הבדלים בין גרסאות בדף "רצח הבלתי-אפשרי"

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
 
(27 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
 
=הקדמה=
 
=הקדמה=
 +
'''רצח הבלתי-אפשרי''' פורסם לראשונה בשנת 1971 במגזין Mountain. [[ריינהולד מסנר]] כתב אותו "מהבטן", עם המון רגש. מסנר ידוע בזכות ההישגים שלו על [[פסגות מעל 8000מ'|פסגות של 8000מ']] ונחשב על ידי רבים כמטפס ההרים הגדול בכל הזמנים. בצעירותו, בשנות השישים של המאה העשרים, הוא ואחיו גונטר היו ידועים כמטפסי הסלע הטובים באלפים. ריינהולד מסנר התפרסם במיוחד בפתיחת [[מסלול|מסלולים]] נועזים על קירות שעדיין לא טופסו בדולומיטים, באיטליה. חלקם נחשבו עד אז קשים מדי או מסוכנים מדי לטיפוס ללא [[בולטים]]. מסנר האמין ברוח ההרפתקה והתגבר על הקשיים בעזרת מיומנות ונחישות. הוא התנגד לפתיחה של מסלולים בלתי אפשריים אחרים, בהסתמכות על טכנולוגיה, והכוונה הייתה בעיקר לשימוש ב[[בילוט מסלולים|בילוט]] אקסטנסיבי.
  
−
מאת מאט רוברטסון
+
לפני המאמר: הסבר קצר: אמיליו קומיצ'י (Emilio Comici, 1901-1940), היה מטפס איטלקי ידוע. קומיצ'י התפרסם, בין השאר, בזכות המצאת הקונספט של "[[דירטיסימה]]" (direttissima): מסלול ישר העוקב אחרי מסלולה הדמיוני של טיפת מים הגולשת מן הפסגה. המסלול של טיפת המים מייצג מסלול ישר ומושלם מבסיס המצוק ועד הפסגה. המילה האיטלקית direttissima הפכה מקובלת גם באנגלית לתיאור מסלול ישר; המילה המקורית באנגלית היא plumbline, ופירושה אנך. גם בה מסנר משתמש במאמר המקורי. כאידיאל אסתטי ל[[מסלולים ארוכים]] וחדשים על [[קירות גדולים]], הרעיון של direttissima מייצג שלמות.
  
−
"רצח הבלתי אפשרי" פורסם לראשונה בשנת 1971 במגזין Mountain. [[ריינהולד מסנר]] יהפוך מאוחר יותר להיות מטפס ההרים ההימאלאי הגדול בכל הזמנים, אך בשנות השישים של המאה העשרים, הוא ואחיו גונטר היו ידועים כמטפסי הסלע הטובים באלפים. ריינהולד מסנר התפרסם במיוחד בפתיחת [[מסלול|מסלולים]] נועזים על קירות שעדיין לא טופסו בדולומיטים, באיטליה. חלקם נחשבו עד אז קשים מדי או מסוכנים מדי לטיפוס ללא [[בולטים]]. עם זאת, מסנר האמין ברוח ההרפתקה והתגבר על הקשיים בעזרת מיומנות ונחישות, יותר מאשר בעזרת טכנולוגיה.
+
המאמר תורגם ומתפרסם כאן עם אישור מריינהולד מסנר.
  
−
הוא התנגד מלכתחילה ונקט עמדה בלתי מתפשרת נגד השימוש בבולטים כדי לאבטח [[פייס|פייסים]] ללא [[חריצים]], מאחר שהוא חש שבולטים הם דרך מלאכותית להקטין את הקושי ובכך ההם הורידו מחשיבותו של ההישג של טיפוס קירות כאלה. בעיניו היתה חשיבות גם לכך שלא הכל יטופס, כך שגם למטפסי הדורות הבאים יישארו אתגרים "בלתי אפשריים" איתם יוכלו להתמודד. אם כל אחד עם מקדחה יוכל "להנדס" דרכו במעלה הקיר ללא כל מיומנות, אולי לא יהיו עוד אתגרי טיפוס למטפסי העתיד. היום, לאחר 37 שנים, נושא זה נשאר מוקד לויכוחים ערים, עם הסכמה של מרבית מטפסי הצמרת שבילוט מופרז הורס את רוח ההרפתקה. המטפס הבלגי קלאודיו ברביה התנגד גם הוא לבילוט ופתח את "המסלול של הדרקון" (Via Drago) כהצהרה כנגד הבילוט בכל מחיר.
+
=רצח הבלתי-אפשרי=
−
<div align=left>
+
מאת '''ריינהולד מסנר'''
  
−
[[image: Via del Drage.jpg|center]]
+
מה יש לי באופן אישי נגד מסלולי "דירטיסימה"? שום דבר. למעשה, אני סבור שהרעיון של מסלול "זרימת טיפת המים" הוא אחד הדברים ההגיוניים ביותר שקיימים. כמובן שמסלול כזה התקיים מאז ומעולם, אם ההר מאפשר זאת. אבל לפעמים, קו החולשה סוטה לשמאל או לימין מקו הזרימה. אנו רואים מטפסים, כוונתי לאלה שפותחים את המסלול, ממשיכים ישר למעלה, כאילו קו החולשה לא סטה, תוך כדי תקיעת בולטים, כמובן. מדוע הם בוחרים בדרך הזו? הם אומרים: "בשביל החופש". הם אינם מבינים שהם עבדים של האנך.  
  
