הבדלים בין גרסאות בדף "יוסמיטי"
| (35 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| − | '''יוסמיטי''' (Yosemite valley) או כמו שהוא נקרא בפי המטפסים האמריקאיים "העמק" (the valley) הוא עמק קרחוני הנמצא למרגלות רכס הסיירה נוואדה (Sierra Nevada) בקליפורניה, ארה"ב. העמק נמצא בתוך פארק לאומי, Yosemite National Park. הפארק משתרע על שטח של יותר משלושת אלפים קמ"ר והוא בין האתרים | + | [[תמונה: Yosemite.jpg|left|thumb|400px|תמונה טיפוסית של "העמק", עם הקפיטן (El Capitan) משמאל, וחצי הכיפה (Half Dome) מימין באופק]] |
| + | '''יוסמיטי''' (Yosemite valley) או כמו שהוא נקרא בפי המטפסים האמריקאיים "העמק" (the valley) הוא עמק קרחוני הנמצא למרגלות רכס הסיירה נוואדה (Sierra Nevada) בקליפורניה, ארה"ב. העמק נמצא בתוך פארק לאומי, Yosemite National Park. הפארק משתרע על שטח של יותר משלושת אלפים קמ"ר והוא בין האתרים המתויירים ביותר בארה"ב, עם יותר משלושה מיליון מבקרים בשנה. רובם לא מטפסים, כמובן. הפארק מפורסם בצוקי ה[[גיאולוגיה#גרניט|גרניט]] האדירים, אבל גם במפלים, אגמים, נחלים ועצי הסקוויה הענקיים, שחלקם בני יותר מאלף שנה. | ||
| + | ==היווצרות העמק== | ||
| + | על צורת היווצרות עמק יוסמיטי החלו להתדיין מאז 1851. ההשקפה שהייתה מקובלת בתחילה, אותה הוביל פרופסור ג'וֹזיה דוויט ויטני, הייתה שהעמק נוצר כתוצאה של אסון טבע כמו רעידת אדמה חזקה מאוד שיצרה גוש קרקע שקוע המוקף בהעתקים גיאולוגיים מקבילים. גוש כזה קרוי בשפה הגיאולוגית גראבן. לעומתו, טען ג'ון מיור שהעמק ואתרים נוספים נוצרו כתוצאה מפעילות [[קרחון|קרחונית]], כפי שאכן סוברים כלל החוקרים היום. ויטני התייחס למיור בזלזול ולעג לו כחובבן חסר ידע ובור וכינה אותו "רועה צאן". אף שכבר במהלך חייו נמצאו ראיות לפעילות של קרחונים באזור, הדחיק ויטני את העדויות הללו, ולא נטש את דעתו עד יום מותו. | ||
| + | |||
| + | כיום מקובל שהעמק נוצר, כפי שסבר מיור, כאמור, בפעילות קרחונית. | ||
| + | ==הסקטורים הראשיים== | ||
| + | מצוקי גרניט רבים מפארים את העמק וניתנו להם שמות: | ||
| + | |||
| + | * '''הכיפה החצויה''' (Half Dome) הוא אולי סמלו המוכר ביותר של עמק יוסמיטי. הוא נקרא כך על שום צורתו, הדומה לכיפה שנחצתה לשניים. הוא מתנשא לגובה של 1,524 מ' מעל חלקו המזרחי של עמק יוסמיטי. | ||
| + | * '''אל קפיטן''' נחשב למצוק האנכי הגדול בעולם (למרות ש[[מאונט תור]] בבאפין כנראה גבוה יותר), והוא מתנשא כ-4000רגל (כ-1300מ') מעל לאחו שמתחתיו. על ה'''אל קפיטן''' נפתחו מסלולים רבים, והמפורסם שבהם הוא ה'''אף''' (The Nose). | ||
| + | * '''סלעי הקתדרלה''' (Cathedral Rock) שמזכיר קתדרלה למי שיש דמיון מפותח במיוחד, מתנשאים מול ה'''אל קפיטן''', מעל חלקו הדרומי של העמק. | ||
| + | * '''שלושת האחים''' (Three Brothers) הם שלושה מצוקי גרניט דומים, הניצבים זה ליד זה, ומהווים את אחד מסמלי יוסמיטי. הצוק העליון נקרא '''פסגת העיט''' (Eagle Peak) ושני האחרים נקראים '''האח הבינוני''' ו'''האח התחתון''' (Middle and Lower Brothers). | ||
| + | * '''הזקיף'''(Sentinel Rock) צופה כמו זקיף על עמק יוסמיטי מדרום, ממול למפלי יוסמיטי בצפון. | ||
| + | * '''גליישר פוינט'''(Glacier Point) הוא תצפית מרשימה הצופה על עמק יוסמיטי מדרום. התצפית שעל פסגתו, שקל להגיע אליה עם רכב, היא נקודת התצפית הטובה ביותר לצפות בה על העמק ובמיוחד על ה-Half Dome. | ||
| + | ==היסטוריה== | ||
