טיפסנו על הדרו!
הגרסה הקצרה:
יואל ואני טיפסנו על הגרנד דרו!
הגרסה הארוכה:
מבקרים בעמק של שאמוני מסתכלים לכיוון מערב ורואים שם איזה שפיץ מטורף שמתנשא מעל האופק, ומאחוריו בולט עוד אחד – קצת יותר גבוה. אלו שני המגדלים שנקראים הדרואים (les Drus), שמתנשאים יותר מאלף מטר מעל הקרחון של המר דה גלאס (ים של קרח, בצרפתית: Mer de glace). הקיר האדיר שרואים מהעמק זה הדרו הקטן (petit Dru) והשפיצון שבולט מעליו זה הדרו הגדול (grand Dru). למעשה, הדרו הגדול הוא השפיץ הגבוה יותר, אבל משאמוני הוא נראה פחות מרשים. מהעמק הוא נראה כמו ״תוספת״ קטנה לדרו הקטן. ולא כך!
הדרואים הם סמל אייקוני בתרבות הצרפתית בכלל, ושל העמק של שאמוני בפרט. הטיפוס עליהם, בכל מסלול, נחשב להישג אישי יפה לכל אלפיניסט. גם המסלולים הלא קשים עליהם הם ארוכים מאד ומחייבים (כלומר – צריך להגיע לסוף המסלול כדי לרדת מההר). ביולי 2018, אחרי הרבה שנים של צפייה עורגת מרחוק החלטנו, יואל ואני, ללכת על הפילאר הדרומי של הגרנד דרו, על המסלול של קונטמין.
אנדרה קונטמין היה מדריך בבית הספר הלאומי לסקי ולאלפיניזם (ENSA) בשאמוני. חוץ מזה שהוא היה אלפיניסט חזק, הוא ניחן בכשרון יוצא דופן למצוא את דרכו אל הפסגה על הפייסים האדירים של האלפים. הוא פתח עשרות מסלולים על ההרים סביב שאמוני, על סלע מעולה (יחסית) והם נחשבים כולם ליפים ומעניינים, וקשים לזמנם. זכרו – אנחנו מדברים על שנות החמישים של המאה הקודמת…
המסלול הזה נפתח ב-30 ביוני, 1952, במהירות שיא של איזה 7 שעות. קונטמין וחברו – מישל בסטיאן – יצאו מהבקתה בארבע וחצי בבוקר, ובשתים עשרה וחצי בצהריים עמדו על הפסגה. מדהים, במיוחד אם זוכרים עם איזה נעליים הם טיפסו…
אני כבר טיפסתי שלושה מסלולים של קונטמין: על הפייס הדרומי של איגווי דו מידי – המחט של הצהריים (Aiguille du midi), על המחט של המסרק (Aiguille du Peigne – קונטמין-וושה), ועל המשולש של הטאקול (Triangle du Tacul – קונטמין-מאזו). כל אחד באופי שונה, ושלשתם מעולים. ומומלצים.
השנה, התחלתי את מסלולי הקיץ שלי עם יואל ורמי על מסלול רביעי של קונטמין. הקונטמין של המחט של הנזיר (Aiguille de moine). יצאנו מהעמק ברכבת האדומה הקטנה הקטנה שעולה לקרחון שנקרא ים הקרח (mer de glace) ועלינו ארבע וחצי שעות לבקתה של הקוברקל (refuge de Couvercle). זו עלייה של כ-900מ׳ מהקרחון, ולוקחת 4-5 שעות הליכה מאומצות שכוללות, מלבד ההליכה על הקרחון, עלייה של איזה 200מ׳ בסולמות ברזל ועוד עלייה מפרכת על כתפי הרים ומורנות.
למחרת, יצאנו מהבקתה ואחרי אפרואוץ׳ לא קצר (כ-350מ׳), עלינו על הקונטמין של המואן, מסלול של עוד 350מ׳ של טיפוס, הפיצ׳ים הקשים של 6a+/6b. רוב הירידה מהפסגה היא טיפוס בירידה – לא נעים: הרבה בלוקים רופפים, אחיזות לא טובות, החלקות וכו׳. סה״כ – מסלול מומלץ. בסוף המסלול היו שתי גלישות, ובסוף הגלישה השנייה – איבדתי את מכשיר החיכוך שלי. זה יהיה חשוב להמשך.