−
אמיליו קומיצי (Emilio Comici, 1901-1940), היה מטפס איטלקי מפורסם שהשלים מסלולים רבים בדולומיטים, ביניהם Via Comici, על הצד הצפוני של ה-Cima Grande di Lavaredo. המסלול, שנפתח ב-1934 הוא קו ישר למדי, החוצה קיר עצום בגדלו שנחשב בלתי אפשרי עד אז. גם היום הוא נחשב אחד מ"[[ששת הקירות הצפוניים]]" הגדולים של האלפים (עם האייגר, הגראנד-ז'וראס, הדרו, המטרהורן ופיצו-בדילה). קומיצ'י התפרסם בזכות הקונספט של "דירטיסימה" (direttissima): מסלול ישר העוקב אחרי מסלולה הדמיוני של טיפת מים הגולשת מן הפסגה. המסלול של טיפת המים מייצג מסלול ישר ומושלם מבסיס המצוק ועד הפסגה. (המילה האיטלקית direttissima הפכה מקובלת גם באנגלית לתיאור מסלול ישר; המילה המקורית באנגלית היא plumbline, ופירושה אנך. גם בה מסנר משתמש). כאידיאל אסתטי ל[[מסלולים ארוכים]] וחדשים על [[קירות גדולים]], הרעיון של direttissima מייצג שלמות.
+
הם פוחדים מסטייה מן הקו. פול קלודל מכריז: "כשמופיעים קשיים, ההגיון מחייב לא להימנע מהם, כי אם להתמודד עימם". וזוהי גם הטענה של תומכי ה"דירטיסימה", בידעם מראש שהציוד שהם מביאים, יישא אותם מעבר לכל מכשול. הם מתמודדים עם בעיות שאינן קיימות עוד. האם המסלול יכול לעצור אותם עם קושי בלתי צפוי? הם מחייכים: זמנים אלה עברו מזמן! ה"בלתי אפשרי" בטיפוס נעלם, נרצח בידי הדירטיסימה.
  
−
עם זאת, כפי שמסנר טוען, השאיפה ליצור "שלמות" במסלולים חדשים עלולה לעודד מטפסים שאפתנים "לאנוס" את הקיר ולטפס מסלולים שאינם קוןים טבעיים של טיפוס. הקווים הטבעיים (שנקראים לעיתים "קווי חולשה" של ההר) הם רק לעיתים רחוקות קו ישר אל הפיסגה. בולטים מאפשרים את הכיבוש המלאכותי של קו, על ידי מטפסים שאינם יכולים לטפס מסלול כזה באופן טבעי. אם קו ישר קשה מדי לטיפוס טבעי (ללא בולטים), זאת אומרת, כך טוען מסנר, שיש להשאירו כשאיפה למטפסי העתיד. ללא מטרות "בלתי אפשריות", לא מטופסות, למטפסי העתיד לא תהיה הזדמנות להתעלות על עצמם ולהגיע לגדולה אמיתית. מסלולים "בלתי אפשריים", אומר מסנר, הם חלק חשוב מן הטיפוס, ושימוש באמצעים טכנולוגיים (בולטים) כדי "לחסל" את המסלולים הבלתי אפשריים הללו, מחסל את האפשרות של הדורות הבאים לנסות ולהצליח, או, לא פחות חשוב בעיניו, להיכשל באצילות.  
+
ועם זאת, מסלולי דירטיסימה לא היו רעיון כלכך רע בפני עצמו, אילו הרוח שהפיצה אותם לא היתה חודרת לכל תחומי הטיפוס. תארו לכם מטפס על [[פייס]] של סלע, יתד ברזל מתחת לרגליו וסביבו רק סלע צהוב, [[שלילי]]. הוא כבר עייף, והוא קודח חור לבולט הבא מעל ה[[פיתונים|יתד]] האחרונה. הוא לא מוותר. בעקשנות, בולט אחרי בולט הוא מתקדם. בכוח, בדרכו, ולא באחרת, ייפתח המסלול.
  
