כל הסיפור התחיל בבוקר ההוא, כשקרולין הזמינה אותי לבית קפה בשבת בבוקר. זה הקטע הזה עם הבראנצ' בפריז, של קרולין המצחיקה הזו, בעלת החלומות, האידיאלים והשאיפות לתיקון העולם, היא והחברות הפמיניסטיות שלה. טוב, אז אני יושב שם בשעת בוקר מאוחרת, ליד כיכר הבסטיליה. השמש זורחת ואני שותה נואזט, שזה בעצם אספרסו ארוך עם טיפת חלב, בקיצור קפה עם ריח מצויין וטעם חזק. אני מוקף בחבורה של נשים יפות, מה עוד צריך כדי להיות שמח ברגע הזה בפריז?

כל החבורה הזו מקשקשת בצרפתית, ואני לא ממש מבין על מה הן מדברות, רק מילה פה ומילה שם. אז אני שואל, באנגלית, מה מטרת כל הפגישה הזו, ומה כל הקטע. אני מקבל מקרולין הסבר ארוך על הקבוצה. הן קבוצה של נשים, שנפגשות כל שבוע בשבת בבוקר, לבראנצ’, ומדברות בנושא מסויים. הנושא שנבחר לבוקר הזה הוא: האובייקטיזציה של גוף האישה בפירסומות. כמו שהייתם מנחשים, בפגישה של פמיניסטיות מיליטנטיות צרפתיות, זה מיד מוביל לזה שהכל באשמת הגברים, והתרבות הפטריארכלית, והניצול, והקפיטליזם. די מהר זה עובר לשיח הפוסטמודרניסטי הנבוב שדן בשנאת ה"אחר" ומציג את כל העולם או כקרבן או כמנצל של הקרבנות. זה ברור לגמרי שהמנצל של הקרבנות זה הגבר, וליתר דיוק הגבר הלבן בתרבות המערבית/אירופאית, שמנצל נשים ושחורים וילדים וערבים וזונות ואת כל הנדכאים שרק אפשר להעלות על הדעת ואת משאבי כדור הארץ ומוכר לכולם נשק וקובר אצלם את הפסולת הגרעינית שלו ומזהם את האוקיינוסים בנפט ועוד ועוד ועוד.

אוקיי, השיחה ממשיכה ואני מתרכז בקפה ובסלט, ודי נהנה מכל הסיטואציה, במיוחד מזה שלמרות שאני גבר לבן, אני לא צריך לתת דין וחשבון לבנות האלה. פתאום, פונה אלי אחת מהן, יסמין. יסמין היא אלג'יראית שחורה יפהפיה, שמתברר שהיא דוברת אנגלית מצויינת. אז היא פונה אלי, עם המבטא הצרפתי-אפריקאי המגניב הזה, ושואלת אותי שאלה. "אילו היתה לך משאלה", היא שואלת, "מה היית מבקש?"

אני מחזיר את נושא השיחה אליה ושואל אותה מה היא עושה בצרפת ולמה היא עברה לכאן. היא מספרת לי על הילדות שלה באלג'יר, ועל איך שמכרו אותה להינשא לאלג'יראי עשיר שחי בצרפת. היא היתה בת 11, ומאז היא עברה הרבה. בין היתר היא ברחה מהבית של בעלה, התגרשה ממנו והיום היא עובדת כעיתונאית עצמאית. היא כותבת בעיקר על נשים שחורות בצרפת, מדוכאות, כמובן. כל זה נמשך כמה דקות, והיא ממוקדת בצורה מדהימה. למה אני אומר ממוקדת? כי מייד אחרי זה היא חזרה לשאלה שלה: "אילו היתה לך משאלה, מה היית מבקש?" אני חושב כמה שניות ואומר: "שאוכלוסיית העולם תמנה חמישים אלף". כמובן שמיד אני מקבל מבט צונן, מקפיא דם, שגם בלי המילים שבאו מיד אחריו היה אומר משהו כמו שהן אמרו: "הנה לכם, כמו כל גבר טיפוסי, גם הוא רוצה להרוג את כל האחרים". אני עונה: "למה להרוג? פשוט שלא יהיו, ולמה אחרים? אולי גם אני לא אהיה?" היא ממשיכה עם עוד שאלה: "למה חמישים אלף?" אני: "חמישים אלף, או חמישה מיליון, או חמישים מיליון, לא משנה, אבל שיהיה משהו קבוע." היא מביטה בי שוב, חושבת משהו לעצמה, וחוזרת לקשקש בצרפתית.