היום הבא היה מעבר בין בקתות, ולווה בחששות והתלבטויות. מזג האוויר הצפוי חזה ממטרים בשעות אחר הצהריים – אולי. ומכיוון שהמסלול שרצינו לטפס – הקונטמין – הוא מסלול של 900 ומשהו מטר, מתוכם 700מ׳ של טיפוס ממש, ולא קל מאד, נשמע לנו לא כיף בכלל להיתקע עליו בגשם. אבל החלטנו להמשיך ולראות מה יקרה…
כמה שעות של הליכה, שוב: סולמות, מורנות וכל הגעשעפט, והגענו לבקתה של השארפואה. בגלל שתחזית מזג האוויר היתה לא משהו מראש, בכלל לא לקחנו טופואים (תיאורי מסלול) של הדרו, אבל הימרנו שיהיו בבקתה.
הגענו לבקתה של השארפואה (2841מ׳ ,refuge de la Charpoua) בצהריים. למרות עשרות עונות טיפוס שעשיתי באיזור שאמוני, בבקתה הזו עדיין לא ביקרתי. היא רחוקה יותר וקשה להגעה מהבקתה של אלבר פרמייר (אלברט הראשון היה מלך בלגיה שאהב מאד את ההרים) ומובילה למסלולים יותר קשים ומחיייבים מהקוסמיק, למשל. אולי זו הסיבה שהבקתה של השארפואה לא נבנתה מחדש ונראית כאילו היא מתקיימת בזמן משל עצמה, באמצע המאה הקודמת: היא קטנטונת (תפוסה מלאה של איזה 20 איש, כולל מזרונים על הרצפה), בנוייה מעץ, בלי חשמל ובלי שירותים… אבל חמודה, מה זה חמודה…
מהמרפסת של הבקתה רואים את המסלול, קונטמין-בסטיאן, על הפילאר הדרומי של הדרו הגדול. ואיזה מסלול זה: מגדלי גרניט אדומים, חריצים אדירים והחלק העליון של המסלול – החלק המפחיד של המסלול… שרה, השומרת של הבקתה, אמרה לנו שאם אנחנו מגיעים לטרידנט – המגדל האדום עם שלוש השיניים אחרי 12:00 – אין לנו מה להמשיך. כי למרות שנראה כאילו זה סוף המסלול – יש עוד המון דרך משם.
כמו שאמרתי כבר, מלמטה, מהעמק הדרו הגדול נראה כמו ״תוספת״ קטנה לדרו הקטן. ולא כך! מהבקתה הוא נראה אחרת לגמרי: פירמידה אדירה של סלע שמתנשאת כמעט קילומטר אנכי מעל הבקתה ומסתיימת בשפיץ מחודד. הדרו הקטן, לעומתו, נראה מעוגל כזה, הרבה פחות מרשים.
אחרי מנוחה קטנה ושיחה עם השומרת של הבקתה, יצאנו עם גרזנים וקרמפונים (וחבל) לגשש קצת ולהבין את האפרואוץ׳ לקראת מחר. הקרחון מחורץ ומבוקע ונראה שממש קשה למצוא את הדרך. אבל נשארנו אופטימיים… כשחזרנו לבקתה נשבר לי בורג שמחזיק את המסגרת של המשקפיים.
היו עוד כמה קבוצות שהתכוונו לטפס למחרת, למרות מזג האוויר הלא יציב. כמעט כולם התכוונו לטפס את הטרברסה של הדרואים שעולה על הקטן, ואז על הגדול, ואז יורדת. קבוצה אחרת כיוונה למסלול מקביל לשלנו על הדרו הגדול. גם הלכו לגשש את האפרואוץ׳ ולבדוק, כדי לחסוך זמן ליום המחרת.