−
בשנות השישים השתמשו מטפסי סלע ב[[פיתונים]] ל[[אבטחה]]. פיתונים, כמו [[פרנדים]] ו[[רוקים]] שנפוצים היום, תלויים בכל שיהיו חריצים לאבטח בהם. [[סלאב|סלאבים]] גדולים ופייסים ללא חריצים מציבים אתגר לגוף ולראש, בגלל הסיכון הגדול וה[[ראן אאוט|ראן אאוטים]] הארוכים. מסלולים עם ראן אאוטים גדולים היו תמיד נחלתם של המטפסים הגדולים בכל דור. דוגמאות מודרניות הם המסלולים של Tuolumne Meadows (כמו Bachar-Yerian), את מסלולי הגריט הקשים של Peak District (שהתפרסמו בסרט Hard grit) והמסלולים שעל מגדלי אבן החול של אלבסנדשטיין (Elbesandstein) בסקסוניה, על גבול גרמניה-צ'כיה. בכל האיזורים הללו, אילו היו מוסיפים בולטים, הם היו מורידים את הקושי של המסלולים, וגם את ההישג. תרבות הטיפוס המקומית (באלבסנדשטיין, אפילו חוקים) אוסרים על תוספת של בולטים לא נחוצים, כדי לשמור על המסלולים כפי שהם, ולתת הזדמנות למטפסים נוספים לחוות אותם כך.
+
בולטים מכאניים הם מובנים מאליהם בימינו. הם חלק מן הציוד, רק למקרה שיצוצו קשיים שאי אפשר יהיה להתגבר עליהם בשיטות רגילות. המטפס של היום אינו מעוניין להתנתק מהאפשרות לסגת. הוא נושא את האומץ שלו בתיק, בצורת בולטים וציוד. על קירות סלע לא מתגברים עוד בעזרת מיומנות טיפוס, אלא דרך השפלתם, [[פיץ']] אחרי פיץ', בעזרת עבודה ידנית שיטתית. מה שלא הספקנו היום, נמשיך מחר. מסלולי [[טיפוס חפשי]] הם מסוכנים, אז הם מאובטחים בבולטים או בפיתונים. שאיפות אינן מסתמכות על מיומנות, אלא על כמות הציוד והזמן שיש למטפס. הגורם המכריע אינו אומץ, אלא יכולת טכנית. טיפוס עשוי לארוך ימים על גבי ימים, והבולטים והפיתונים נספרים במאות. ה[[נטישה|נסיגה]] הפכה להיות חוסר כבוד, מכיוון שכולם יודעים שבולטים ונחישות יכריעו כל מסלול, אפילו אם הוא דירטיסימה מכוערת למראה.
  
−
הדיונים של שנות השישים סביב שאלת הבילוט של הפייסים באלפים הם דומים לדיונים העכשוויים על בילוט. יש ויכוח דומה באתרי טיפוס בכל העולם על בילוט מסלולים ספורטיביים.לפעמים הדיון נמשך עשורים. סוגי סלע וכמויות הסדקים (שיכולים לשמש ל[[אבני עיגון]]) לפעמים מכריעים את הדיון, אבל לרוב בגורם החשוב הוא תרבות הטיפוס המקומית. יש שמעריכים מסורת והרפתקה, אחרים מציינים שבולטים תורמים לעליית רמת הטיפוס. זה כמעט אותו ויכוח של ימיו של מסנר, והוא עדיין מתנגד לבולטים ולטיפוס ספורטיבי.
+
הזמנים השתנו, ועימם השתנו התפיסה והערכים. האמונה בציוד החליפה את האמונה של המטפס בעצמו. צוות של מטפסים זוכה להערכה בזכות מספר הלילות שהם מבלים ב[[ביווי]]. כל זאת בזמן שאלה המטפסים עדיין בסגנון "חפשי", זוכים ללעג על חוסר ביסודיות.
  
−
האם בולטים הם באמת "רצח הבלתי-אפשרי"? האם בילוט של מסלולי טיפוס ספורטיבי מודרניים הוא הרסני להרפתקה, לספורט שלנו? להזדמנות שלנו להצטייו?או אולי טיפוס מסלולים מבולטים הוא העתיד, והוא נחוץ לשיפור היכולת שלנו? שאלות אלה ימשיכו להיות במרכזו של הדיון עוד זמן רב.
+
מי הוא זה שזיהם את מעיין טיפוס ההרים הטהור?
  
 +
הממציאים, אולי רצו בסך הכל להתקרב לגבולות האפשרי. היום, לעומת זאת, נעלמו כל הגבולות, נמחקו. במקור, זה לא נראה עניין רציני, אולם עשר שנים הספיקו כדי למחוק את הביטוי "בלתי-אפשרי" מאוצר המילים של טיפוס ההרים.
  