| + | הטיפוס ביוסמיטי החל בשנות ה-30 של המאה ה-20. אמנם ה-first ascent לפסגת ה-Half Dome אירע הרבה לפני כן, אבל זה לא ממש טיפוס, כי אפשר להגיע מן הצד השני. דייויד בראואר (David Brower) ואחרים, טיפסו מספר מסלולים והשתמשו ב[[חבלים#שיטות מסורתיות לבניית חבלים|חבלים שזורים]] וב[[פיתונים]] מפלדה רכה. לאחר מלחמת העולם השניה התחיל האקשן האמיתי וחלוצי הטיפוס המודרני התחילו לפתוח מסלולים שהיום נחשבים קלאסיים בסוף שנות ה-40 ובשנות ה-50. מקובל שתור הזהב של יוסמיטי היה (לאלו שזכו לטפס בשנים אלו) בין השנים 1946 ועד 1972. בשנים אלו טופסו לראשונה כל הקירות בעמק. בשנים אלו התבלטה חבורה מיוחדת של בני בלי בית, מוזנחים למראה, אך בעלי רעיונות ושאיפות יוצאי דופן. היו אלו כמובן המטפסים, שעם התפתחות רמת הטיפוס והטכנולוגיה, החלו להגשים את החלום ולטפס על משטחי הגרניט הזקופים והחלקים. נפתחו מסלולים על ה-Half Dome, ולאחר מכן על המצוק בן הקילומטר וקצת של ה El Capitan, (ה'''קפטיין'''או '''El Cap''' בפי המטפסים). | ||
| + | |||
| + | Salathe ו- Allen Steck טיפסו על ה-Sentinel בשנת 1950. רויאל רובינס, וורן הרדינג ואיבון צ'ואינארד (מייסד צ'ואינארד, שהפכה ל-Black Diamond של היום), סטיב רופר, גאלן רוול, טום פרוסט (Royal Robbins, Warren Harding, Yvon Chouinard, Steve Roper, Galen Rowell ו- Tom Frost) הם השמות החשובים. הם השתמשו בחבלי פרלון ופיתונים מודרניים, פיתחו ציוד חדש כמו [[פרנדים]] וטכניקות חדשות והשתמשו בכל אלה כדי לדחוף את גבולות האפשרי. הם בילו ימים, ולפעמים שבועות על הקיר. רויאל רובינס טיפס על הקיר הצפוני של ה-Half Dome, וורן הרדינג טיפס לראשונה את ה-Nose, על ה-El Cap (המסלול הראשון, שנפתח, כאמור, ב-1958), ואחר כך נפתח ה-Salathe, המסלול השני. היום יש כמה עשרות מסלולים על הקפיטן, והם לא פחות יפים – פשוט הרבה יותר קשים... | ||
| + | |||
| + | גם אחרי 1972 הופיעו מטפסים גדולים. הדור הבא, שכלל שמות כמו [[רון קאוק]], ג'ון בכר, פיטר קרופט, הנס פלורין ורבים אחרים, פתחו מסלולים רבים ומרשימים. | ||
| + | |||
| + | תור הזהב אמנם כבר מאחורינו, ועדיין יש אוירה מיוחדת ב-Valley, בעמק. המסלולים שנפתחו לאחר תור הזהב, לאחר שנפתחה שיטת ה[[דירוג מסלולים|דירוג]] של יוסמיטי ([[YDS|YDS - Yosemite Decimal System או השיטה האמריקאית]]), היו הקשים בעולם, ומיטב המטפסים הגיעו לבחון את עצמם עליהם. בשנים אלו, שנות השמונים של המאה ה-20, יכולת לשמוע ויכוחים סוערים התחוללו בבאר ובקמפינג – האם באמת ניתן לטפס 5.12, או שזהו רק אגוטריפ של מטפס זה או אחר (5.15 אפילו לא עלה בדמיון הפרוע ביותר). במגרש החניה היה ניתן לפגוש את המטפסים בעלי השמות המפורסמים מן המגזינים, מנסים את כוחם בהליכה על חבל טיפוס מתוח (רון קאוק), מנגנים בסקסופון (ג'ון בכר), או מוכרים ציוד טיפוס למינהו. מי שהיה לו מזל, זכה לשתות בירה עם ג'ון לונג או לראות אותם באיזו בעיית [[בולדרינג]], או לצידך על אחד המסלולים הקשים. | ||
| + | |||
| + | החל משנות ה-90 של המאה ה-20 הכיוון הולך יותר ויותר לטיפוס חפשי של מסלולי ה[[טיפוס מלאכותי|אייד]] הקלאסיים. חלוצה בעניין זה היתה [[לין היל]] שטיפסה את כל הפיצ'ים של ה-Nose בטיפוס חפשי בשנת 1993, ומספר חדשים לאחר מכן טיפסה אותו ביום אחד. | ||
| + | |||
| + | ==האף== | ||
