רצח הבלתי-אפשרי

הקדמה

"רצח הבלתי אפשרי" פורסם לראשונה בשנת 1971 במגזין Mountain. ריינהולד מסנר כתב אותו "מהבטן", עם המון רגש. מסנר ידוע בזכות ההישגים שלו עם פסגות של 8000מ' ונחשב על ידי רבים כמטפס ההרים הגדול בכל הזמנים. בצעירותו, בשנות השישים של המאה העשרים, הוא ואחיו גונטר היו ידועים כמטפסי הסלע הטובים באלפים. ריינהולד מסנר התפרסם במיוחד בפתיחת מסלולים נועזים על קירות שעדיין לא טופסו בדולומיטים, באיטליה. חלקם נחשבו עד אז קשים מדי או מסוכנים מדי לטיפוס ללא בולטים. מסנר האמין ברוח ההרפתקה והתגבר על הקשיים בעזרת מיומנות ונחישות. הוא התנגד לפתיחה של מסלולים בלתי אפשריים אחרים, על ידי שימוש בבילוט אקסטנסיבי בעזרת טכנולוגיה.

לפני המאמר: הסבר קצר: אמיליו קומיצי (Emilio Comici, 1901-1940), היה מטפס איטלקי ידוע. קומיצ'י התפרסם, בין השאר, בזכות המצאת הקונספט של "דירטיסימה" (direttissima): מסלול ישר העוקב אחרי מסלולה הדמיוני של טיפת מים הגולשת מן הפסגה. המסלול של טיפת המים מייצג מסלול ישר ומושלם מבסיס המצוק ועד הפסגה. (המילה האיטלקית direttissima הפכה מקובלת גם באנגלית לתיאור מסלול ישר; המילה המקורית באנגלית היא plumbline, ופירושה אנך. גם בה מסנר משתמש). כאידיאל אסתטי למסלולים ארוכים וחדשים על קירות גדולים, הרעיון של direttissima מייצג שלמות.

• על רצח הבלתי-אפשרי כתב גם מאט רוברטסון במגזין Rock and Ice.
• המקור באנגלית

רצח הבלתי-אפשרי

ריינהולד מסנר

מה יש לי באופן אישי נגד מסלולי "דירטיסימה"? שום דבר. למעשה, אני סבור שהרעיון של מסלול "זרימת טיפת המים" הוא אחד הדברים ההגיוניים ביותר שקיימים. כמובן שמסלול כזה התקיים מאז ומעולם, אם ההר מאפשר זאת. אבל לפעמים, קו החולשה סוטה לשמאל או לימין מקו הזרימה. אנו רואים מטפסים, כוונתי לאלה שפותחים את המסלול, ממשיכים ישר למעלה, כאילו קו החולשה לא סטה, תוך כדי תקיעת בולטים, כמובן. מדוע הם בוחרים בדרך הזו? הם אומרים: "בשביל החופש". הם אינם מבינים שהם עבדים של האנך.

הם פוחדים מסטייה מן הקו. פול קלודל מכריז: "כשמופיעים קשיים, ההגיון מחייב לא להימנע מהם, כי אם להתמודד עימם". וזוהי גם הטענה של תומכי ה"דירטיסימה", בידעם מראש שהציוד שהם מביאים, יישא אותם מעבר לכל מכשול. הם מתמודדים עם בעיות שאינן קיימות עוד. האם המסלול יכול לעצור אותם עם קושי בלתי צפוי? הם מחייכים: מנים אלה עברו מזמן! ה"בלתי אפשרי" בטיפוס נעלם, נרצח בידי הדירטיסימה.

ועם זאת, מסלולי דירטיסימה לא היו רעיון כלכך רע בפני עצמו, אילו הרוח שהפיצה אותם לא היתה חודרת לכל תחומי הטיפוס. תארו לכם מטפס על פייס של סלע, יתד ברזל מתחת לרגליו וסביבו רק סלע צהוב, שלילי. הוא כבר עייף, והוא קודח חור לבולט הבא מעל היתד האחרונה. הוא לא מוותר. בעקשנות, בולט אחרי בולט הוא מתקדם. בכוח, בדרכו, ולא באחרת, ייפתח המסלול.