 +
קידמה? היום, עשר שנים אחרי כל זה, ישנם אנשים רבים שלא איכפת להם איפה הם תוקעים בולטים, על מסלולים חדשים או על מסלולים קלאסיים. אנשים קודחים יותר ויותר ומטפסים פחות ופחות.
  
−
Are bolts still “the murder of the impossible?” Is bolting of modern sport routes destructive to adventure, to our activity, to our opportunity to excel? Or is bolt-protected climbing the way of the future, necessary for improving our technical abilities to make us better climbers? These are questions which will continue to raise discussion and debate for years to come.  
+
"בלתי-אפשרי" אינו קיים עוד. הדרקון מת, הורעל, וזיגפריד הגיבור מובטל. עכשיו כל אחד יכול לעבוד על מצוק, בכלים שיעצבו את המסלול לפי התפיסה האישית של המטפס על מהו "אפשרי".  
  
−
=[[The Murder of the Impossible]]=
+
היו שצפו את כל זה לפני זמן מה, אבל המשיכו לקדוח, על מסלולי דירטיסימה ועל מסלולים אחרים, עד שאיבדו את טעם הטיפוס. למה להעז? למה להמר? כשאפשר להמשיך בבטיחות גמורה. וכך הם הפכו לנביאי הדירטיסימה: "אל תבזבזו את הזמן שלכם על  מסלולים קלאסיים - למדו לקדוח, למדו להשתמש בציוד. היו ערמומיים: אם ברצונכם להצליח, השתמשו בכל האמצעים שאתם יכולים להשיג. עידן הדירטיסימה רק החל: כל פסגה מצפה למסלול הישיר שלה. אין מה למהר, ההר לא יברח, וגם לא יכול להגן על עצמו".
  
−
Reinhold Messner
+
האם כבר טיפסת את הדירטיסימה? ואת הסופר-דירטיסימה? אלו הקריטריונים בהם נבחנת תעוזה היום. וכך יוצאים מטפסים צעירים, זוחלים במעלה סולמות בולטים, ושואלים זה את זה: "כבר טיפסת את הדירטיסימה?"
  
 +
כל אחד שיוצא כנגד הדעה המקובלת זוכה ללעג. דור האנך כבר גיבש את עצמו ובאופן חסר התחשבות הרג את הרעיון של בלתי אפשרי. כל אחד שאינו יוצא נגד זה הופך את עצמו לשותף לפשע. כשייפקחו עיניהם של מטפסי ההרים של העתיד, והם יבינו מה קרה, כבר יהיה מאוחר מדי: הבלתי אפשרי, ועימו הסיכון שבטיפוס, יהיו קבורים, נרקבים ונשכחים.
  
−
What have I personally got against "direttissimas"? Nothing at all; in fact I think that the "falling drop of water" route is one of the most logical things that exists. Of course it always existed - so long as the mountain permits it. But sometimes the line of weakness wanders to the left or the right of this line; and the we see climbers - those on the first ascent , I mean - going straight on up as if it weren't so, striking in bolts of course. Why do they go that way? "For the sake of freedom," they say; but they don't realize that they are slaves of the plumbline.  
+
אך לא הכל אבוד, למרות ש"הם" משיבים מלחמה. ואפילו אם אין אלה אותם אנשים, אלו אנשים הדומים להם. הרבה לפני שהם יתקפו, הם ירעישו מאד, ושוב, אזהרות תהיינה עקרות. הם יהיו  שאפתנים ויהיו להם חופשות ארוכות, ואיזשהו "אתגר ענק אחרון" ייפתר. הם ישאירו תמונות כתיעוד היסטורי שמראה קו ישר, מסומן בנקודות, מבסיס ההר ועד לפיסגה, ושוב יודיעו לנו ש"האדם עשה את הבלתי אפשרי".
  
−
They have a horror of deviations. "In the face of difficulties, logic commands one not to avoid them, but to overcome them," declares Paul Claudel. And that's what the 'direttissma' protagonists say, too, knowing from the start that the equipment they have will get them over any obstacle. They are therefore talking about problems which no longer exist. Could the mountain stop them with unexpected difficulties? They smile: those times are long past! The impossible in mountaineering has been eliminated, murdered by the direttissima.
+
אם אנשים כבר נדחקו אל הרעיון של מיסוד של אוסף כללי התנהגות, משמעות הדבר היא שהמצב הוא רציני. אבל מטפסים צעירים אינם רוצים חוקה של טיפוס. להיפך: "שם למעלה אנו רוצים ימים ארוכים, קשים, ימים שבבוקרם לא נדע מה צופן לנו הערב". אבל עוד כמה זמן נוכל לעשות זאת?
  