בעצם, זה התחיל בקפטריה של האוניברסיטה. כמה שבועות אחר כך. בתחילת שנת הלימודים פתחו קפטריה חדשה. עם קפה טוב, גינה נחמדה ומוצלת (חלק יאמרו – מוצלת מדי) וסנדוויצ'ים מצויינים. ישבתי שם עם יוסי ניוטון, דיברנו ושתינו קפה. אני מכיר את יוסי כבר הרבה שנים. נפגשנו בתואר ראשון, הוא במתמטיקה ואני בפיזיקה, בשיעור הראשון באלגברה, והיתה שם גם שלומית, שלמדה מחשבים. תוך כדי לימוד, משדות וקטוריים למטריצות ולחבורות הפכנו שלושתנו לחברים. כלומר, שנינו היינו מאוהבים בשלומית עד כלות, והיא שמרה על ריחוק ונהנתה מכל העניין. ככה המשכנו עם הלימודים, סיימנו את התואר הראשון, המשכנו לתואר שני וסיימנו גם אותו. לכמה שנים נפרדו דרכינו, כשאני עשיתי דוקטורט בפיזיקה של המחשבה הקוגניטיבית בפוליטכניקום של פריז, והוא נסע לארה"ב, לעבוד על מודלים של חלימה בבינה מלאכותית. אני המשכתי לחלום על שלומית, ואני מנחש (לפחות הייתי רוצה לחשוב שלא רק אני תקוע באותו המקום) שגם יוסי. שלומית נסעה לקיימברידג' ועסקה, ועדיין עוסקת, בפיתוח מודלים ממוחשבים של התפתחות של דברים. זה כולל התפתחות של הכל: של שפות, של חברות של חיות, וגם של חברות אנושיות. היא מצאה באנגליה מקום מצויין להתעסק בזה והפכה לבת סמכא עולמית בעניין. יוסי ואני חזרנו לכאן, לאוניברסיטה שבה גדלנו, ויש לנו את הפגישה השבועית הזו על כוס קפה, שבה אנחנו דנים ברעיונות שלנו ושל אחרים, צוחקים קצת ונהנים מהשלווה האקדמית. במיוחד אהובה עלינו ההשתלחות במאמרים מגוחכים שמתפרסמים ב-Nature וסתם במחקרים שהתפרסמו למרות שהסטטיסטיקה שלהם לא מבוססת. יש כלכך הרבה כאלה שהמסקנות מניתוח התוצאות שלהם צריכות להיות שכל המחקר חסר משמעות. זה מנהג שהיה לנו עוד בסוף התואר השני, כששלומית היתה איתנו. היא היתה מעולה בזה. בעצם, זו היא שלימדה אותנו איך מוצאים טעויות של אחרים ולומדים מהן.

טוב, אז איפה היינו? אה, בקפטריה. אז ישבנו עם הקפה, אני כירסמתי את הקרואסון שלי, ויוסי את המאפין שלו. אני לא זוכר מה היה הנושא, אבל הוא התחלף כשיוסי אמר: "תגיד, מה אוכלוסיית העולם?". אמרתי: "לא יודע, חצי ביליון? למה?". הוא אמר: "יש ב-Sociology מאמר שפורסם לפני שבועיים, שטוען שיש בכל מיני תרבויות פרימיטיביות טענה שכשאלוהים מתעצבן – יש מבול." "נו, חכמה גדולה, זה ממש חידוש וראוי לפירסום בעיתון מדעי. חסרות דוגמאות: המבול ונוח אצלנו, מסעות גילגמש ואותנפישתים אצל הבבלים, ביצת הזהב של ברהמה, 'כדור הנחושת' ודאוקליון אצל היוונים, ובטח אם שלומית היתה כאן, היתה מוסיפה עוד איזה עשרים סיפורים דומים." "נו, באמת", התעצבן עלי יוסי, "ככה אתה מכיר אותי? מתלהב משטויות של עיתונים מדעיים, ועוד במדעי החברה?" "אז מה הקטע?", שאלתי.
"הקטע, הוא שהם מצאו כמה כאלה תרבויות שטוענות שזה במחזוריות."
"כמו גלאציאלים?"
"משהו כזה, אבל בתקופות קצרות הרבה יותר, והמחזוריות אינה של זמן אלא של גודל אוכלוסיה."
"מה זאת אומרת גודל אוכלוסיה, ומה הקשר למבול?"
"אני לא זוכר בדיוק. אתה יודע, זה בכל זאת ב-Sociology, לא קראתי בעיון, אבל אני אחפש לך את זה ונסתכל על זה יחד על כוס קפה, הולך?"