בולטים מכאניים הם מובנים מאליהם בימינו. הם חלק מן הציוד, רק למקרה שיצוצו קשיים שאי אפשר יהיה להתגבר עליהם בשיטות רגילות. המטפס של היום אינו מעוניין להתנתק מהאפשרות לסגת. הוא נושא את האומץ שלו בתיק, בצורת בולטים וציוד. על קירות סלע לא מתגברים עוד בעזרת מיומנות טיפוס, אלא דרך השפלתם, פיץ' אחרי פיץ', בעזרת עבודה ידנית שיטתית. מה שלא הספקנו היום, נמשיך מחר. מסלולי טיפוס חפשי הם מסוכנים, אז הם מאובטחים בבולטים או בפיתונים. שאיפות אינן מסתמכות על מיומנות, אלא על כמות הציוד והזמן שיש למטפס. הגורם המכריע אינו אומץ, אלא יכולת טכנית. טיפוס עשוי לארוך ימים על גבי ימים, והבולטים והפיתונים נספרים במאות. The decisive factor isn't courage, but technique; an ascent may take days and days, and the pegs and bolts counted in the hundreds. Retreat has become dishonorable, because everyone knows now that a combination of bolts and singlemindedness will get you up anything, even the most repulsive-looking direttissima.

Times change, and with them concepts and values. Faith in equipment has replaced faith in oneself; a team is admired for the number of bivouacs it makes, while the courage of those who still climb "free" is derided as a manifestation of lack of conscientiousness.

Who has polluted the pure spring of mountaineering?

The innovators perhaps wanted only to get closer to the limits of possibility. Today, however, every single limit has vanished, been erased. In principle, it didn't seem to be a serious matter, but ten years have sufficed to eliminate the word 'impossible' from the mountaineering vocabulary.

Progress? Today, ten years from the start of it all, there are a lot of people who don't care where they put bolts, whether on new routes or on classic ones. People are drilling more and more and climbing less and less.

"Impossible": it doesn't exist anymore. The dragon is dead, poisoned, and the hero Siegfried is unemployed. Not anyone can work on a rock face, using tools to bend it to his own idea of possibility.

Some people foresaw this a while ago, but they went on drilling, both on direttissimas and on other climbs, until they lost the taste for climbing: why dare, why gamble, when you can proceed in perfect safety? And so they become the prophets of the direttissima: "Don't waste your time on classic routes - learn to drill, learn to use your equipment. Be cunning: If you want to be successful, use every means you can get round the mountain. The era of direttissima has barely begun: every peak awaits its plumbline route. There's no rush, for a mountain can't run away - nor can it defend itself."

"Done the direttissima yet? And the super diretissima?" These are the criteria by which mountaineering prowess is measured nowadays. And so the young men go off, crawl up the ladder of bolts, and then ask the next ones: "done the direttissima yet?"

Anyone who doesn't play ball is laughed at for daring take a stand against current opinion. The plumbline generation has already consolidated itself and has thoughtlessly killed the ideal of the impossible. Anyone who doesn't oppose this makes himself an accomplice of the murderers. When future mountaineers open their eyes and realize what has happened, it will be too late: the impossible (and with it, risk) will be buried, rotted away, and forgotten forever.

All is not yet lost, however, although 'they' are returning the attack; and even if it's not always the same people, it'll be other people similar to them. Long before they attack, they'll make a great noise, and once again any warning will be useless. They'll be ambitious and they'll have long holidays - and some new 'last great problem' will be resolved. They'll leave more photographs at the hut, as historical documents, showing a dead straight line of dots running from the base to summit - and on the face itself, will once again inform us that "Man has achieved the impossible."

If people have already been driven to the idea of establishing a set of rules of conduct, it means that the position is serious; but we young people don't want a mountaineering code. On the contrary, "up there we want to find long, hard days, days when we don't know in the morning what the evening will bring". But for how much longer will we be able to have this?

I'm worried about that dead dragon: we should do something before the impossible is finally interred. We have hurled ourselves, in a fury of pegs and bolts, on increasingly savage rock faces: the next generation will have to know how to free itself from all these unnecessary trappings. We have learned from the plumbline routes; our successors will once again have to reach the summits by other routes. It's time we repaid our debts and searched again for the limits of possibility - for we must have such limits if we are going to use the virtue of courage to approach them. And we must reach them. Where else will be able to find refuge in our flight from the oppression of everyday humdrum routine? In the Himalaya? In the Andes? Yes certainly if we can get there; but for most of us there'll only be these old Alps.

So let's save the dragon; and in the future let's follow the road that past climbers marked out. I'm convinced it's still the right one.

Put on your boots and get going. If you've got a companion, take a rope with you and a couple of pitons for your belays, but nothing else. I'm already on my way, ready for anything - even for retreat, if I meet the impossible. I'm not going to be killing any dragons, but if anyone wants to come with me, we'll go to the top together on the routes we can do without branding ourselves murderers.