רוקים
רוקים אבני העיגון הראשונות היו גוש מתכת בצורת טריז, בעל חתך טרפזי משני כיוונים שיוכל להתקע בחריץ ברוחב המתאים. אבני עיגון אלה, שנקראו צ'וקים או סטופרים יוצרו בגדלים שונים כך שיתאימו לחריצים בגדלים שונים.
לאבני עיגון בעלות חתך טרפזי יהיה שטח מגע קטן עם הסלע בחריצים ישרים. בזמן הפעלת עומס על אבן כזו מתרכז כל המאמץ בנקודות המגע עם הסלע וכאשר זהו שטח קטן הסלע בנקודה זו עלול להשבר, או לחרוץ את אבן העיגון. הפתרון נמצא בשינוי הגיאומטריה של אבני העיגון. לאבני העיגון המודרניות, או כפי שנהוג לקרוא להם בארץ: רוקים, מבנה קמור מן הצד האחד וקעור מן הצד השני. ההבדלים בין אבני עיגון של חברות שונות הם בעיקר של צורה וההעדפה האישית קובעת כאן יותר משיקולים אובייקטיביים.
המבנה הקעור/קמור של האבן יוצרת התאמה טובה לצורות שונות של חריצים. בחריץ ישר וכמעט מקביל נקבל לפחות שלוש נקודות מגע בין אבן העיגון לבין הסלע. בחריצים שאינם ישרים ומתעקלים לצד זה או אחר ניתן להניח את הרוק כך שיתקבל שטח המגע הגדול ביותר עם הסלע. בסדקים רדודים הרוק נוטה להמשך החוצה מן הסדק ולרוב תתקבל עגינה טובה יותר על ידי שימוש באבן עיגון קטנה יותר לרוחבה. הטריק של שימוש ברוחבה של אבן עיגון מתאים גם בחריצים שהם רחבים יותר בפנים החריץ וצרים בפתחו. הכנסת הרוק לאורך החריץ וסיבובו בפנים, במקום שהוא רחב יותר, מביא אותו לאוריינטציה המתאימה והוא ננעל.
לכל גודל של אבן עיגון יש טווח גדלים של סדקים או חורים להם היא מתאימה. לרוק היושב בחריץ קטן מדי אין מספיק חיכוך כדי להחזיק אותו במקום, ובחריץ גדול מדי, הוא יושב רק על חלקו העליון ביותר כך שבמקרה של נפילה הסלע עשוי להשבר או לחרוץ את המתכת והרוק יישלף. כדאי להשתמש ברוק כך שנקודות המגע עם הסלע יהיו בשני השלישים האמצעיים של אבן העיגון.
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