קמנו בשתיים וחצי, שתינו תה ויצאנו. האפרואוץ׳ הוא עלייה של קצת יותר מ-300מ׳ על קרחון. הולכים קצת ועוצרים לשים קרמפונים. ממשיכים, השביל יורד מתחת לסראק ענק ומתפתל בין קרוואסים. אני הובלתי, ולשמחתי (המוקדמת מדי) התקדמתי יפה על שביל ברור למדי, שנכנס מתחת לסראק הענק. הוא עלה קצת ירד קצת והתפתל הרבה, אבל לא היה קשה. אחרי כעשרים דקות הגענו לשלג עמוק, והעקבות יורדות בחדות ונופלות לקרוואס (לפחות ככה זה נראה). המשכתי עליו עוד טיפה, ונראה היה שזה לא מוביל לשום מקום. החלטתי שזה מבוי סתום והסתובבנו – ביג מיסטייק, לא הראשונה, וגם ולא האחרונה… יצאנו מהאיזור המבוקע בחזרה, וניסינו להקיף את כל הסראק. אחרי עוד חצי שעה של נסיונות כושלים חזרנו על עקבותינו, הגענו לשביל היורד והמשכנו עד המקום שהוא ״לא״ נופל לקרוואס אלא חוצה אותו בכיף. ככה בזבזתי לי וליואל שעה מהחיים…
חצינו את הקרחון. הורדנו קרמפונים ועשינו טרברסה ארוכה ולא קשה עד לתחילת המסלול. הגענו לתחתית הפיץ׳ הראשון בשעה 06:00 (במקום ב-05:00 כמו שתכננו). שם בזבזנו עוד 20 דקות בדיונים: מאוחר מדי? לא מאוחר מדי? זה גדול עלינו? המזג אוויר יהיה בסדר? אני אמרתי ליואל ״כבר באנו עד כאן, מה, לא נטפס איזה שני פיצ׳ים?״.
שני הפיצ׳ים הראשונים אמורים להיות הכי קשים. יואל קיבל את הפיץ׳ הראשון: שני חריצים מקבילים עם קצת ג׳אמינג והרבה מאמץ. אני קיבלתי את השני, שמתחיל באיזה צעד סלאב/שיווי משקל נוראי, בלי אחיזות עם נעילת כף רגל בגובה הכתף… משהו טוב…
ממשיכים. אחרי איזה חמישה פיצ׳ים, די ישר למעלה ראינו מעלינו מימין את המגדל המשולש האדום, ומשמאל את הטרידנט. אמרתי ליואל ״יופי, אנחנו מתקדמים טוב, עוד שניים-שלשה פיצ׳ים אנחנו שמה״. הוא אמר ״יותר כמו 200מ׳״. שנינו הערכנו בחסר. זה לקח עוד איזה שעתיים וחצי עד שהגענו לשם.
היינו באוכפון של הטרידנט בשעה 11:30. יאללה, ממשיכים. טרברסה ארוכה ולא מאובטחת על חצץ ובלוקים רופפים הביאה אותנו לפייס העליון של המסלול. החלק הזה של המסלול הולך בערך ב-˚45. למעשה זהו אוסף ארוך של פיצ׳ים קצרים, שכל אחד הולך קצת למעלה וקצת בטרברסה ימינה, ובגלל החיכוך אי אפשר להמשיך למקטע הבא.
הטרברסות לא הכי קשות (בכל פיץ׳ היו כמה צעדים של 5+), אבל גם לא הכי מאובטחות, וממש מפחידות, ובדרך, איזה 3-4 פיצ׳ים לתוך הפייס הזה, תפסה אותנו אפיזודה קצרה של מזג אוויר אלפיני, שכללה גשם, ברד ושלג. זה היה מלחיץ קצת, אבל למזלנו גרניט לא מאבד חיכוך גם כשהוא רטוב. שנינו אמרנו באותה שנייה שמזל שזה לא גיר או אבן חול… אחר כך השמש יצאה קצת וייבשה אותנו. שמחנו, אבל זו היתה שמחה מוקדמת, כפי שהסתבר לנו קצת יותר מאוחר. הסלע היה עדיין רטוב ונאלצנו לטפס יותר לאט, בוחנים כל צעד ותנועה.
בסוף, בשעה 18:00, אחרי 12 שעות של טיפוס, סיימנו לטפס ועמדנו על הפסגה של הדרו. שתי תמונות שלנו על רקע העננים, ויורדים.