| + | המסלול הראשון שנפתח על ה"אל-קאפ", והמפורסם שבהם, הוא "האף" (The Nose), שמתחיל על החלק הפחות תלול (שנראה כמו אף) וממשיך על ה[[ארט]] שבין המפנה הדרום מזרחי למפנה הדרום מערבי של המצוק. המסלול נפתח בשנת 1958, בטיפוס מלאכותי, על ידי [[וורן הרדינג]] ומספר שותפים. הם נקטו באסטרטגיה של מצור, השאולה מטיפוס הרים גבוהים, והקימו "מחנות" לאורך הקיר. המאמץ התמשך על פני 18 חדשים במהלכם הושארו חלק מחבלי המנילה על הקיר למשך החורף. בחישוב מצטבר שהה הרדינג 47 ימים על המצוק, וה[[פיץ']] האחרון לקח לו 16 שעות תמימות, במהלכן קדח במקדחה ידנית ופטיש 38 בולטים בגרניט הקשה של יוסמיטי. בשנת 1960 טיפס [[רויאל רובינס]] על הנוז ללא אסטרטגיה של מצור, בשבעה ימים. זה היה אחד משיאיה של יריבות מתמשכת בין הרדינג, שדגל בעבודה קשה וממושכת, לבין רובינס, שטען שאפשר לעשות את אותם המסלולים באופן אלגנטי, ובסגנון יותר "נקי". וורן הרדינג דגל באותם עקרונות בדיוק שנגדם יצא [[ריינהולד מסנר]] במאמרו [[רצח הבלתי-אפשרי]] (למרות שהוא לא דיבר על יוסמיטי). | ||
| + | [[תמונה: Noseinaday.jpg|שמאל|ממוזער|200px|ג'ון לונג, ג'ים ברידוול ובילי ווסטביי לאחר שטיפסו את הנוז ביום אחד]] | ||
| + | [[תמונה: freenose.jpg|שמאל|ממוזער|200px|לין היל בתנוחה יצירתית על הפיץ' של "הפינות המתחלפות"]] | ||
| + | * בשנת 1969 טיפס טום באומן על הקיר לבדו, ב[[סולו]] [[אייד]] מאובטח. | ||
| + | * בשנת 1975 השלימו ג'ון לונג, ג'ים ברידוול ובילי ווסטביי את הטיפוס על הנוז ביום אחד. | ||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | * בשנת 1993 טיפסה [[לין היל]] את המסלול ב[[טיפוס חפשי]], עם עגינות שהוכנו מראש על המסלול. היה זה הישג מדהים שעומד גם היום בפסגת הישגי הטיפוס העולמיים. היא עבדה על הצעדים ולאחר ארבעה ימי טיפוס חיברה את כל הפיצ'ים במסלול, כולל "הגג הגדול" (The Great Roof) שמדורג 5.13b, ו"הפינות המתחלפות" (Changing Corners) שמדורג 5.13c. מעניין לציין שהיא לא נפלה עד הפיץ' של הפינות המתחלפות (פיץ' 27 מתוך 31). [[פיתונים|פיתון]] שהיה תקוע בסדק וחסם [[ג'אמינג|נעילת אצבעות]] הפריע. לאחר שהוא הוסר, היא יכולה היה להמשיך ולסיים עם מעקף לא גדול ל[[סולם בולטים|סולם הבולטים]] של הפיץ' האחרון. להשוואה, הפעם הבאה שמישהו יטפס את הנוז ב"פרי" תהיה כשסקוט בורק (Scott Burke) יעשה זאת חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1998. | ||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | * בשנת 1994 חזרה לין היל לנוז, והעלתה את הרף עוד יותר כשטיפסה אותו בטיפוס חפשי ביום אחד (למעשה, ב-23 שעות). | ||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
| + | * שיא המהירות לטיפוס על הנוז נשבר מעת לעת. בשנת 1998 הוא היה של טומי קאלדוול (Tommy Caldwell) ועמד על 12 שעות. ביולי 2008 הוא היה של הנס פלורין (Hans Florin) ו[[יוג'י היראיימה]] (Yuji Hirayama) שקבעו אותו על שעתיים ו-43 דקות. היראיימה התכוון לעשות זאת שוב בסוף 2008 ולרדת משעתיים וחצי. הוא הצליח לשבור את השיא, אבל עם זמן של 2:38:44, ולא הצליח לרדת משעתיים וחצי, כפי שתכנן. | ||
==טיפוס ביוסמיטי== | ==טיפוס ביוסמיטי== | ||
| + | יש כמובן מידע רב ברשת, והדף [http://www.terragalleria.com/mountain/info/yosemite/yose-first.html הזה], שמיועד למטפס שמתכוון להגיע בפעם הראשונה ליוסמיטי, יכול לעזור. | ||
| − | ==טיפוס | + | ===מידע שימושי=== |
| + | פארק יוסמיטי נחשב בעיני רבים ל"מכה" של המטפסים בעולם. מטפסים מכל העולם אשכרה "עולים לרגל" ליוסמיטי. יש ביוסמיטי כמות אדירה של סלע ומסלולים מכל הסוגים, האורכים וה[[סגנונות בטיפוס|סגנונות]]. עם זאת, זהו אינו אתר ידידותי במיוחד למתחילים, והדירוגים אינם שמרניים בכלל ביחס לאזורי טיפוס אחרים. | ||
| + | |||
| + | ====איך מגיעים?==== | ||
| + | בדרך כלל - ברכב שכור. | ||
| + | |||
