רצח הבלתי-אפשרי

הקדמה

רצח הבלתי-אפשרי פורסם לראשונה בשנת 1971 במגזין Mountain. ריינהולד מסנר כתב אותו "מהבטן", עם המון רגש. מסנר ידוע בזכות ההישגים שלו על פסגות של 8000מ' ונחשב על ידי רבים כמטפס ההרים הגדול בכל הזמנים. בצעירותו, בשנות השישים של המאה העשרים, הוא ואחיו גונטר היו ידועים כמטפסי הסלע הטובים באלפים. ריינהולד מסנר התפרסם במיוחד בפתיחת מסלולים נועזים על קירות שעדיין לא טופסו בדולומיטים, באיטליה. חלקם נחשבו עד אז קשים מדי או מסוכנים מדי לטיפוס ללא בולטים. מסנר האמין ברוח ההרפתקה והתגבר על הקשיים בעזרת מיומנות ונחישות. הוא התנגד לפתיחה של מסלולים בלתי אפשריים אחרים, בהסתמכות על טכנולוגיה, והכוונה הייתה בעיקר לשימוש בבילוט אקסטנסיבי.

לפני המאמר: הסבר קצר: אמיליו קומיצ'י (Emilio Comici, 1901-1940), היה מטפס איטלקי ידוע. קומיצ'י התפרסם, בין השאר, בזכות המצאת הקונספט של "דירטיסימה" (direttissima): מסלול ישר העוקב אחרי מסלולה הדמיוני של טיפת מים הגולשת מן הפסגה. המסלול של טיפת המים מייצג מסלול ישר ומושלם מבסיס המצוק ועד הפסגה. המילה האיטלקית direttissima הפכה מקובלת גם באנגלית לתיאור מסלול ישר; המילה המקורית באנגלית היא plumbline, ופירושה אנך. גם בה מסנר משתמש במאמר המקורי. כאידיאל אסתטי למסלולים ארוכים וחדשים על קירות גדולים, הרעיון של direttissima מייצג שלמות.

המאמר תורגם ומתפרסם כאן עם אישור מריינהולד מסנר.

רצח הבלתי-אפשרי

מאת ריינהולד מסנר

מה יש לי באופן אישי נגד מסלולי "דירטיסימה"? שום דבר. למעשה, אני סבור שהרעיון של מסלול "זרימת טיפת המים" הוא אחד הדברים ההגיוניים ביותר שקיימים. כמובן שמסלול כזה התקיים מאז ומעולם, אם ההר מאפשר זאת. אבל לפעמים, קו החולשה סוטה לשמאל או לימין מקו הזרימה. אנו רואים מטפסים, כוונתי לאלה שפותחים את המסלול, ממשיכים ישר למעלה, כאילו קו החולשה לא סטה, תוך כדי תקיעת בולטים, כמובן. מדוע הם בוחרים בדרך הזו? הם אומרים: "בשביל החופש". הם אינם מבינים שהם עבדים של האנך.

הם פוחדים מסטייה מן הקו. פול קלודל מכריז: "כשמופיעים קשיים, ההגיון מחייב לא להימנע מהם, כי אם להתמודד עימם". וזוהי גם הטענה של תומכי ה"דירטיסימה", בידעם מראש שהציוד שהם מביאים, יישא אותם מעבר לכל מכשול. הם מתמודדים עם בעיות שאינן קיימות עוד. האם המסלול יכול לעצור אותם עם קושי בלתי צפוי? הם מחייכים: זמנים אלה עברו מזמן! ה"בלתי אפשרי" בטיפוס נעלם, נרצח בידי הדירטיסימה.

