מבחינה כרונולוגית, זה אמור היה להגיע לפני הפוסט על חאן-טנגרי, אבל כשירדתי מהאייגווי וֵרט, עם חור ברגל ושטף אדרנלין מטורף לא יכולתי לשבת ולכתוב. שבועיים אחרכך כבר הייתי בקירגיסטאן, והשאר – היסטוריה.

אבל אני מאד שמח על הנסיעה הקטנה ההיא לשאמוני ביולי 2019, שהתחילה בכמה מסלולי אֲרֵט קטנים להתאקלמות, המשיכה בפסגה של הגראן פרדיסו (זה היה הסיבוב השני של הפוסט הזה) וקינחה בפייס הצפוני של האיגווי וֵרט, דרך הקולואר של הקוּטוּרִייה.

אז למי שלא ממש מכיר: מה זה האייגווי וֵרט? כשעומדים בשאמוני ומביטים לכיוון דרום מזרח יש הר אחד נישא וגדול, עם שני שפיצים צמודים אליו – הדרואים (les Drus). אלו הם הדרו הקטן והדרו הגדול, שעליו כבר כתבתי כאן. מאחוריהם, מעליהם, אפשר לראות עוד שפיץ קטן. השפיץ הקטן הזה הוא בגובה 4122מ׳, זו המחט הירוקה (Aiguille verte).

ההר הזה ניצב ומפריד בין הקרחון המפורסם מֶר דה גלאס (mer de glace) – ים הקרח, שמעל שאמוני, ובין הקרחון של ארז׳נטייר, שנמצא מזרחית לו. אפשר לראות את זה במפה של אתר הסקי של גראן מונטה (Grands montets). זו המפה הישנה, ובה הרכבל העליון של גראן מונטה עדיין קיים. בשנת 2018 הרכבל נשרף והכבלים הותכו בזמן עבודות התחזוקה והכנתו לחורף. גם שם הייתי, אבל זה שוב – סיפור אחר.

אתר הסקי של של גראן מונטה למעשה פרוש על המדרונות הצפון מערביים של המחט הירוקה.

יש כמה מסלולים קלאסיים שעולים על הוֵרט. המסלול הרגיל עולה מהבקתה של הקוּבֶרקל ומטפס דרך הקוּלוּאר של ווימפר, אותו אחד מהפסגה המשנית של הגראן ז׳וראס (גם זה סיפור ששווה פוסט), ומגיע לאוכף שנמצא כמה מטרים מתחת לפסגה של הוֵרט. זהו גם מסלול הירידה הפשוט והקל מהפסגה. פשוט וקל, אבל ארוך, ומסוכן – החל משעה 09:00 בבוקר נופלות בו אבנים כל הזמן. זו הסיבה שמומלץ להיות על הפסגה מוקדם, ולהתחיל את הירידה לפני 07:00 בבוקר.

מסלול מפורסם נוסף הוא על קו הרכס של הגראן מונטה (Arete des grands montets). מתחילים מהתחנה העליונה של הרכבל של גראן מונטה וממשיכים את הקו של הרכבל שנשרף. עולים ויורדים ועולים ויורדים לאורך הרכס עד לפסגה. זה מסלול ארוך מאד , ומייגע (כ-1000מ׳) ומקובל שעושים אותו ביומיים. ביום הראשון עושים את רוב המסלול. עושים ביווי לפני הקטע האחרון, קמים ממש מוקדם, באור ראשון, מטפסים לפסגה ויורדים מוקדם, שוב, דרך הווימפר.

עוד מסלול מפורסם ומוכר הוא הקוּלוּאר של הקוּטוּרִייה מהצד הצפוני. המסלול עולה דרך ערוץ תלול (אבל לא מדי), והוא מסלול של כ-1100מ׳ מעל הרימה, וכ-1400מ׳ מעל הקרחון. החלק הראשון מעל הרִימֶה הוא של 45°, ורוב המסלול תלול קצת יותר, ומגיע ל-55° או 60°. זה המסלול שבחרנו!

יצאנו מהבקתה בחצות. אחרי שעתיים היינו על המסלול. הקרח היה רך ולא קיבל ברגים. הסלע לא סיפק נקודות לעגינה. אז למרות שהיינו קשורים, למעשה טיפסנו בסולו.

ככה זה נראה ממש בזריחה…

בשעה שבע בבוקר, קצת אחרי הזריחה, היינו על הפסגה.

הנוף מהפסגה היה לא פחות ממדהים בשבילי. אחרי יותר משני עשורים של טיפוס בשאמוני, זו היתה עבורי הפעם הראשונה שראיתי את כל ההרים האלו, האהובים עלי, מהזווית הזו. זה גבוה (4200מ׳) ומרשים. רואים את השלישייה של המונבלאן, את הגראן-ז׳וראס, את השרדונה וכולם מזווית חדשה, שלא הכרתי בכלל (אפילו שהייתי על הדרוּ חצי שנה לפני כן).

כמה תמונות, חיבוקים, טרברסה קטנה לאוכף שמעל הקולואר של ווימפר, ויורדים.

משפט מפורסם של גאסטון רבופה אומר: ״לפני הורט – אלפיניסט, אחרי הורט – מטפס הרים״. ובמקור: ״Avant la Verte – alpinist, apres la Verte – montanyard״. זו אמירה מגניבה כי זה באמת תופס את הרגע…

זהו, כמו שאמרתי: מיניפוסט, בלי הרבה גבורה, בלי הרבה דרמות. רק הר יפהפה, מסלול נהדר וחווייה חזקה.

הדרך למטה היתה יותר ארוכה… המוני גלישות, אבן שנפלה מלמעלה כשעה אחרי תחילת הירידה ועשתה לי חור ברגל (יימח שמה של ההתחממות הגלובלית), כמובן שהלכתי יותר לאט ובגלל זה איחרנו לרכבת ונאלצנו לרדת עד העמק ברגל.