| + | יש אוטובוסים ליוסמיטי, והם לא מאד יקרים. למשל, אוטובוס מ-Merced לעמק עולה 25$. בתוך העמק אפשר לתפוס טרמפים ויש אוטובוסים של הפארק שהנסיעה בהם היא בחינם. אין טעם לרשום לוחות זמנים או מחירים, כי זה משתנה, אבל [http://www.google.com/search?hl=en&client=safari&rls=en-us&ei=4W_cSaSkC9XhsAa0oJ2nDA&sa=X&oi=spell&resnum=1&ct=result&cd=1&q=bus+to+yosemite&spell=1 גוגל] יודע הכל... | ||
| + | הפארק מפעיל גם [http://www.yarts.com/ אוטובוסים אזוריים]. | ||
| + | ====איפה ישנים?==== | ||
| + | יש בעמק כמה אתרי קמפינג, וכמה מלונות יותר מסודרים. רוב המטפסים מעדיפים את camp 4, שהוא הקמפינג הכי בסיסי, הכי זול, ועם הכי הרבה אווירת טיפוס. בקאמפ 4 יש אפילו בולדרים פזורים בין שטחי הלינה. הוא זול למדי (5 דולר ללילה), אבל אין בו מקלחות חמות או מותרות אחרות. יש שירותים, לוקרים נגד דובים, מי שתיה וזהו. הלינה מסודרת לפי עד 6 אנשים לאיזור לינה, והתשלום מראש מוגבל לשבוע בכל פעם, ועד ארבעה שבועות רצופים. אין אפשרות להזמין מקום, ומומלץ להגיע מוקדם בבוקר ולתפוס מקום בתור כדי להרשם. יש בטלני טיפוס (climbing bums) שחיים שם שנים, אבל זה דורש התחמקות מתמדת מהפקחים, שהם רציניים מאד ועורכים ביקורות כמעט כל יום וכל לילה. | ||
| + | ====מקלחות==== | ||
| + | אפשר להתרחץ בנהר או להתקלח ליד ה-Curry Vilage, ב-House keeping. שם יש גם מכונות כביסה. | ||
| + | ====אינטרנט==== | ||
| + | במרחק של כמה דקות הליכה מקאמפ 4 יש את ה-Yosemite Lodge, שבלובי שלו נעים לשבת עם מחשב נייד. יש שם רשת אלחוטית שכדי להתחבר אליה דרושה סיסמה. פקידי הקבלה שמחים לתת סיסמה כזו, שתקפה לשבוע בכל פעם. אין מה לטרוח לבקש מהם עזרה בהתחברות או תמיכה טכנית, פשוט כי הם לא מבינים בזה כלום. | ||
| + | ====ציוד==== | ||
| + | =====כללי===== | ||
| + | [[רשימת ציוד]] תלויה כמובן באופי הטיפוס שמעניין אתכם. בכל מקרה, האוהל שאתם לוקחים צריך להיות של שלוש עונות לפחות, כי גם בקיץ עלול לרדת גשם, ואפילו שלג. העמק די גבוה והלילות עשויים להיות קרים למדי, אז גם שק שינה חם, כובע פליס וגרביים עבים הם מומלצים. | ||
| + | =====ציוד טיפוס===== | ||
| + | טוב, זה תלוי בעיקר באופי הטיפוס שמעניין אתכם. רוב המסלולים "הולכים נקי", כלומר ב[[טראד]]. זה אומר שסט מתאים של [[אבני עיגון]] יעבוד גם למסלולי [[טיפוס חפשי]] וגם למסלולי [[טיפוס מלאכותי]]. כמובן שלמסלולים מלאכותיים צריך מספר גדול יותר של עיגונים וזה אומר - סט מורחב. | ||
| − | + | מקובל שסט וחצי של [[רוקים]], שנים-שנים וחצי סטים של [[קאמים]], כמה הוקים ועוד סט של מיקרו-קאמס (c3, Aliens או אחרים) ומיקרו-נאטס מספיקים לרוב המסלולים. מקובל גם לקחת [[ווייר|וויירים]] לסולמות בולטים (אם כי אפשר להסתדר גם עם ה[[כבלים]] של הרוקים הקטנים. מי שממש רוצה להיות בטוח לוקח גם כמה [[פיתונים|יתדות]], כמה [[Bashies]] ופטיש. | |
| − | |||
| − | + | את רוב המסלולים הקלאסיים, גם ה[[קירות גדולים|גדולים]] אפשר לעשות גם בלי [[פורטלדג']]. זה לא נכון ל-Half Dome, אבל להרבה אחרים כן. אם אתם לא מתכוונים לעשות מסלול ארוך ב"פעם אחת" (single push), אז תצטרכו גם [[הול-בג]] מתאים. | |
| − | + | ==טיפוס מלאכותי== | |
| + | מרבית המסלולים הגדולים ביוסמיטי אורכים יותר מיום, ומכילים קטעים קשים ביותר, בוודאי קשים מדי לנעליים וליכולות של לפני כמה עשורים. את הקטעים הללו (ולפעמים את כל המסלול) טיפסו ב[[טיפוס מלאכותי]]. עד היום נחשב העמק למקום הראשון בעולם ששיכלל את הטכניקה של טיפוס מלאכותי עד למה שהיא היום. הטיפוס ביוסמיטי הושפע בתחילתו באופן חזק מטכניקות של [[טיפוס הרים]] אירופאיות, וגם שאב שיטות של עבודת חבל ועגינות מ[[טראד|טיפוס סלע]]. לחץ הטיפוס על המסלולים הקלאסיים הרס את הסלע והרחיב את שולי ה[[סדקים]] כשמטפסים דפקו פיתונים פנימה בפטיש, והוציאו אותם מן הסדקים, גם כן בפטיש. כך הפכו חריצי אצבעות לאט לאט לחריצי ידיים, לסדקי אגרופים ול[[אוף ווידס]]ים. | ||