ועם זאת, מסלולי דירטיסימה לא היו רעיון כלכך רע בפני עצמו, אילו הרוח שהפיצה אותם לא היתה חודרת לכל תחומי הטיפוס. תארו לכם מטפס על פייס של סלע, יתד ברזל מתחת לרגליו וסביבו רק סלע צהוב, שלילי. הוא כבר עייף, והוא קודח חור לבולט הבא מעל היתד האחרונה. הוא לא מוותר. בעקשנות, בולט אחרי בולט הוא מתקדם. בכוח, בדרכו, ולא באחרת, ייפתח המסלול.

בולטים מכאניים הם מובנים מאליהם בימינו. הם חלק מן הציוד, רק למקרה שיצוצו קשיים שאי אפשר יהיה להתגבר עליהם בשיטות רגילות. המטפס של היום אינו מעוניין להתנתק מהאפשרות לסגת. הוא נושא את האומץ שלו בתיק, בצורת בולטים וציוד. על קירות סלע לא מתגברים עוד בעזרת מיומנות טיפוס, אלא דרך השפלתם, פיץ' אחרי פיץ', בעזרת עבודה ידנית שיטתית. מה שלא הספקנו היום, נמשיך מחר. מסלולי טיפוס חפשי הם מסוכנים, אז הם מאובטחים בבולטים או בפיתונים. שאיפות אינן מסתמכות על מיומנות, אלא על כמות הציוד והזמן שיש למטפס. הגורם המכריע אינו אומץ, אלא יכולת טכנית. טיפוס עשוי לארוך ימים על גבי ימים, והבולטים והפיתונים נספרים במאות. הנסיגה הפכה להיות חוסר כבוד, מכיוון שכולם יודעים שבולטים ונחישות יכריעו כל מסלול, אפילו אם הוא דירטיסימה מכוערת למראה.

הזמנים השתנו, ועימם השתנו התפיסה והערכים. האמונה בציוד החליפה את האמונה של המטפס בעצמו. צוות של מטפסים זוכה להערכה בזכות מספר הלילות שהם מבלים בביווי. כל זאת בזמן שאלה המטפסים עדיין בסגנון "חפשי", זוכים ללעג על חוסר ביסודיות.

מי הוא זה שזיהם את מעיין טיפוס ההרים הטהור?

הממציאים, אולי רצו בסך הכל להתקרב לגבולות האפשרי. היום, לעומת זאת, נעלמו כל הגבולות, נמחקו. במקור, זה לא נראה עניין רציני, אולם עשר שנים הספיקו כדי למחוק את הביטוי "בלתי-אפשרי" מאוצר המילים של טיפוס ההרים.

קידמה? היום, עשר שנים אחרי כל זה, ישנם אנשים רבים שלא איכפת להם איפה הם תוקעים בולטים, על מסלולים חדשים או על מסלולים קלאסיים. אנשים קודחים יותר ויותר ומטפסים פחות ופחות.

"בלתי-אפשרי" אינו קיים עוד. הדרקון מת, הורעל, וזיגפריד הגיבור מובטל. עכשיו כל אחד יכול לעבוד על מצוק, בכלים שיעצבו את המסלול לפי התפיסה האישית של המטפס על מהו "אפשרי".

היו שצפו את כל זה לפני זמן מה, אבל המשיכו לקדוח, על מסלולי דירטיסימה ועל מסלולים אחרים, עד שאיבדו את טעם הטיפוס. למה להעז? למה להמר? כשאפשר להמשיך בבטיחות גמורה. וכך הם הפכו לנביאי הדירטיסימה: "אל תבזבזו את הזמן שלכם על מסלולים קלאסיים - למדו לקדוח, למדו להשתמש בציוד. היו ערמומיים: אם ברצונכם להצליח, השתמשו בכל האמצעים שאתם יכולים להשיג. עידן הדירטיסימה רק החל: כל פסגה מצפה למסלול הישיר שלה. אין מה למהר, ההר לא יברח, וגם לא יכול להגן על עצמו".

