בסוף 2018 החלטנו, איגור ואני, להוציא משלחת לפסגת החאן טנגרי. זה הר של טיפונת יותר מ-7000מ׳, שנמצא ברכס הטיין-שאן (הרי השמיים), על גבול קירגיסטאן, קזחסטאן וסין.

הצטרפו אלינו שבעה מטפסים עם נסיון מסויים בטיפוס סלע והרים גבוהים. הם קיבלו תכנית אימונים שכללה אימוני מדרגות, ריצה וכושר כללי. בנוסף, ערכנו מספר מפגשי אימונים משותפים שבהם תרגלו המשתתפים מיומנויות טכניות (גלישה, טיפוס ג׳ומארים, עבודה על חבלים קבועים ועוד).

אחרי טיפול בויזות, כרטיסי טיסה והקשר עם החברה המקומית שמטפלת בכל הלוגיסטיקה – יצאנו באמצע יולי לקירגיסטאן.

חלק ראשון: פאזת התאקלמות באלא-ארצ'ה

יצאנו מבישקק (בירת קירגיסטאן) ועלינו לאלא-ארצ׳ה לפאזה ראשונה שמטרתה התאקלמות לקראת עלייה למחנה הבסיס של חאן טנגרי. אלא-ארצ'ה הוא רכס ״קטן״ קרוב לבישקק, בירת קירגיסטאן, שבו פסגות של 4000-5000מ'.

יום ראשון – עלייה לבסיס: ליד בקתת ראצק (Ratzek), בגובה 3300מ׳. העלייה לשם היא של כ-1000מ׳, עם תיקים כבדים של ציוד טיפוס סלע וקרח, ציוד שינה, אוהלים ואוכל לעשרה ימים.

יום שני – שיעורי קרח: עלייה (של כ-400מ׳) לקרחון ותרגול עם קרמפונים וגרזנים על קרח שטוח, תלול ותלול מאד.

יום שלישי – עלייה לבקתת קורונה (Korona) בגובה 3900מ׳.

יום רביעי – שיעורי שלג: טיפוס בשלג בשיפועים שונים, תרגול בלימה בעזרת גרזן קרח ואיבטוח נפילה בשלג (ללא עגינות).

יום חמישי – טיפוס לפסגת טקה-טור (Teke-Tor), 4441 מ׳, כמו המטרהורן, בערך. אפרואוץ׳ של כ-250מ׳ על דרדרת איומה, ועוד כ-250מ׳ על מסלול שלג בזוויות עד 50°, עם סיום של כמה צעדים על סלע קל. דירוג – 3a רוסי (AD בערך).

יום שישי – בטלה, ומנוחה!

יום שביעי – טיפוס לפסגת קורונה (Korona), 4810מ׳, כמו המונבלאן, בערך. אפרואוץ' של 600מ' על שלג, ובסופו קולואר קרח של 50°, שני פיצ'ים, ופיץ' נוסף של סלע – סיקוונס קצר של 5c וסקרמבלינג עד הפיסגה. דירוג – 3a רוסי.

בירידה היה לנו קצת אקשן – נפלתי לתוך חור בשלג, ומצאתי את עצמי חצי שוחה-חצי עומד בנהר תת-קרקעי, איזה 4-5 מטר מתחת לפני השלג.

הקטע היה שבכלל לא היינו קשורים שם, כי זה לא היה באזור עם קרוואסים ולא על קרחון, ולא קרוב לקו רכס, סתם בירידה… אבל כשהגענו לשם אמרתי לאמיר וליוני: ״כאן זה נראה לי מסוכן״ והופ, נעלמתי להם מתחת לשלג…

שאלו אותי: ״רוצה חבל?״ וברור שאמרתי כן. זה לקח 10-15 דקות של עבודה מאומצת של כולם עד שיצאתי משם. הייתי ספוג במי קרח, אבל חוץ מזה – בסדר. אחר כך חשבתי לעצמי מה הייתי עושה אם הייתי לבד, הייתי צריך לחצוב לעצמי יציאה מהצד של הנהר התת קרקעי הזה. לא נשמע כיף… רק חבל שלא צילמתי – היה ממש יפה שם בפנים…

יום שמיני – ירידה לבקתה של ראצק.