| − | + | מצד שני, אופי המסלולים ביוסמיטי יצר צורך בעיגונים הניתנים להכנסה ולהוצאה בקלות, ובמיוחד, כאלה שיעבדו בחריצים המקבילים שהם כלכך נפוצים בגרניט. כך קיבלנו את ה[[פרנדים]] למיניהם, ואחר כך גם עיגונים לחריצים גדולים כמו ה[[big bros|ביג-ברוז]], עיגונים ל[[פוקטים]] עגולים כמו TCU ועוד. | |
| − | |||
| − | + | ==טיפוס ספורטיבי== | |
| + | יש כמה איזורים עם מסלולים קצרים ומבולטים ביוסמיטי, אבל המסלולים בדרך כלל מאד קשים או מאד מפחידים, או שניהם (אחרת אפשר לטפס אותם בטראד). יוסמיטי זה לא המקום המומלץ לטיפוס ספורטיבי. מצד שני, מסלולים חריצים קלים מספקים מקומות מעולים לעיגונים, וקאמים יושבים בהם כלכך טוב, שלא מבינים למה צריך בולטים. | ||
---- | ---- | ||
| − | תרמו לדף זה: [[משתמש: מיכה יניב|מיכה יניב | + | תרמו לדף זה: [[משתמש: מיכה יניב|מיכה יניב]] ואחרים... |
| − | [[קטגוריה: | + | [[קטגוריה: פסגות ורכסים]][[קטגוריה: טיפוס מלאכותי]][[קטגוריה: אתרי טיפוס]] [[קטגוריה: אתרי טיפוס בחו"ל]] |
גרסה אחרונה מ־02:57, 8 בספטמבר 2011
יוסמיטי (Yosemite valley) או כמו שהוא נקרא בפי המטפסים האמריקאיים "העמק" (the valley) הוא עמק קרחוני הנמצא למרגלות רכס הסיירה נוואדה (Sierra Nevada) בקליפורניה, ארה"ב. העמק נמצא בתוך פארק לאומי, Yosemite National Park. הפארק משתרע על שטח של יותר משלושת אלפים קמ"ר והוא בין האתרים המתויירים ביותר בארה"ב, עם יותר משלושה מיליון מבקרים בשנה. רובם לא מטפסים, כמובן. הפארק מפורסם בצוקי הגרניט האדירים, אבל גם במפלים, אגמים, נחלים ועצי הסקוויה הענקיים, שחלקם בני יותר מאלף שנה.
תוכן עניינים
היווצרות העמק
על צורת היווצרות עמק יוסמיטי החלו להתדיין מאז 1851. ההשקפה שהייתה מקובלת בתחילה, אותה הוביל פרופסור ג'וֹזיה דוויט ויטני, הייתה שהעמק נוצר כתוצאה של אסון טבע כמו רעידת אדמה חזקה מאוד שיצרה גוש קרקע שקוע המוקף בהעתקים גיאולוגיים מקבילים. גוש כזה קרוי בשפה הגיאולוגית גראבן. לעומתו, טען ג'ון מיור שהעמק ואתרים נוספים נוצרו כתוצאה מפעילות קרחונית, כפי שאכן סוברים כלל החוקרים היום. ויטני התייחס למיור בזלזול ולעג לו כחובבן חסר ידע ובור וכינה אותו "רועה צאן". אף שכבר במהלך חייו נמצאו ראיות לפעילות של קרחונים באזור, הדחיק ויטני את העדויות הללו, ולא נטש את דעתו עד יום מותו.
כיום מקובל שהעמק נוצר, כפי שסבר מיור, כאמור, בפעילות קרחונית.
הסקטורים הראשיים
מצוקי גרניט רבים מפארים את העמק וניתנו להם שמות:
- הכיפה החצויה (Half Dome) הוא אולי סמלו המוכר ביותר של עמק יוסמיטי. הוא נקרא כך על שום צורתו, הדומה לכיפה שנחצתה לשניים. הוא מתנשא לגובה של 1,524 מ' מעל חלקו המזרחי של עמק יוסמיטי.
- אל קפיטן נחשב למצוק האנכי הגדול בעולם (למרות שמאונט תור בבאפין כנראה גבוה יותר), והוא מתנשא כ-4000רגל (כ-1300מ') מעל לאחו שמתחתיו. על האל קפיטן נפתחו מסלולים רבים, והמפורסם שבהם הוא האף (The Nose).
- סלעי הקתדרלה (Cathedral Rock) שמזכיר קתדרלה למי שיש דמיון מפותח במיוחד, מתנשאים מול האל קפיטן, מעל חלקו הדרומי של העמק.
- שלושת האחים (Three Brothers) הם שלושה מצוקי גרניט דומים, הניצבים זה ליד זה, ומהווים את אחד מסמלי יוסמיטי. הצוק העליון נקרא פסגת העיט (Eagle Peak) ושני האחרים נקראים האח הבינוני והאח התחתון (Middle and Lower Brothers).