−
Yet direttissimas would not in themselves be so bad were it not for the fact that the spirit of that guides them has infiltrated the entire field of climbing. Take a climber to a rock face, iron rungs beneath his feet and all around him only yellow, overhanging rock. Already tired, he bores another hole above the last peg. He won't give up. Stubbornly, bolt by bolt, he goes on. His way, and none other, must be forced up the face.
 
  
−
Expansion bolts are taken for granted nowadays; they are kept to hand just in case some difficulty cannot be overcome by ordinary methods. Today's climber doesn't want to cut himself off from the possibility of retreat: he carries his courage in his rucksack, in the form of bolts and equipment. Rock faces are no longer overcome by climbing skill, but are humbled, pitch by pitch, by methodical manual labor; what isn't done today will be done tomorrow. Free-climbing routes are dangerous, so they are protected by pegs. Ambitions are no longer built on skill, but on equipment and the length of time available. The decisive factor isn't courage, but technique; an ascent may take days and days, and the pegs and bolts counted in the hundreds. Retreat has become dishonorable, because everyone knows now that a combination of bolts and singlemindedness will get you up anything, even the most repulsive-looking direttissima.  
+
אני מודאג לגבי הדרקון המת: עלינו לעשות משהו לפני שהבלתי-אפשרי ייקבר. הטלנו את עצמנו, בטירוף של בולטים ויתדות, על מצוקים פראיים יותר ויותר: על הדור הבא למצוא את הדרך להשתחרר מן המלכודות הלא נחוצות הללו. למדנו ממסלולי האנך. היורשים שלנו ייאלצו שוב למצוא דרכים אחרות לפסגות. הגיע הזמן שנשלם את חובותינו ושוב נחפש אחרי גבולות האפשרי - כי אנחנו חייבים גבולות כאלה אם ברצוננו להשתמש באומץ כדי להתקרב אליהם. ועלינו להגיע אל הגבולות, שכן היכן עוד נוכל למצוא מפלט מן הדיכוי של השיגרה היומיומית. בהימאלאיה? באנדים? כן, בוודאי, אם נוכל להגיע לשם, אבל לרובנו אלה יהיו האלפים.
  
−
Times change, and with them concepts and values. Faith in equipment has replaced faith in oneself; a team is admired for the number of bivouacs it makes, while the courage of those who still climb "free" is derided as a manifestation of lack of conscientiousness.  
+
אז הבה ונציל את הדרקון, ובעתיד נמשיך בדרך אותה סימנו מטפסי העבר. אני משוכנע שזוהי הדרך הנכונה.
  
−
Who has polluted the pure spring of mountaineering?
+
נעלו את הנעלים שלכם, וצאו לדרך. אם יש לכם פרטנר, קחו חבל וכמה יתדות לתחנה, אבל שום דבר מלבד זה. אני כבר יוצא לדרך, מוכן לכל, אפילו לנסיגה, אם אפגוש בבלתי אפשרי. אינני מתכוון להרוג דרקונים. אם מישהו מעוניין להצטרף, אנו נגיע אל הפסגות יחד, במסלולים שלא יסמנו אותנו כרוצחים.
  
−
The innovators perhaps wanted only to get closer to the limits of possibility. Today, however, every single limit has vanished, been erased. In principle, it didn't seem to be a serious matter, but ten years have sufficed to eliminate the word 'impossible' from the mountaineering vocabulary.  
+
==קריאה נוספת==
 +
* [[The Murder of the Impossible|המקור באנגלית]]
 +
* מאט רוברטסון פרסם במגזין Rock and Ice המסביר חלק מן הרעיונות נגדם יוצא מסנר: [[על רצח הבלתי-אפשרי]].
 +
==קישורים חיצוניים==
 +
* [http://alpineinstitute.blogspot.com/2008/10/murder-of-impossible.html עוד מאמר על אותו נושא]
 +
----
 +
תרמו לדף זה: ריינהולד מסנר (כתב), [[משתמש: מיכה יניב|מיכה יניב]] (תרגם) ואחרים...
  
−
Progress? Today, ten years from the start of it all, there are a lot of people who don't care where they put bolts, whether on new routes or on classic ones. People are drilling more and more and climbing less and less.
+
[[קטגוריה: טיפוס]][[קטגוריה: טיפוס הרים]][[קטגוריה: טיפוס סלע]][[קטגוריה: טיפוס מלאכותי]][[קטגוריה: מאמרים מתורגמים ומקוריים]]
−
 
 
−
"Impossible": it doesn't exist anymore. The dragon is dead, poisoned, and the hero Siegfried is unemployed. Not anyone can work on a rock face, using tools to bend it to his own idea of possibility.
 
−
 
 
−
Some people foresaw this a while ago, but they went on drilling, both on direttissimas and on other climbs, until they lost the taste for climbing: why dare, why gamble, when you can proceed in perfect safety? And so they become the prophets of the direttissima: "Don't waste your time on classic routes - learn to drill, learn to use your equipment. Be cunning: If you want to be successful, use every means you can get round the mountain. The era of direttissima has barely begun: every peak awaits its plumbline route. There's no rush, for a mountain can't run away - nor can it defend itself."
 