"הולך."

טוב, חלפו כמה שבועות, אני שכחתי מכל העניין, וגם יוסי כנראה שכח. בכמה שבועות האלה, לא יצא לנו להיפגש. זה היה בתקופה הזו של השנה, אתם יודעים, והיו לי כל מיני מכתבי בקשה לתקציבי מחקר. דווקא התקשרתי ליוסי כמה פעמים, והוא התחמק, אבל זה היה לי נוח, בגלל בקשות התקציב האלה. בפעם הבאה שנפגשנו, הצטברו אצלי כמה דברים שרציתי לדבר עליהם עם יוסי, אבל הוא מיד ניגש לעניין:
"זוכר את הסיפור הזה על המבול שמגביל את גודל האוכלוסיה? אז בדקתי את זה בחודש האחרון, שמע, יש כאן משהו רציני."
מהרצינות שלו היה ברור לי מיד שלא נגיע לנושאים שאני הבאתי, אבל לא היה לי ממש איכפת.
"רציני, מה זאת אומרת?"
"תראה, דיברתי עם שלומית והיא מכירה את זאתי שכתבה את המאמר הזה. בורקה, קוראים לה, נדמה לי. אף אחד לא לוקח אותה ברצינות. היא אוספת פולקלור כבר המון שנים, יש לה אובססיה כזו עם אגדות. בעצם היא בודקת גדלי שבטים, צפיפויות אוכלוסין ממוצעות, כושר הנשיאה האפקטיבי של השטח והשפעתם על התפתחות אגדות. משם שלומית מכירה אותה. לפני כמה זמן הבורקה הזו היתה מעורבת בשערוריה אקדמית. היו חשדות שהיא המציאה כל מיני אגדות שהיו מאששות ממצאים ארכיאולוגיים בדרום אמריקה. האגדות לכאורה ביססו איזה תיאוריה על הקשר בין פולחנים משוערים ובין גודל אוכלוסיות שבטים מקומיות. שלומית סיפרה שבסוף נתנו לה לצאת מזה בלי כלום, אבל השם האקדמי שלה נפגע מאד. בכל אופן, האגדות האלה שעליהן היא סיפרה הן משהו אחר."

"איך אחר?"
"טוב, לא בדיוק משהו אחר, אבל אתה יודע, היא חוקרת פולקלור, מה הם יודעים?"
"נו, אתה הולך למתוח אותי עוד הרבה?". התחלתי כבר להתרגז. יש ליוסי מן מנהג כזה שהוא מושך אותך לשאול שאלות מדוייקות כדי שתצטרך "לחלוב" ממנו את האינפורמציה.
"טוב, טוב, תירגע. אוף, איזה לחוץ, אתה מוציא מזה את כל הכיף."
"נו?"
"אתה יודע על מלחמת העולם השניה?"
"מה? בטח שאני יודע. שהיתה מלחמה. מה עם מלחמת העולם השניה?"
"כמה אנשים נהרגו אז?"
"לא יודע, עשרים מיליון?"
"אוקיי, ומה עם מלחמת העולם הראשונה?״
"גם כן משהו כזה, נראה לי."
"ומה עם הרעב הגדול של סוף המאה הקודמת?"
"לא יודע, באפריקה? אני מתאר לי שגם כן משהו כזה. רגע, רגע, מה אתה מנסה להגיד?"
"אני לא מנסה להגיד, אני אומר שמה שעשיתי בחודש האחרון היה לבדוק מה היה גודל האוכלוסיה האנושית בדיוק לפני כל אחד מהאירועים האלה."
"נו?"
"ויוצא שזה די מובהק, ברגע שהאוכלוסיה גדלה ומתקרבת לגודל מסויים, קורה משהו שמקטין אותה בחזרה."
"רגע, זה עניין גאיה הזה? אבל אין לזה שום הוכחות או ביסוס אמיתי. ומה הקשר למבול?"
"זה לא תיאורית גאיה, למרות שאפשר להסתכל על זה גם ככה. הרעיון של גאיה הרי אומר שכל הפלנטה מתנהגת כמו אורגניזם אחד. אם צריך להקטין את האוכלוסיה האנושית, זה יקרה, וזה המבול."
"מה? המבול?"
"אתה לא מבין? המבול הוא לא גשם חזק מאד שיורד, המבול הוא מטאפורה לאסון באופן כללי. כל אסון יכול להיות מבול: מלחמה, מגפה, רעב, צמא, רעידת אדמה, התפרצות של הר געש. כל דבר, ובלבד שיצמצם את האוכלוסיה."
"אוקיי, אז יש קטסטרופות, אז?"
"תשמע, ככל שאני חושב על זה יותר אני יותר משתכנע שיש כאן משהו יותר גדול."
"גדול? נשמע לי כמו תהליך טבעי."
"מה זה תהליך טבעי? באיזו רמה? ולמה כל פעם זה קורה באותו גודל אוכלוסיה. בשלושים אלף השנים האחרונות האוכלוסיה העולמית לא עלתה אל מעל 600 מיליון. למה 600 מיליון? לא נראה לך שהעולם יכול לקיים יותר מזה? מה, הפלנטה יודעת משהו שאנחנו לא יודעים?"
"אז מה נראה לך?"
"לא יודע, אבל אני מתכוון לנסות לגלות. כבר דיברתי על זה עם שלומית ברשת, והיא נשמעה מתעניינת. אתה בפנים?"
"לא יודע, אין לי זמן לזה עכשיו, תן לי לחשוב על זה."
אבל בתוכי ידעתי שאם שלומית בפנים, כנראה שיש בזה משהו. יש לה אינטואיציה מדהימה, לשלומית. רציתי לדבר איתה על זה. "אבל" אמרתי, "אם אני חוזר לשאלה ששאלתי לפני חודשיים מה הקשר לגודל האוכלוסיה?"