- הזקיף(Sentinel Rock) צופה כמו זקיף על עמק יוסמיטי מדרום, ממול למפלי יוסמיטי בצפון.
- גליישר פוינט(Glacier Point) הוא תצפית מרשימה הצופה על עמק יוסמיטי מדרום. התצפית שעל פסגתו, שקל להגיע אליה עם רכב, היא נקודת התצפית הטובה ביותר לצפות בה על העמק ובמיוחד על ה-Half Dome.
היסטוריה
הטיפוס ביוסמיטי החל בשנות ה-30 של המאה ה-20. אמנם ה-first ascent לפסגת ה-Half Dome אירע הרבה לפני כן, אבל זה לא ממש טיפוס, כי אפשר להגיע מן הצד השני. דייויד בראואר (David Brower) ואחרים, טיפסו מספר מסלולים והשתמשו בחבלים שזורים ובפיתונים מפלדה רכה. לאחר מלחמת העולם השניה התחיל האקשן האמיתי וחלוצי הטיפוס המודרני התחילו לפתוח מסלולים שהיום נחשבים קלאסיים בסוף שנות ה-40 ובשנות ה-50. מקובל שתור הזהב של יוסמיטי היה (לאלו שזכו לטפס בשנים אלו) בין השנים 1946 ועד 1972. בשנים אלו טופסו לראשונה כל הקירות בעמק. בשנים אלו התבלטה חבורה מיוחדת של בני בלי בית, מוזנחים למראה, אך בעלי רעיונות ושאיפות יוצאי דופן. היו אלו כמובן המטפסים, שעם התפתחות רמת הטיפוס והטכנולוגיה, החלו להגשים את החלום ולטפס על משטחי הגרניט הזקופים והחלקים. נפתחו מסלולים על ה-Half Dome, ולאחר מכן על המצוק בן הקילומטר וקצת של ה El Capitan, (הקפטייןאו El Cap בפי המטפסים).
Salathe ו- Allen Steck טיפסו על ה-Sentinel בשנת 1950. רויאל רובינס, וורן הרדינג ואיבון צ'ואינארד (מייסד צ'ואינארד, שהפכה ל-Black Diamond של היום), סטיב רופר, גאלן רוול, טום פרוסט (Royal Robbins, Warren Harding, Yvon Chouinard, Steve Roper, Galen Rowell ו- Tom Frost) הם השמות החשובים. הם השתמשו בחבלי פרלון ופיתונים מודרניים, פיתחו ציוד חדש כמו פרנדים וטכניקות חדשות והשתמשו בכל אלה כדי לדחוף את גבולות האפשרי. הם בילו ימים, ולפעמים שבועות על הקיר. רויאל רובינס טיפס על הקיר הצפוני של ה-Half Dome, וורן הרדינג טיפס לראשונה את ה-Nose, על ה-El Cap (המסלול הראשון, שנפתח, כאמור, ב-1958), ואחר כך נפתח ה-Salathe, המסלול השני. היום יש כמה עשרות מסלולים על הקפיטן, והם לא פחות יפים – פשוט הרבה יותר קשים...
גם אחרי 1972 הופיעו מטפסים גדולים. הדור הבא, שכלל שמות כמו רון קאוק, ג'ון בכר, פיטר קרופט, הנס פלורין ורבים אחרים, פתחו מסלולים רבים ומרשימים.
תור הזהב אמנם כבר מאחורינו, ועדיין יש אוירה מיוחדת ב-Valley, בעמק. המסלולים שנפתחו לאחר תור הזהב, לאחר שנפתחה שיטת הדירוג של יוסמיטי (YDS - Yosemite Decimal System או השיטה האמריקאית), היו הקשים בעולם, ומיטב המטפסים הגיעו לבחון את עצמם עליהם. בשנים אלו, שנות השמונים של המאה ה-20, יכולת לשמוע ויכוחים סוערים התחוללו בבאר ובקמפינג – האם באמת ניתן לטפס 5.12, או שזהו רק אגוטריפ של מטפס זה או אחר (5.15 אפילו לא עלה בדמיון הפרוע ביותר). במגרש החניה היה ניתן לפגוש את המטפסים בעלי השמות המפורסמים מן המגזינים, מנסים את כוחם בהליכה על חבל טיפוס מתוח (רון קאוק), מנגנים בסקסופון (ג'ון בכר), או מוכרים ציוד טיפוס למינהו. מי שהיה לו מזל, זכה לשתות בירה עם ג'ון לונג או לראות אותם באיזו בעיית בולדרינג, או לצידך על אחד המסלולים הקשים.
החל משנות ה-90 של המאה ה-20 הכיוון הולך יותר ויותר לטיפוס חפשי של מסלולי האייד הקלאסיים. חלוצה בעניין זה היתה לין היל שטיפסה את כל הפיצ'ים של ה-Nose בטיפוס חפשי בשנת 1993, ומספר חדשים לאחר מכן טיפסה אותו ביום אחד.
