השנה היתה 2017. היינו שלשה, יואל, אני ועוד חבר שהצטרף אלינו (שנקרא לו אורלי – שם בדוי). הפרוייקט היה לעלות בסתיו, אחרי השלגים הראשונים עם סקי טורינג לפייס הצפוני של הגראן פרדיסו (בתמונה), לטפס אותו עם סקי על הגב, ולרדת בסקי על הוריאציה של הנורמל רוט שחוזרת לבקתה, ומשם בחזרה לאוטו.

החנינו את האוטו בואלסה-ורנצ'ה (Valsavarenche), אחד העמקים היפים שעולים לגראן פרדיסו. האיטלקים מספרים שזה הפארק הלאומי הראשון שהוכרז באירופה, או בכל העולם, או משהו כזה. הוא באמת פארק יפהפה: יש בו כמה פסגות מרשימות, אבל רק אחת מהן היא של יותר מ-4000מ' – הגראן פרדיסו. האמת, שהיא רק טיפה יותר מ-4000מ'. עם 4061מ', זה הר של 4000, כמו שהשישאפאנגמה הוא הר של 8000…

יצאנו מהחנייה, שמנו את העורות של הכלבי ים מפלסטיק על הסקי. רגע, אולי שתי מילים על איך עולים בסקי.

זוהי פרקטיקה שנקראת סקי-טורינג (או סקי-מאונטיינירינג). העורות הן רצועות בצורה וברוחב של הסקי, שבצד אחד יש להן דבק רב פעמי, והן נצמדות לסולייה של הסקי, ובצד השני יש להן המון שערות קטנות שפונות אחורה. הסקי יכולים להחליק על השלג קדימה, אבל אחורה – השערות ננעצות בשלג והמגלשים לא מחליקים. פעם, היו מכינים את הרצועות האלו מעורות של כלבי ים, שהפרווה שלהם פונה אחורה, כדי שהם יחליקו יותר טוב במים. היום – זה עשוי מחומרים סינתטיים, אבל עדיין קוראים לזה עורות (skins). הפעולה של עלייה בסקי עם סקינז נקראת באנגלית סקינינג (skinning). זה גם משחק מילים של סקי+סקין…

מי שמטפס מסלולים בהרים לא מכיר – כדאי לו. גם אם הוא מטפס בעיקר סלע, ורק האפרואוץ׳ עובר על שלג. זה עולם שונה לגמרי ומגניב. זה יקצר את האפרואוצ׳ים בחורף, וגם באביב ובסתיו ויאפשר לכם לעלות על מסלולים ארוכים יותר, להגיע אליהם פחות עייפים, והכי חשוב – זה הרבה יותר בטיחותי מללכת. משלוש סיבות: קודם כל כי מהירות וכל זה. שנית, כי עם סקי פחות סיכוי ליפול לקרווסים. שלישית, כי לא רק האפרואוץ׳ מתקצר, אלא גם החזרה מהמסלול…

אפשר לעלות בדרך הזו דברים תלולים למדי (מפתיע עד כמה תלולים) אבל זו טכניקה שצריך ללמוד ולתרגל. יואל תותח בזה, אני מסתדר פחות או יותר. אורלי, אמר שיש לו הרבה נסיון והוא סקייר מצויין!

סיימנו לארגן את הציוד, התחברנו לסקי והתחלנו לעלות. מתחילים בגובה 1700מ' בערך, והבקתה שכיוונו אליה, Refuguio Chabod, בגובה 2750מ', כלומר, קצת יותר מ-1000מ' עלייה. 

הבקתה הזו קרויה על שם פדריקו צ׳בּוֹד (כָּבוֹד?), היסטוריון, פוליטיקאי, פעיל אנטי פשיסט והמושל הראשון של מחוז אאוסטה, שהתעקש לשמור על העצמאות של העמק. לזכותו רשומים גם מספר הישגי טיפוס לא רעים בכלל.