יום תשיעי – עלייה לפסגת אוצ'יטייל (Uchitel) 4542מ'. 1250מ' של דרדרת ארוכה ומפותלת. פסגה קלה עם נוף מרהיב של כל הסביבה, כולל תצפית לילה על האורות של בישקק.

יום עשירי – ירידה ונסיעה לבישקק.

אחרי מנוחה קצרה בבישקק (אם אפשר לקרוא לזה מנוחה – היה איזה 39 מעלות, בצל, ולא היה צל…), יצאנו לכיוון רכס הטיין שאן כדי לתקוף את היעד העיקרי שלנו: חאן טנגרי (7010מ').  רכס הטיין שאן, הרי השמיים, נמצא בצומת המשולש של גבולות קירגיסטן, קזחסטן וסין.  

חלק שני ושלישי – טיין שאן

הנסיעה לטיין שאן אורכת כשמונה שעות, לאורך כל המדינה. עוברים מצפון לאגם איסיק-קול, אגם ענק בגובה של כ-1700מ' (האגם הגדול בעולם באיזושהי קטגוריה, כנראה). אחרי איזה שעתיים וחצי בדרכי עפר מגיעים לקרקרה, איזור פתוח ושטוף רוחות שממנו ממריא המסוק שייקח אותנו למחנה הבסיס…

למחרת בבוקר, טיסה של כארבעים דקות שמה אותנו בגובה 4000מ' במחנה הבסיס. חצי יום להתארגנות, ועולים.

הפאזה השנייה בדרך לפסגה היא פאזת התאקלמות שנייה. שנעשית כולה על החאן טנגרי עצמו ובסביבתו:

יום ראשון – עולים עם ציוד (אוהלים, אוכל והכל) לגובה 4500מ' למחנה 1. עלייה משעממת על מדרון שלג/קרח לא תלול במיוחד. טרברסה ארוכה אל מעבר לקו הרכס, וקטע קרח תלול של כשמונה מטרים.

יום שני – עלייה של 1000מ', לגובה 5500מ'. הפעם – הרבה יותר מאמץ. לקח לנו כשבע שעות להגיע לקמפ 2. העלייה ברובה על שלג, אבל עם כמה קטעי טיפוס יותר תלולים עם מחשופי סלע, טיפוס מיקסד ברמה 2-3.

יום שלישי – עולים לכתף של צ'אפאייב, שנמצאת מעל האוכף שבו נמצא קמפ 3. הכתף בגובה 6200מ'. למזלנו הביש, ירד שלג כל הלילה, לא הרבה, אבל מספיק, והיינו צריכים לפלס שביל חדש. לא אנחנו לבד, כי היתה עוד קבוצה שנאבקה איתנו בשלג הזה…

העלייה לכתף של צ'אפאייב היתה מפרכת. רוב הדרך היתה מורכבת מקטעי טיפוס מעורב (קרח/סלע) וביניהם קטעי שלג פחות תלולים. עדיין לא היינו מאוקלמים ולמרות שלא עלינו עם ציוד (אוהלים, גז וציוד שינה) זה לקח כשש שעות. סיימנו עם קטעי הסלע, ונותרו כ-200מ' של טרברסה ועלייה מתונה יותר בשלג כשמזג האוויר החליט להתהפך עלינו. הגענו לגובה 6000מ', לא רע בכלל, והחלטתי שמספיק ודי וירדנו לבלות לילה נוסף בקמפ 2.