−
 
 
−
"Done the direttissima yet? And the super diretissima?" These are the criteria by which mountaineering prowess is measured nowadays. And so the young men go off, crawl up the ladder of bolts, and then ask the next ones: "done the direttissima yet?"
 
−
 
 
−
Anyone who doesn't play ball is laughed at for daring take a stand against current opinion. The plumbline generation has already consolidated itself and has thoughtlessly killed the ideal of the impossible. Anyone who doesn't oppose this makes himself an accomplice of the murderers. When future mountaineers open their eyes and realize what has happened, it will be too late: the impossible (and with it, risk) will be buried, rotted away, and forgotten forever.
 
−
 
 
−
All is not yet lost, however, although 'they' are returning the attack; and even if it's not always the same people, it'll be other people similar to them. Long before they attack, they'll make a great noise, and once again any warning will be useless. They'll be ambitious and they'll have long holidays - and some new 'last great problem' will be resolved. They'll leave more photographs at the hut, as historical documents, showing a dead straight line of dots running from the base to summit - and on the face itself, will once again inform us that "Man has achieved the impossible."
 
−
 
 
−
If people have already been driven to the idea of establishing a set of rules of conduct, it means that the position is serious; but we young people don't want a mountaineering code. On the contrary, "up there we want to find long, hard days, days when we don't know in the morning what the evening will bring". But for how much longer will we be able to have this?
 
−
 
 
−
I'm worried about that dead dragon: we should do something before the impossible is finally interred. We have hurled ourselves, in a fury of pegs and bolts, on increasingly savage rock faces: the next generation will have to know how to free itself from all these unnecessary trappings. We have learned from the plumbline routes; our successors will once again have to reach the summits by other routes. It's time we repaid our debts and searched again for the limits of possibility - for we must have such limits if we are going to use the virtue of courage to approach them. And we must reach them. Where else will be able to find refuge in our flight from the oppression of everyday humdrum routine? In the Himalaya? In the Andes? Yes certainly if we can get there; but for most of us there'll only be these old Alps.
 
−
 
 
−
So let's save the dragon; and in the future let's follow the road that past climbers marked out. I'm convinced it's still the right one.
 
−
 
 
−
Put on your boots and get going. If you've got a companion, take a rope with you and a couple of pitons for your belays, but nothing else. I'm already on my way, ready for anything - even for retreat, if I meet the impossible. I'm not going to be killing any dragons, but if anyone wants to come with me, we'll go to the top together on the routes we can do without branding ourselves murderers.
 

גרסה אחרונה מ־00:42, 11 במרץ 2014

הקדמה

רצח הבלתי-אפשרי פורסם לראשונה בשנת 1971 במגזין Mountain. ריינהולד מסנר כתב אותו "מהבטן", עם המון רגש. מסנר ידוע בזכות ההישגים שלו על פסגות של 8000מ' ונחשב על ידי רבים כמטפס ההרים הגדול בכל הזמנים. בצעירותו, בשנות השישים של המאה העשרים, הוא ואחיו גונטר היו ידועים כמטפסי הסלע הטובים באלפים. ריינהולד מסנר התפרסם במיוחד בפתיחת מסלולים נועזים על קירות שעדיין לא טופסו בדולומיטים, באיטליה. חלקם נחשבו עד אז קשים מדי או מסוכנים מדי לטיפוס ללא בולטים. מסנר האמין ברוח ההרפתקה והתגבר על הקשיים בעזרת מיומנות ונחישות. הוא התנגד לפתיחה של מסלולים בלתי אפשריים אחרים, בהסתמכות על טכנולוגיה, והכוונה הייתה בעיקר לשימוש בבילוט אקסטנסיבי.

לפני המאמר: הסבר קצר: אמיליו קומיצ'י (Emilio Comici, 1901-1940), היה מטפס איטלקי ידוע. קומיצ'י התפרסם, בין השאר, בזכות המצאת הקונספט של "דירטיסימה" (direttissima): מסלול ישר העוקב אחרי מסלולה הדמיוני של טיפת מים הגולשת מן הפסגה. המסלול של טיפת המים מייצג מסלול ישר ומושלם מבסיס המצוק ועד הפסגה. המילה האיטלקית direttissima הפכה מקובלת גם באנגלית לתיאור מסלול ישר; המילה המקורית באנגלית היא plumbline, ופירושה אנך. גם בה מסנר משתמש במאמר המקורי. כאידיאל אסתטי למסלולים ארוכים וחדשים על קירות גדולים, הרעיון של direttissima מייצג שלמות.