ואז התחילה ההרפתקה האמיתית:
מצאנו את הגלישה הראשונה בקלות, וכאן התחילו העניינים להתבעס. החבלים היו קצת לחים, ולי, כזכור – לא היה אמצעי חיכוך. הקשר האיטלקי סיבך את החבלים ובזבזתי שעות (באמת) בנסיון להתיר אותם. אחרי שש גלישות (מתוך אחת עשרה), בשעה 21:30 איבדנו את קו הגלישות ואז גם חזר הגשם. הוא הלך והתחזק עד שכל הקולואר של הגלישות זרם! השארנו רוק עם גיבוי וגלשנו הלאה. אחרי עוד כמה גלישות ארוכות ומתישות (איבדנו את הספירה) הגענו למדף גדול. אמרתי ליואל שבלי משקפיים, וכשהפנסי ראש כבר קצת נחלשו – אין סיכוי שנמצא את קו הגלישות. הוא הסתכל הצידה וממש לידי היתה תחנה מאולתרת.
החלטנו שמחכים לאור. התעטפנו בשמיכות מילוט ורעדנו מרטיבות וקור (הגשם הפסיק, אבל עדיין היינו רטובים) עד 05:00 בבוקר. זה היה מבעס, אבל לא קור ברמה שהיה מסוכן.
כשעלה הבוקר פרשנו את החבלים. עוד גלישה קצרה הביאה אותנו לתחנת הגלישה האחרונה (שזיהינו כי היו בה שני בולטים – אחד בלי אום. יואל התחיל לגלוש, ומצא את האום, אז הידקנו אותו בחזרה ביד…). גלישה ארוכה עברה את הרימה ומצאנו את עצמו על הקרחון.
האוויר קצת התחמם, ואחרי עוד קצת התקשקשויות בין הקרווסים חזרנו לבקתה ופגשנו את כולם קצת מודאגים.
אז מה היו הטעויות שלנו:
1. בלי אמצעי חיכוך.
2. בלי משקפיים.
3. בזבזנו שעה באפרואוץ׳, ועוד חצי שעה בדיונים אם כן או לא להתחיל.
4. ידענו שיש סיכוי לגשם אחר הצהריים, ובכל זאת עלינו.
5. מסתבר שיש שני וריאנטים לפייס העליון, עם הטרברסות. אנחנו הלכנו לפי הקשה יותר…
בקיצור – אל תעשו בדיוק כמונו…
וכמה נתונים טכניים על המסלול:
הפרש אנכי מהבקתה לפסגה: 913מ׳
גובה טיפוס: 700מ׳, מתחיל בגובה 3000מ׳ בערך
רמת קושי: 6a/b
קושי כללי: TD+
רמת מחוייבות: III. ניתן לגלוש על המסלול בחצי הראשון. ברגע שעוברים את האוכפון של הטרידנט – חייבים לסיים כדי לרדת. אין קליטה ובמקרה של תאונה קשה לקרוא לעזרה.
עיגונים: יש פיתונים ותחנות מפוזרים על המסלול, סלע לא רע, קאמים ורוקים עושים את העבודה.
כללי:
ברמה ספורטיבית של היום המסלול לא קשה. בגיידבוקים הפיצ׳ים הקשים מדורגים 5+, אבל זה דירוג UIAA של שנות החמישים. ב-camptocamp אומרים שזה 6b, אולי 6a אם מושכים על העגינות בצעדים הקשים).
גם הפיצ׳ים ה״קלים״ מכריחים אותך לטפס יעיל ומהיר ורובם הם טיפוס ממש! החלק העליון של המסלול הולך באלכסון, ככה שיש לא מעט טרברסות די מפחידות ולא הכי מאובטחות (כאמור – לא מאד קשות – 5+ של שנות החמישים).
קונטמין, בתיאור המקורי של המסלול, סיפר שיש לא מעט קטעי טיפוס ברמה 6.
המשכתי עם כמה מסלולים, ביניהם הארט הצפוני על המחט של המסרק (Aiguille du Paigne), גולוט שרה בלי הרבה קרח, שיצא מסלול מיקסד ועוד… אבל אין ספק שזה היה ה-מסלול של הנסיעה הזו.
ולמי שרוצה להתרשם מהמסלול – הנה מישהו אחר שטיפס את זה וגם צילם סרט…
הסיפור המלא על קונטמין והמסלול, בצרפתית…