"אני לא יודע איך זה עובד, ואם הקשר הוא בכלל סיבתי, אבל בכל פעם שהאוכלוסיה מגיעה לגודל מסויים, נגיד 628 מיליון, קורה משהו שמקטין אותה בצורה משמעותית." "רגע רגע, מה? 628 מיליון? כמו שני פאי מיליון?" "אולי, למה לא?"

הפעם כבר לא שכחתי מזה. דיברתי עם שלומית והיא נשמעה מאד מתעניינת, אבל מסוייגת משהו. היא לא ידעה להגיד בדיוק, אבל חשבה שזה מוזר, ובטח דורש בדיקה. ואם שלומית אמרה, אז צריך לבדוק. לא אמרתי ליוסי כלום, אבל התחלתי לשבת בספריה של המחלקה להיסטוריה ולקרוא, בכל רגע פנוי שהיה לי. קראתי מאמרים על פולקלור ואגדות, על כתבים דתיים עתיקים, על מבנה של חברות אנושיות, על התפתחות של מבנים פוליטיים ועוד כל מיני. בעיקר חיפשתי סקירות ספרות שמסכמות נושאים. אני אוהב סקירות, כי למרות שהן לא מעמיקות, הן נותנות מבט רחב יותר על הנושא, ומביאות רעיונות של הרבה אנשים. זה מאפשר לבחון את הנושא הנסקר מכמה כיוונים. לאט לאט השתכנעתי שזה לא יכול להיות צירוף מקרים. הצלחתי למצוא משהו בין עשרים לשלושים סיפורים המתאימים לאותה תבנית, חלקם מתועדים היטב, בהיסטוריה המודרנית (מלחמות גדולות, אסונות טבע וכו') וחלקם בהיסטוריה עתיקה, מטקסטים שהשתמרו באופן חלקי. התבנית היתה של השמדה המונית וצמצום משמעותי של האוכלוסיה העולמית. עוד משהו שחזר על עצמו היה שזה קרה בקצב הולך וגדל: בהתחלה כל אלף-אלפיים שנים, אחר כך כל חמש מאות שנים, אחר כך כל מאתיים, מאה ולאחרונה זה קורה כל כמה עשורים. הייתי מאד גאה בגילוי הזה. אבל החלטתי, שלפני שאספר עליו לשלומית וליוסי, אנסה לנחש את מידת השינוי בקצב ההופעה של האירועים הללו. בדיקת פשוטה של התאמת העקומה במחשב הושיבה את הנקודות יפה מאד סביב עקומה אקספוננציאלית עד לפני מאתיים או שלוש מאות שנה. ואז זה התחיל להתרחק מן העקומה וקצב האירועים האיץ באופן ברור. זה קצת בלבל אותי.