הגעתי אחרון למחנה 2 (אני הייתי מדריך מוביל בעלייה ומאסף בירידה), ואיגור אמר לי: ״יש חדשות טובות וחדשות רעות, מה אתה מעדיף קודם?״

אמרתי: ״מה זה משנה?״

אז הוא אמר: ״החדשות הרעות – אלי נפל, החדשות הטובות – לא קרה לו כלום…״ מסתבר שבאחת הגלישות אלי התחבר לחבל שלא היה מחובר לעגינה. הוא נפל כמה מטרים של סלע, ועוד קצת בשלג והצליח לאחוז את כל החבלים הקבועים שהיו שם ולעצור… מפחיד, אבל נגמר טוב. תחקרנו את המקרה וכולם הבטיחו להיות יותר זהירים…

יום רביעי – ירידה למחנה הבסיס. סה"כ כ-1500מ' של ירידה.

יומיים מנוחה במחנה הבסיס השלימו את הפאזה הזו. בעיקרון – זה נחשב שאנחנו מאוקלמים מספיק, צריך לנוח קצת ואז לתקוף את היעד העיקרי שלנו – הפסגה.

כאן המקום לציין שהמסלול כולו מסומן/מאובזר בחבלים קבועים. זה לכאורה טוב, אבל חלק מהחבלים האלו הם בני כמה שנים, רובם פסולים, חלקם לא מחוברים לעגינות בכלל, היו חבלים ללא מעטפת, חבלים כמעט ללא ליבה, חבלים קפואים, שקועים בקרח ועוד כל מיני הברקות. אחת המשימות של המוביל במשלחת כזו היא לטפס ראשון ללא שימוש בחבלים הקבועים (כלומר, אפשר להתאבטח עליהם, אבל ממש ממש לא כדאי למשוך עליהם), ולבדוק כל עגינה וחבל, ולהעביר את המידע למטפסים האחרים בקבוצה.

תחזית מזג האוויר היתה מבעסת: כיומיים-שלשה של מזג אוויר סביר, יום אחד של מזג אוויר רע, עוד אחד של מזג אוויר בהיר ואחריו חמישה ימים של מזג אוויר גרוע במיוחד. החלטנו לעלות לקמפ 3 ולכוון לפסגה ליום הבהיר שאמור להיות באמצע…

פאזה שלישית:

קמנו בבוקר, אכלנו חביתה מארבע ביצים כל אחד (החלטה שתתברר כגרועה במיוחד) והתחלנו לעלות. כולנו (במיוחד אני) הרגשנו כבדים ועייפים. איגור האשים את הביצים של הבוקר. אני סתם הייתי עלוב… ארבע שעות מתישות הביאו אותנו, מסכנים למדי לקמפ 1.

היום הבא – עלייה של 1000מ' לקמפ 2. ארבע וחצי שעות – לא רע בכלל!

יום שלישי – עלייה לקמפ 3. הפעם, כשהיינו יותר מאוקלמים והרגשנו חזקים אבל כבדים. עם ציוד לינה ואוכל ובישול זה לקח כשש שעות, כולל ירידה של כ-300מ'. עם גלישה אחת אנכית של כ-15מ'. והגענו למחנה 3, באוכף, בגובה 5900מ'.

מעלינו התנשא קו הרכס המערבי של החאן במלוא הדרו, אבל הוא יחכה קצת.

מזג האויר הפעם באמת התהפך (כמו שהתחזית אמרה שיקרה). כל הלילה נשבו רוחות חזקות, האוהלים נקברו תחת שלג טרי. זה המשיך כל הלילה וכל היום שאחרי. בישלנו (לא הרבה) באוהלים, ובקושי יצאנו להשתין. היה לא כיף. מצד שני, בשעות הערב המאוחרות השמיים התבהרו. בחצות, כשהיינו אמורים לצאת לפסגה – היה בהיר לגמרי, וקר!

אז יצאנו, בחצות. התקדמנו בקצב מצויין. אחרי כשעה, יוני החליט שקר מדי וקשה מדי והחליט לרדת. אנדריי, המדריך השלישי, ירד איתו עד המחנה וחזר בריצה קלה להצטרף אלינו. אחרי עוד כארבעים דקות גם אלי החליט שזה לא שווה את זה. אנדריי ירד איתו למחנה והחליט שהיה לו די (עם השיגועים האלו).