המאמר תורגם ומתפרסם כאן עם אישור מריינהולד מסנר.

רצח הבלתי-אפשרי

מאת ריינהולד מסנר

מה יש לי באופן אישי נגד מסלולי "דירטיסימה"? שום דבר. למעשה, אני סבור שהרעיון של מסלול "זרימת טיפת המים" הוא אחד הדברים ההגיוניים ביותר שקיימים. כמובן שמסלול כזה התקיים מאז ומעולם, אם ההר מאפשר זאת. אבל לפעמים, קו החולשה סוטה לשמאל או לימין מקו הזרימה. אנו רואים מטפסים, כוונתי לאלה שפותחים את המסלול, ממשיכים ישר למעלה, כאילו קו החולשה לא סטה, תוך כדי תקיעת בולטים, כמובן. מדוע הם בוחרים בדרך הזו? הם אומרים: "בשביל החופש". הם אינם מבינים שהם עבדים של האנך.

הם פוחדים מסטייה מן הקו. פול קלודל מכריז: "כשמופיעים קשיים, ההגיון מחייב לא להימנע מהם, כי אם להתמודד עימם". וזוהי גם הטענה של תומכי ה"דירטיסימה", בידעם מראש שהציוד שהם מביאים, יישא אותם מעבר לכל מכשול. הם מתמודדים עם בעיות שאינן קיימות עוד. האם המסלול יכול לעצור אותם עם קושי בלתי צפוי? הם מחייכים: זמנים אלה עברו מזמן! ה"בלתי אפשרי" בטיפוס נעלם, נרצח בידי הדירטיסימה.

ועם זאת, מסלולי דירטיסימה לא היו רעיון כלכך רע בפני עצמו, אילו הרוח שהפיצה אותם לא היתה חודרת לכל תחומי הטיפוס. תארו לכם מטפס על פייס של סלע, יתד ברזל מתחת לרגליו וסביבו רק סלע צהוב, שלילי. הוא כבר עייף, והוא קודח חור לבולט הבא מעל היתד האחרונה. הוא לא מוותר. בעקשנות, בולט אחרי בולט הוא מתקדם. בכוח, בדרכו, ולא באחרת, ייפתח המסלול.

בולטים מכאניים הם מובנים מאליהם בימינו. הם חלק מן הציוד, רק למקרה שיצוצו קשיים שאי אפשר יהיה להתגבר עליהם בשיטות רגילות. המטפס של היום אינו מעוניין להתנתק מהאפשרות לסגת. הוא נושא את האומץ שלו בתיק, בצורת בולטים וציוד. על קירות סלע לא מתגברים עוד בעזרת מיומנות טיפוס, אלא דרך השפלתם, פיץ' אחרי פיץ', בעזרת עבודה ידנית שיטתית. מה שלא הספקנו היום, נמשיך מחר. מסלולי טיפוס חפשי הם מסוכנים, אז הם מאובטחים בבולטים או בפיתונים. שאיפות אינן מסתמכות על מיומנות, אלא על כמות הציוד והזמן שיש למטפס. הגורם המכריע אינו אומץ, אלא יכולת טכנית. טיפוס עשוי לארוך ימים על גבי ימים, והבולטים והפיתונים נספרים במאות. הנסיגה הפכה להיות חוסר כבוד, מכיוון שכולם יודעים שבולטים ונחישות יכריעו כל מסלול, אפילו אם הוא דירטיסימה מכוערת למראה.

הזמנים השתנו, ועימם השתנו התפיסה והערכים. האמונה בציוד החליפה את האמונה של המטפס בעצמו. צוות של מטפסים זוכה להערכה בזכות מספר הלילות שהם מבלים בביווי. כל זאת בזמן שאלה המטפסים עדיין בסגנון "חפשי", זוכים ללעג על חוסר ביסודיות.

מי הוא זה שזיהם את מעיין טיפוס ההרים הטהור?

הממציאים, אולי רצו בסך הכל להתקרב לגבולות האפשרי. היום, לעומת זאת, נעלמו כל הגבולות, נמחקו. במקור, זה לא נראה עניין רציני, אולם עשר שנים הספיקו כדי למחוק את הביטוי "בלתי-אפשרי" מאוצר המילים של טיפוס ההרים.

קידמה? היום, עשר שנים אחרי כל זה, ישנם אנשים רבים שלא איכפת להם איפה הם תוקעים בולטים, על מסלולים חדשים או על מסלולים קלאסיים. אנשים קודחים יותר ויותר ומטפסים פחות ופחות.

"בלתי-אפשרי" אינו קיים עוד. הדרקון מת, הורעל, וזיגפריד הגיבור מובטל. עכשיו כל אחד יכול לעבוד על מצוק, בכלים שיעצבו את המסלול לפי התפיסה האישית של המטפס על מהו "אפשרי".

