איך משפרים טכניקה על קיר בולדרינג?
זו שאלה שחוזרת על עצמה הרבה, וכנראה שהיא ראויה להתייחסות מעמיקה יותר מאשר - טפסו הרבה. השאלה הזו כמובן מתאימה גם אם מחליפים את "בולדרינג" בטיפוס ספורטיבי או בכל סגנון אחר.
תוכן עניינים
מה זו טכניקה טובה?
טכניקת טיפוס טובה היא טיפוס על פי עקרון הפעולה המינימאלית. הרעיון הוא לבצע כל צעד תוך שימוש במינימום כוח. הדרך לעשות זאת היא לטפס במקסימום דיוק. זה לא כלכך ברור במסלולים קלים, עם אחיזות גדולות, אבל העניין מתבהר כשמנסים לעשות צעד על אחיזות גבוליות, מרגישים את ההבדל בין צעד שנעשה בדיוק רב, לבין צעד מרושל.
חשיבות הדיוק ברורה לכולם בצעדים דינאמיים: צריך להגיע בדיוק אל האחיזה, לא ימינה, שמאלה או מתחת לאחיזה. אפילו יותר מדי מעל האחיזה זה הרבה יותר קשה להחזיק כי אז "נופלים עליה" יותר מדי...
אבל מה קורה בצעדים סטאטיים? איפה הדיוק חשוב כאן? בצעדים סטאטיים, הדיוק הוא אחר: המיקום המדוייק של מרכז הכובד, והשימוש באחיזות שיש כדי להביא אותו לשם ולהשאיר אותו כמה שיותר יציב כשמרכז הכובד במיקום הזה.
איך עובדים על זה?
צריך קצת לשנות את צורת ההתייחסות. הרוב הגדול של המטפסים עובדים על מסלול קשה עד שהם מצליחים אותו, ואז מסמנים v ועוברים לעבוד על המסלול הבא. הם מאמינים שכך הם ילמדו "טכניקות חדשות". מי שמקפיד במיוחד - אולי יחזור על מסלול פעם נוספת, רק כדי להראות לעצמו ולעולם שזה לא היה בפוקס.
כדי להגיע ללמידה טובה של התנועה, צריך לשאוף להשיג שלמות של מיומנויות וטכניקות ספציפיות, ולא להסתפק רק "להסתדר" איתן. זהו קונספט מאוד חזק בספורט, שמקבל התעלמות מוחלטת ממטפסים רבים שפשוט רוצים "לשלוח", אפילו אם זה נעשה בטכניקה מרושלת.
במילים אחרות - הגישה הנפוצה היא לקרוא לטיפוס "מוצלח" כשמצליחים להגיע לסוף המסלול. כלומר, עובדים על מסלול עד שמחברים את הצעדים בלי ליפול, וזהו. כשמצליחים לעשות סגנונות בטיפוס#רד-פוינט על מסלול, כנראה שנאבקים ונלחמים על הצעדים הקשים ביותר, ואןולי לא נשאר כוח כדי להתרכז בצעדים האחרים... יוצא שברד-פוינט מטפסים את המסלול בטכניקה רחוקה ממושלמת. אולי אפילו, בזמן שמצליחים לשלוח המסלול (כל הכבוד!), גם מתרגלים ואפילו מחזקים את ההרגל של לטפס עם טכניקה גרועה.
זוהי הבחנה חיונית, כי כדי להיות מטפס מעולה חייבים לשלוט בטכניקות מורכבות עם רצפים ארוכים ברמה המתקרבת לשלמות.
עקרון אחד מתוך העקרונות הבסיסיים בתורת האימון הוא עיקרון הטכניקה שאומר שאי אפשר ללמוד צעדים חדשים כאשר הגוף נמצא במאמץ, או כאשר הוא עייף. ניסוח אלטרנטיבי של הרעיון יגיד שכשמתאמצים - הדברים הראשונים שנפגעים הם שיווי המשקל והקואורדינציה. לכן, למעשה - לא ניתן ללמוד צעדים חדשים בזמן מאמץ.
שליטה טובה בצעד מסויים ניתן להשיג רק על ידי חזרה על אותו הצעד פעמים רבות. לא פעמיים שלוש אלא עשרות פעמים. זה מה שעושים בריצה, בשחייה, בקטות בקרטה או בקונג פו. האמריקאים אומרים: Practice makes Perfect וגם Repetition Repetition Repetition ( מן משחק מילים כזה).
מעניין לציין שיש ענפי ספורט בהם מקבלים דירוג לפי ביצוע נמדד ואחרים לפי הערכת איכות הביצוע. בקבוצה הראשונה אפשר לקבל דירוג לפי זמן (ריצה, שחייה, אופניים) כוח (הרמת משקולות) מרחק (הטלת כדור ברזל, דיסקוס), נקודות מול יריב (משחקי כדור, אמנויות לחימה) או גובה (טיפוס). בקבוצה השניה יש הערכה של איכות הביצוע וקושי התרגילים (כל ענפי האתלטיקה: תרגילי קרקע, מתח, מקבילים וכו', וקפיצה למים).