האם כבר טיפסת את הדירטיסימה? ואת הסופר-דירטיסימה? אלו הקריטריונים בהם נבחנת תעוזה היום. וכך יוצאים מטפסים צעירים, זוחלים במעלה סולמות בולטים, ושואלים זה את זה: "כבר טיפסת את הדירטיסימה?"

כל אחד שיוצא כנגד הדעה המקובלת זוכה ללעג. דור האנך כבר גיבש את עצמו ובאופן חסר התחשבות הרג את הרעיון של בלתי אפשרי. כל אחד שאינו יוצא נגד זה הופך את עצמו לשותף לפשע. כשייפקחו עיניהם של מטפסי ההרים של העתיד, והם יבינו מה קרה, כבר יהיה מאוחר מדי: הבלתי אפשרי, ועימו הסיכון שבטיפוס, יהיו קבורים, נרקבים ונשכחים.

אך לא הכל אבוד, למרות ש"הם" משיבים מלחמה. ואפילו אם אין אלה אותם אנשים, אלו אנשים הדומים להם. הרבה לפני שהם יתקפו, הם ירעישו מאד, ושוב, אזהרות תהיינה עקרות. הם יהיו שאפתנים ויהיו להם חופשות ארוכות, ואיזשהו "אתגר ענק אחרון" ייפתר. הם ישאירו תמונות כתיעוד היסטורי שמראה קו ישר, מסומן בנקודות, מבסיס ההר ועד לפיסגה, ושוב יודיעו לנו ש"האדם עשה את הבלתי אשרי".

אם אנשים כבר נדחקו אל הרעיון של מיסוד של אוסף כללי התנהגות, משמעות הדבר היא שהמצב הוא רציני. אבל מטפסים צעירים אינם רוצים חוקה של טיפוס. להיפך: "שם למעלה אנו רוצים ימים ארוכים, קשים, ימים שבבוקרם לא נדע מה צופן לנו הערב". אבל עוד כמה זמן נוכל לעשות זאת?

אני מודאג לגבי הדרקון המת: עלינו לעשות משהו לפני שהבלתי-אפשרי ייקבר. הטלנו את עצמנו, בטירוף של בולטים ויתדות, על מצוקים פראיים יותר ויותר: על הדור הבא למצוא את הדרך להשתחרר מן המלכודות הלא נחוצות הללו. למדנו ממסלולי האנך. היורשים שלנו ייאלצו שוב למצוא דרכים אחרות לפסגות. הגיע הזמן שנשלם את חובותינו ושוב נחפש אחרי גבולות האפשרי - כי אנחנו חייבים גבולות כאלה אם ברצוננו להשתמש באומץ כדי להתקרב אליהם. ועלינו להגיע אל הגבולות, שכן היכן עוד נוכל למצוא מפלט מן הדיכוי של השיגרה היומיומית. בהימאלאיה? באנדים? כן, בוודאי, אם נוכל להגיע לשם, אבל לרובנו אלה יהיו האלפים.

אז הבה ונציל את הדרקון, ובעתיד נמשיך בדרך אותה סימנו מטפסי העבר. אני משוכנע שזוהי הדרך הנכונה.

נעלו את הנעלים שלכם, וצאו לדרך. אם יש לכם פרטנר, קחו חבל וכמה יתדות לתחנה, אבל שום דבר מלבד זה. אני כבר יוצא לדרך, מוכן לכל, אפילו לנסיגה, אם אפגוש בבלתי אפשרי. אינני מתכוון להרוג דרקונים. אם מישהו מעוניין להצטרף, אנו נגיע אל הפסגות יחד, במסלולים שלא יסמנו אותנו כרוצחים.

קריאה נוספת

• המקור באנגלית
• מאט רוברטסון פרסם במגזין Rock and Ice מאמר המסביר חלק מן הרעיונות נגדם יוצא מסנר

קישורים חיצוניים

• עוד מאמר על אותו נושא

---

תרמו לדף זה: ריינהולד מסנר (כתב), מיכה יניב (תרגם) ואחרים...