האף
המסלול הראשון שנפתח על ה"אל-קאפ", והמפורסם שבהם, הוא "האף" (The Nose), שמתחיל על החלק הפחות תלול (שנראה כמו אף) וממשיך על הארט שבין המפנה הדרום מזרחי למפנה הדרום מערבי של המצוק. המסלול נפתח בשנת 1958, בטיפוס מלאכותי, על ידי וורן הרדינג ומספר שותפים. הם נקטו באסטרטגיה של מצור, השאולה מטיפוס הרים גבוהים, והקימו "מחנות" לאורך הקיר. המאמץ התמשך על פני 18 חדשים במהלכם הושארו חלק מחבלי המנילה על הקיר למשך החורף. בחישוב מצטבר שהה הרדינג 47 ימים על המצוק, והפיץ' האחרון לקח לו 16 שעות תמימות, במהלכן קדח במקדחה ידנית ופטיש 38 בולטים בגרניט הקשה של יוסמיטי. בשנת 1960 טיפס רויאל רובינס על הנוז ללא אסטרטגיה של מצור, בשבעה ימים. זה היה אחד משיאיה של יריבות מתמשכת בין הרדינג, שדגל בעבודה קשה וממושכת, לבין רובינס, שטען שאפשר לעשות את אותם המסלולים באופן אלגנטי, ובסגנון יותר "נקי". וורן הרדינג דגל באותם עקרונות בדיוק שנגדם יצא ריינהולד מסנר במאמרו רצח הבלתי-אפשרי (למרות שהוא לא דיבר על יוסמיטי).
- בשנת 1969 טיפס טום באומן על הקיר לבדו, בסולו אייד מאובטח.
- בשנת 1975 השלימו ג'ון לונג, ג'ים ברידוול ובילי ווסטביי את הטיפוס על הנוז ביום אחד.
- בשנת 1993 טיפסה לין היל את המסלול בטיפוס חפשי, עם עגינות שהוכנו מראש על המסלול. היה זה הישג מדהים שעומד גם היום בפסגת הישגי הטיפוס העולמיים. היא עבדה על הצעדים ולאחר ארבעה ימי טיפוס חיברה את כל הפיצ'ים במסלול, כולל "הגג הגדול" (The Great Roof) שמדורג 5.13b, ו"הפינות המתחלפות" (Changing Corners) שמדורג 5.13c. מעניין לציין שהיא לא נפלה עד הפיץ' של הפינות המתחלפות (פיץ' 27 מתוך 31). פיתון שהיה תקוע בסדק וחסם נעילת אצבעות הפריע. לאחר שהוא הוסר, היא יכולה היה להמשיך ולסיים עם מעקף לא גדול לסולם הבולטים של הפיץ' האחרון. להשוואה, הפעם הבאה שמישהו יטפס את הנוז ב"פרי" תהיה כשסקוט בורק (Scott Burke) יעשה זאת חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1998.
- בשנת 1994 חזרה לין היל לנוז, והעלתה את הרף עוד יותר כשטיפסה אותו בטיפוס חפשי ביום אחד (למעשה, ב-23 שעות).
- שיא המהירות לטיפוס על הנוז נשבר מעת לעת. בשנת 1998 הוא היה של טומי קאלדוול (Tommy Caldwell) ועמד על 12 שעות. ביולי 2008 הוא היה של הנס פלורין (Hans Florin) ויוג'י היראיימה (Yuji Hirayama) שקבעו אותו על שעתיים ו-43 דקות. היראיימה התכוון לעשות זאת שוב בסוף 2008 ולרדת משעתיים וחצי. הוא הצליח לשבור את השיא, אבל עם זמן של 2:38:44, ולא הצליח לרדת משעתיים וחצי, כפי שתכנן.
טיפוס ביוסמיטי
יש כמובן מידע רב ברשת, והדף הזה, שמיועד למטפס שמתכוון להגיע בפעם הראשונה ליוסמיטי, יכול לעזור.
מידע שימושי
פארק יוסמיטי נחשב בעיני רבים ל"מכה" של המטפסים בעולם. מטפסים מכל העולם אשכרה "עולים לרגל" ליוסמיטי. יש ביוסמיטי כמות אדירה של סלע ומסלולים מכל הסוגים, האורכים והסגנונות. עם זאת, זהו אינו אתר ידידותי במיוחד למתחילים, והדירוגים אינם שמרניים בכלל ביחס לאזורי טיפוס אחרים.
איך מגיעים?
בדרך כלל - ברכב שכור.
יש אוטובוסים ליוסמיטי, והם לא מאד יקרים. למשל, אוטובוס מ-Merced לעמק עולה 25$. בתוך העמק אפשר לתפוס טרמפים ויש אוטובוסים של הפארק שהנסיעה בהם היא בחינם. אין טעם לרשום לוחות זמנים או מחירים, כי זה משתנה, אבל גוגל יודע הכל...
הפארק מפעיל גם אוטובוסים אזוריים.
איפה ישנים?