היו שצפו את כל זה לפני זמן מה, אבל המשיכו לקדוח, על מסלולי דירטיסימה ועל מסלולים אחרים, עד שאיבדו את טעם הטיפוס. למה להעז? למה להמר? כשאפשר להמשיך בבטיחות גמורה. וכך הם הפכו לנביאי הדירטיסימה: "אל תבזבזו את הזמן שלכם על מסלולים קלאסיים - למדו לקדוח, למדו להשתמש בציוד. היו ערמומיים: אם ברצונכם להצליח, השתמשו בכל האמצעים שאתם יכולים להשיג. עידן הדירטיסימה רק החל: כל פסגה מצפה למסלול הישיר שלה. אין מה למהר, ההר לא יברח, וגם לא יכול להגן על עצמו".

האם כבר טיפסת את הדירטיסימה? ואת הסופר-דירטיסימה? אלו הקריטריונים בהם נבחנת תעוזה היום. וכך יוצאים מטפסים צעירים, זוחלים במעלה סולמות בולטים, ושואלים זה את זה: "כבר טיפסת את הדירטיסימה?"

כל אחד שיוצא כנגד הדעה המקובלת זוכה ללעג. דור האנך כבר גיבש את עצמו ובאופן חסר התחשבות הרג את הרעיון של בלתי אפשרי. כל אחד שאינו יוצא נגד זה הופך את עצמו לשותף לפשע. כשייפקחו עיניהם של מטפסי ההרים של העתיד, והם יבינו מה קרה, כבר יהיה מאוחר מדי: הבלתי אפשרי, ועימו הסיכון שבטיפוס, יהיו קבורים, נרקבים ונשכחים.

אך לא הכל אבוד, למרות ש"הם" משיבים מלחמה. ואפילו אם אין אלה אותם אנשים, אלו אנשים הדומים להם. הרבה לפני שהם יתקפו, הם ירעישו מאד, ושוב, אזהרות תהיינה עקרות. הם יהיו שאפתנים ויהיו להם חופשות ארוכות, ואיזשהו "אתגר ענק אחרון" ייפתר. הם ישאירו תמונות כתיעוד היסטורי שמראה קו ישר, מסומן בנקודות, מבסיס ההר ועד לפיסגה, ושוב יודיעו לנו ש"האדם עשה את הבלתי אפשרי".

אם אנשים כבר נדחקו אל הרעיון של מיסוד של אוסף כללי התנהגות, משמעות הדבר היא שהמצב הוא רציני. אבל מטפסים צעירים אינם רוצים חוקה של טיפוס. להיפך: "שם למעלה אנו רוצים ימים ארוכים, קשים, ימים שבבוקרם לא נדע מה צופן לנו הערב". אבל עוד כמה זמן נוכל לעשות זאת?


אני מודאג לגבי הדרקון המת: עלינו לעשות משהו לפני שהבלתי-אפשרי ייקבר. הטלנו את עצמנו, בטירוף של בולטים ויתדות, על מצוקים פראיים יותר ויותר: על הדור הבא למצוא את הדרך להשתחרר מן המלכודות הלא נחוצות הללו. למדנו ממסלולי האנך. היורשים שלנו ייאלצו שוב למצוא דרכים אחרות לפסגות. הגיע הזמן שנשלם את חובותינו ושוב נחפש אחרי גבולות האפשרי - כי אנחנו חייבים גבולות כאלה אם ברצוננו להשתמש באומץ כדי להתקרב אליהם. ועלינו להגיע אל הגבולות, שכן היכן עוד נוכל למצוא מפלט מן הדיכוי של השיגרה היומיומית. בהימאלאיה? באנדים? כן, בוודאי, אם נוכל להגיע לשם, אבל לרובנו אלה יהיו האלפים.

אז הבה ונציל את הדרקון, ובעתיד נמשיך בדרך אותה סימנו מטפסי העבר. אני משוכנע שזוהי הדרך הנכונה.

נעלו את הנעלים שלכם, וצאו לדרך. אם יש לכם פרטנר, קחו חבל וכמה יתדות לתחנה, אבל שום דבר מלבד זה. אני כבר יוצא לדרך, מוכן לכל, אפילו לנסיגה, אם אפגוש בבלתי אפשרי. אינני מתכוון להרוג דרקונים. אם מישהו מעוניין להצטרף, אנו נגיע אל הפסגות יחד, במסלולים שלא יסמנו אותנו כרוצחים.

קריאה נוספת

קישורים חיצוניים

תרמו לדף זה: ריינהולד מסנר (כתב), מיכה יניב (תרגם) ואחרים...

אוחזר מתוך "https://wiki.imga.org.il/index.php?title=רצח_הבלתי-אפשרי&oldid=11766"