד כדי מחצית מעוביו, מצב שאף מטפס לא יתייחס אליו בסלחנות, או כמו שימוש בחבל הדק של צ'וק כ-'סלינג' מבלי להפריד בין הצדדים (ציור 2.8), גם הוא מצב שאף מטפס מנוסה לא היה מאמץ. אבל יש לזכור שבגלישה הנסיבות שונות; הקשר נושא רק מתח של מחצית ממשקל הגולש ולכן אין חשש אמיתי לקריעה, ונמצא שקשר זה (קשר בוהן) מועדף על פני האחרים כי אינו נוטה להיתקע בסדקים ובפינות בסלע בעת גרירתו, אלא במידה פחותה בהרבה מזו של שאר הקשרים הנדונים (אשר אמנם יותר חזקים). לכן הוא נתקבל בסוף המאה העשרים כקשר המומלץ בחיבור שני חבלים עבור גלישות ארוכות. למרות שהערה זו אינה שייכת ישירות לנושא הפרק הזה, 'לולאות', מן הראוי היה להביאה כאן, משום ההתייחסות שלה לשני העקרונות שהובאו לעיל.
לסיכום: כל לולאה על חבל מתוח מהווה נקודת תורפה במערכת. בלולאת השמינית או לולאת הבוהן הדבר חמור במיוחד, ובשאר הלולאות המוזכרות כאן – פחות חמור. הלולאה המומלצת מבין אלה היא לולאת התותחן (ציור 2.3), הקומפאקטית, החזקה והפשוטה מבין חברותיה. הכיוון המועדף בלולאת התותחן הוא זה שבו הלולאה עצמה באה מהכיוון הנגדי לכוח המופעל עליה.
בזהירות על שיפועי שלג!
קריאה נוספת
המשך לפרק הבא...
חזור לתוכן העניינים...
תרמו לדף זה: אנדריאה ענתי, מיכה יניב ואחרים...