יש בעמק כמה אתרי קמפינג, וכמה מלונות יותר מסודרים. רוב המטפסים מעדיפים את camp 4, שהוא הקמפינג הכי בסיסי, הכי זול, ועם הכי הרבה אווירת טיפוס. בקאמפ 4 יש אפילו בולדרים פזורים בין שטחי הלינה. הוא זול למדי (5 דולר ללילה), אבל אין בו מקלחות חמות או מותרות אחרות. יש שירותים, לוקרים נגד דובים, מי שתיה וזהו. הלינה מסודרת לפי עד 6 אנשים לאיזור לינה, והתשלום מראש מוגבל לשבוע בכל פעם, ועד ארבעה שבועות רצופים. אין אפשרות להזמין מקום, ומומלץ להגיע מוקדם בבוקר ולתפוס מקום בתור כדי להרשם. יש בטלני טיפוס (climbing bums) שחיים שם שנים, אבל זה דורש התחמקות מתמדת מהפקחים, שהם רציניים מאד ועורכים ביקורות כמעט כל יום וכל לילה.
מקלחות
אפשר להתרחץ בנהר או להתקלח ליד ה-Curry Vilage, ב-House keeping. שם יש גם מכונות כביסה.
אינטרנט
במרחק של כמה דקות הליכה מקאמפ 4 יש את ה-Yosemite Lodge, שבלובי שלו נעים לשבת עם מחשב נייד. יש שם רשת אלחוטית שכדי להתחבר אליה דרושה סיסמה. פקידי הקבלה שמחים לתת סיסמה כזו, שתקפה לשבוע בכל פעם. אין מה לטרוח לבקש מהם עזרה בהתחברות או תמיכה טכנית, פשוט כי הם לא מבינים בזה כלום.
ציוד
כללי
רשימת ציוד תלויה כמובן באופי הטיפוס שמעניין אתכם. בכל מקרה, האוהל שאתם לוקחים צריך להיות של שלוש עונות לפחות, כי גם בקיץ עלול לרדת גשם, ואפילו שלג. העמק די גבוה והלילות עשויים להיות קרים למדי, אז גם שק שינה חם, כובע פליס וגרביים עבים הם מומלצים.
ציוד טיפוס
טוב, זה תלוי בעיקר באופי הטיפוס שמעניין אתכם. רוב המסלולים "הולכים נקי", כלומר בטראד. זה אומר שסט מתאים של אבני עיגון יעבוד גם למסלולי טיפוס חפשי וגם למסלולי טיפוס מלאכותי. כמובן שלמסלולים מלאכותיים צריך מספר גדול יותר של עיגונים וזה אומר - סט מורחב.
מקובל שסט וחצי של רוקים, שנים-שנים וחצי סטים של קאמים, כמה הוקים ועוד סט של מיקרו-קאמס (c3, Aliens או אחרים) ומיקרו-נאטס מספיקים לרוב המסלולים. מקובל גם לקחת וויירים לסולמות בולטים (אם כי אפשר להסתדר גם עם הכבלים של הרוקים הקטנים. מי שממש רוצה להיות בטוח לוקח גם כמה יתדות, כמה Bashies ופטיש.
את רוב המסלולים הקלאסיים, גם הגדולים אפשר לעשות גם בלי פורטלדג'. זה לא נכון ל-Half Dome, אבל להרבה אחרים כן. אם אתם לא מתכוונים לעשות מסלול ארוך ב"פעם אחת" (single push), אז תצטרכו גם הול-בג מתאים.
טיפוס מלאכותי
מרבית המסלולים הגדולים ביוסמיטי אורכים יותר מיום, ומכילים קטעים קשים ביותר, בוודאי קשים מדי לנעליים וליכולות של לפני כמה עשורים. את הקטעים הללו (ולפעמים את כל המסלול) טיפסו בטיפוס מלאכותי. עד היום נחשב העמק למקום הראשון בעולם ששיכלל את הטכניקה של טיפוס מלאכותי עד למה שהיא היום. הטיפוס ביוסמיטי הושפע בתחילתו באופן חזק מטכניקות של טיפוס הרים אירופאיות, וגם שאב שיטות של עבודת חבל ועגינות מטיפוס סלע. לחץ הטיפוס על המסלולים הקלאסיים הרס את הסלע והרחיב את שולי הסדקים כשמטפסים דפקו פיתונים פנימה בפטיש, והוציאו אותם מן הסדקים, גם כן בפטיש. כך הפכו חריצי אצבעות לאט לאט לחריצי ידיים, לסדקי אגרופים ולאוף ווידסים.
מצד שני, אופי המסלולים ביוסמיטי יצר צורך בעיגונים הניתנים להכנסה ולהוצאה בקלות, ובמיוחד, כאלה שיעבדו בחריצים המקבילים שהם כלכך נפוצים בגרניט. כך קיבלנו את הפרנדים למיניהם, ואחר כך גם עיגונים לחריצים גדולים כמו הביג-ברוז, עיגונים לפוקטים עגולים כמו TCU ועוד.
טיפוס ספורטיבי
יש כמה איזורים עם מסלולים קצרים ומבולטים ביוסמיטי, אבל המסלולים בדרך כלל מאד קשים או מאד מפחידים, או שניהם (אחרת אפשר לטפס אותם בטראד). יוסמיטי זה לא המקום המומלץ לטיפוס ספורטיבי. מצד שני, מסלולים חריצים קלים מספקים מקומות מעולים לעיגונים, וקאמים יושבים בהם כלכך טוב, שלא מבינים למה צריך בולטים.
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