האבחנה הזו חשובה כי בקבוצה הראשונה הטכניקה היא כלי להשגת ביצוע טוב יותר, ובשניה הטכניקה היא המטרה! מתעמלים חוזרים שוב ושוב על אותו תרגיל כדי להגיע לביצוע מושלם. בטיפוס, אף אחד לא יגיד לך שלא עשית את המסלול כי התאמצת יותר ממה שצריך או גררת רגליים על המסלול. זו הסיבה שחזרה על מסלולים פעמים רבות עד שהביצוע הוא מושלם מבחינה טכנית (כלומר - במינימום של מאמץ) נראה ומרגיש מיותר לרוב המכריע של המטפסים.
דוגמה מצויינת לגישה הזו, ולחשיבות של הליטוש של הטכניקה ניתן למצוא בתחום אחר לגמרי - מוזיקה. מוזיקאים ברמה גבוהה משקיעים כ-80% מזמן האימונים שלהם בסולמות ותרגילי טכניקה. הם טוחנים את התרגילים הללו אלפי פעמים עד לביצוע מושלם. גם יצירות מושלמות וקשות הם מנגנים מאות ואלפי פעמים לפני שהם מוכנים להופיע איתן. באנלוגיה לטיפוס, היינו אומרים, שמי שמנגן את כל התווים של היצירה בסדר הנכון, עדיין לא ניגן את היצירה. חשוב גם הקצב, הקשר בין התוים, המעברים, הנשימה...
מי שנקט בגישה הזו לראשונה היה למעשה מתעמל. זה היה הבולדריסט האגדי ג'ון גיל שנחשב בעיני רבים כאבי הבולדרינג. ג'ון גיל היה מתעמל לפני שהחל לטפס, על boulderer האגדי ג'ון גיל, אשר בשנת 1959 פתח בעיות של V9 (זה 5.13c/D), כאשר שאר העולם בטיפוס נאבק לטפס 5.10! שיטת האימון שלו היתה לתרגל בעיות פעמים רבות עד כדי שלמות, גם לאחר שהוא עלה בהצלחה בעיה. המטרה שלו היתה תנועה מושלמת (ולא רק להצליח את הצעד) ומודעות קינסתטית מוגברת. התוצאה של מאמציו היתה שבנוסף להיותו המטפס החזק ביותר של תקופתו, היה ג'ון גיל גם המטפס המתקדם ביותר מבחינה הטכניקה והמיומנות.
אוקיי, השתכנענו, מה עכשיו?
כדי ליישם את הרעיון הזה, פשוט צריך להגדיל את הזמן שמוקדש לחזרות בכל אימון. קודם כל - גם על מסלולים קלים חשוב לחזור מספר רב של פעמים. אפשר להמציא משחקים ותרגילים, כדי שלא יהיה משעמם מדי.
תרגילים לדוגמה:
- למסלולים קלים - לטפס בשקט מוחלט.
- למסלולים בינוניים - לחכות שתי שניות לפני ששמים את היד על האחיזה הבאה.
- למסלולים קשים - פשוט לחזור עליהם עד שהופכים לקלים (לא באמת תרגיל).
עוד אפשרות מומלצת היא למצוא דרך אחרת לעשות צעדים קשים, דרך שמישהו אחר טוען שהיא יותר נוחה לו, ויותר יעילה בעיניו, ולהתאמן גם עליה, ולא רק עד שמצליחים, אלא עוד כמה פעמים.
מקדישים לחזרות האלה כמה שיותר זמן, בלי שזה יהפוך למבעס. לא צריך לעשות את זה עם כל מסלול. יש מסלולים שהם "סולם" ואין בהם עניין. זו אסטרטגיה שיש לנקוט בכל מסלול שיש בו סוגים חדשים של צעדים, צעדים ארוכים, אחיזות מוזרות או בזווית לא רגילה. לאחר ששולחים את המסלול, חוזרים עליו עוד מספר פעמים. לא אחת או שתיים, אלא יותר כמו בין עשר לעשרים.
שימו לב, במהלך אימון כזה יותר חשובה האיכות של התנועה מאשר ההצלחה בלטפס את המסלול. חשוב שתשומת הלב תהיה שיווי המשקל, החלקות של התנועה והיציבות של הצעדים, ואפילו אם צריך לשלם בנפילה. המטרה היא להפוך את רצפי הטיפוס ליותר מהודקים מבחינת דיוק, מהירות, ויעילות.
נקודה אחרונה
אם מצליחים להתמקד בתחושת התנועה, במיקום של מרכז הכובד, באיכות של התנועה עצמה - זה הופך להיות כיף אדיר לטפס באופן יעיל וחלק מסלולים שפעם הלכו בקושי.
קריאה נוספת
קישורים חיצוניים
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