העלייה בקיץ ברגל אורכת כשלוש שעות – בכל זאת קצת יותר מ-1000מ'. עם סקי – קצת יותר. אורלי לא ממש הסתדר עם הסקי בעלייה. כל זמן שהיה מתון והלכנו על שביל ישר – זה עוד עבד, איכשהו, אבל כשנהייה קצת יותר תלול והיו הרבה זיגזוגים – הוא הסתבך עם הפניות החדות. בצדק, זו טכניקה מבלבלת: צריך לבעוט עם הנעל את הסקי בכיוון ההפוך ובזמן שהוא חוזר למקום – צריך להסתובב. אבל כאן התחלנו לחשוד שאולי הוא לא מנוסה כמו שהוא מספר. אבל חבר, אז בכל זאת…

הבקתות הרגילות סגורות בעונה הזו (נובמבר) ויש בקתת חורף לא מאויישת, שפתוחה לשימוש המטפסים. יש בה עצים לחימום, מיטות ושמיכות וזהו. מכיוון שכך – כל הציוד ליומיים כולל ציוד בישול ואוכל – היה עלינו. היינו קצת כבדים והדרך לבקתה שלנו לקחה אפילו יותר משלוש שעות. אבל זו בקתה עם כָּבּוֹד…

נחנו, אכלנו והלכנו לישון, עם ציפייה ליום ארוך וקשה. לא ידענו עד כמה… 

קמנו בשתיים בלילה, שתינו תה, התחברנו לסקי ועלינו. אורלי התעקש להצטרף, למרות שנראה שהוא לא כלכך מסתדר. אחרי כמעט חמש שעות, הגענו אל מתחת לפייס הצפוני של ההר. המסלול שחשבנו עליו, ברתולונה (Bertolone), הוא מסלול של קרח תלול, אבל לא מדי (כ-60°), באורך של 600מ'.

אבל מה, כבר היה מאוחר מדי. אורלי היה גמור מעייפות. אז החלטנו להסתובב וירדנו חזרה לבקתה. הצרות שלנו – רק התחילו. אורלי נפל בשלג העמוק בכל סיבוב. אם חשבנו שלקח לנו הרבה זמן להגיע למסלול, אז עכשיו ראינו שלוקח לנו הרבה יותר זמן מזה – לחזור לבקתה. הוא נפל כל סיבוב, וזה לא היה תלול בכלל. יואל ואני עמדנו וחיכינו בשלג ארבע וחצי שעות, מדי פעם עזרנו לו לקום, אבל בעיקר – עמדנו בשלג וחיכינו.

עד שכבר הגענו סוף סוף לבקתה – כפות הרגליים שלי היו קפואות לגמרי. לא קרות מאד, לא קצת רדומות: שני גושי קרח, מהבהונות ועד העקבים. עם ההיסטוריה שלי, של כוויות קור, אפשר להבין למה הייתי קצת היסטרי.

הפשרנו את הרגליים (ספוילר – לא היו כוויות קור). נחנו קצת ושלחנו את אורלי למטה ברגל. מבחינתנו, זה היה חוסר אחריות לתת לו לנסות בסקי.

הוא יצא קצת מבועס, אבל ברגל, עם הסקי על הגב, ואנחנו נשארנו להתחמם, להתארגן ולהרגע עוד קצת. אחרי ארבעים דקות שמנו את התיקים על הגב, התחברנו לסקי וירדנו. עברנו אותו תוך עשר דקות, אמרנו לו שניפגש באוטו, נופפנו לו לשלום והמשכנו לרדת. כל הסיפור הזה היה כשלון אחד גדול, והכל בגלל מישהו שאמר שהוא יודע לעשות סקי ובעצם לא ממש מבין על מה הוא מדבר. 

אז ירדנו למטה בסקי, קצת מבועסים על זה שלא אמרנו לו לא לבוא איתנו ושזה לא מתאים, ושהוא לא באמת יודע לעשות סקי, ואז היתה לי תאונת סקי…

סיבוב שני על הגראן פרדיסו – בהמשך…