נשארנו שני מדריכים (איגור ואני) עם שני מטפסים (מרינה וסרגיי). עד גובה 6400מ' היינו בקצב טוב מאד (500מ' עלייה בשעתיים וקצת…). ואז התחילו קצת בעיות. לכולם היה קר נורא ברגליים. החלטתי עם סרגיי לעשות עצירה לבדיקת המצב: הורדנו נעליים ובדקנו אם זה קפוא לגמרי או רק כמעט. חיממנו את הרגליים קצת והמשכנו.

יחד איתנו היו על הרכס עוד כשמונה מטפסים. חלקם עלו מהצד הדרומי, וחלקם – כמונו, מהצד הצפוני של ההר..

הטיפוס ביום הפסגה, על קו הרכס, רובו קטעי טיפוס סלע לא קשים (דירוג 4 מקסימום), וכולו מרושת בחבלים קבועים בני שנה, שנתיים, חמש… חלקם נראים בסדר, ואחרים פסולים, דהויים… הם גם קשורים באופן לא סטנדרטי, ומחוברים לעגינות שאינן משרות ביטחון רב. בכל מקרה – כנראה שלא כדאי להסתמך עליהם יותר מדי. יומיים לפנינו טיפס על ההר מטפס ממונטנגרו. למעשה – אחד מבכירי המטפסים במונטנגרו. הוא התחבר לחבל קבוע גבוה על המסלול, וכשמשך בו כדי להיעזר בחבל – החבל התנתק והוא נפל אל מותו. בקיצור – חבלים קבועים אינם ערובה לבטיחות על המסלול הזה…

עולים על קו הרכס עד לגובה 6700, בערך, ואז חותכים ימינה לקטע שנקרא "הקולואר". זה קטע תלול יותר שחלקו התחתון תלול וסלעי, והקטע העליון תלול פחות, יותר פתוח ועל שלג/קרח. זהו קטע הטיפוס הטכני ביותר במסלול, עם צעדי סלע ברמה של 5, בערך. לא קשה מאד, אבל מעל גובה 6500, עם נעליים גדולות וקרמפונים – גם לא מאד קל.

אחרי הקטע הזה עולים על משטחי השלג האחרונים. סוף סוף יצאנו לשמש. חיכינו למרינה וסרגיי שיגיעו ויצטרפו אלינו והמשכנו. עוד איזה 200-300מ' עד הפסגה. וזהו. איגור רץ קדימה. עלה לפסגה וחזר. אני המשכתי עם מרינה וסרגיי, אבל הם היו איטיים מדי. עליתי גם אני לפסגה וירדתי לאסוף אותם בדרך חזרה. סרגיי הסתובב כמה עשרות מטרים (אנכיים) מתחת לפסגה ומרינה כ-100מ' מתחת לפסגה. השעה היתה 14:30, בערך, והיו לנו 1100מ' לרדת…

אחרי עוד כארבע שעות של ירידה מתישה הגענו למחנה 3, ושם בילינו לילה נוסף.

כמובן שזה עדיין לא נגמר. זה לא נגמר עד שחוזרים הביתה… היו לנו עוד 300מ' לעלות (בסולם הרעוע שמחובר לקיר בברגי קרח שאפשר לשלוף ביד…)  ועוד 2200מ' לרדת לפני שנוכל לנוח במחנה הבסיס.

היום האחרון (לפחות זה שחשבנו שהוא האחרון) היה גם הוא ארוך: 10 שעות של ירידה בטיפוס, בגלישות, בהליכה.

ואז נתקענו לשבוע במחנה הבסיס, כי מזג האוויר באמת התקלקל והמסוק לא יכול היה לבוא לאסוף אותנו. סופת שלגים באמצע אוגוסט? עם טמפרטורות של עד 10 מתחת לאפס? כן!

אז בסוף פספסנו את הטיסות שלנו, הויזה של חלק מהמטפסים פקעה ובכלל – אבל זה כבר מחוץ לעניין של הפוסט הזה.

אז לסיום – עוד תמונה של חאן טנגרי…