שלחתי אימייל לשלומית עם התוצאות. היא ענתה לי מייד, והציעה מודל שיכול להסביר את העניין, כך חשבנו. הרעיון שלה היה שאולי יש כמה פרמטרים שקובעים את הצפיפות של האירועים. הפרמטרים עשויים להיות תלויים בהתפתחות של חברות אנושיות. אז פרמטר אחד היה מאד דומיננטי עד לפני כמה מאות שנים, והוא הכתיב עקומה אקספוננציאלית עם מקדם אחד. בתקופה האחרונה פרמטר שני הפך להיות הדומיננטי, והוא מכתיב מקדם אחר במשוואה, ומאיץ את קצב האירועים. צריך לנסות לחלק את העקומה לכמה מקטעים, ולראות במה תלוי כל מקטע כזה. עשיתי את זה. יצא, שאמנם לרוב האירועים, עד לפני כשלוש מאות שנה, העקומה האקספוננציאלית התאימה מצויין, אבל בתקופה היותר מאוחרת, הנקודות הסתדרו סביב פרבולה לא מאד תלולה, ואז שוב התקרבו באופן מובהק. זה קצת מפחיד, אם חושבים על זה. על פי העקומה ניתן לשער מתי יתרחש האסון הבא. נראה שאנחנו לא מאד קרובים לקצה של העקומה, אבל אם זה ימשיך ככה זה יגיע בסוף לקטע בו העקומה תלולה מאד. כלומר – שהאירועים צפופים מאד. מה יכול להאיץ את הקצב? בדיקה קצרה הראתה שזה מושפע בעיקר מההתפתחות הטכנולוגית, ובעיקר ברפואה. זה התחיל עם הגילוי של חשיבות ההיגיינה, המשיך בהאטה בתמותת תינוקות בלידה, ילדים בגיל צעיר ומבוגרים ממחלות כמו דלקת ריאות, שחפת ומלאריה, חיסונים וכו'. נראה שהשיפור ביכולות של הרפואה הביאו להאצה בקצב הגידול של האוכלוסיה, וכך צופפו את האסונות הגלובליים הללו, שנראה באופן ברור שהם שומרים על גודל האוכלוסיה מתחת לסף מסויים. שלומית התחילה להתלהב ממש. קראנו ליוסי לשיחת ועידה ברשת הבין-אוניברסיטאית. סיפרנו לו על ההתקדמות והוא שאל: "אפשר לעשות סימולציה שתראה מה היה קורה אם לא היתה מגבלה כזו על האוכלוסיה העולמית?" שלומית ואני השתתקנו. על כיוון כזה לא חשבנו בכלל. שלומית התעשתה ראשונה ואמרה: "אני אכין רשימה של נושאים ונחלק בינינו את העבודה. ברור לכם שזה הולך להיות ספקולטיבי לחלוטין? ששום דבר מזה הוא לא מדע באמת, נכון?" שנינו הנהנו בחוסר ביטחון. זה היה שונה מכל מה שעשינו עד כה. טוב, זה לקח כמה ימים ושלומית העבירה לנו לוח זמנים להמשך. יוסי קיבל לעבוד על ההשפעה על המערכת האקולוגית ואני קיבלתי להעריך את התפתחות הכלכלה-חברה-מדע. לעצמה השאירה את המידול של כל העניין, כראוי למישהו מתחום מדעי המחשב. הרעיון היה לנסות להעריך מהם הגורמים המשפיעים ביותר על כל תחום, ועל פי זה, לנבא איך כל תחום מכל אלה היה מתפתח ללא מגבלה על גודל האוכלוסיה. התחלתי לחשוב, לכתוב רעיונות, ולתכנן את ההמשך. ככל שעבדתי על זה יותר, כל הנושא נראה לי יותר חשוב. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדע, כך זה נראה, שמישהו עבד על ספקולציות טהורות וניסה ממש לנחש מה היה יכול להיות בתנאים אחרים. בטח, ניסו את זה קודם, אבל רק מתמטיקאים, וכולם יודעים שאין לנו, למתמטיקאים, מושג על מה באמת קורה בעולם.

אה, כן, וגם סופרי מדע בדיוני מתעסקים בזה, אבל גם להם אין באמת מושג והם רק מנחשים.

זה לקח חדשיים, קצת יותר מהתכנון על פי לוח הזמנים, עד שיוסי העביר לשלומית את הנתונים שלו על האקולוגיה של העולם ללא הגבלת גודל האוכלוסיה. על פי הנתונים האלה היא בנתה מודל. המודל היה פשוט בהתחלה, אבל נאלצנו להוסיף לו עוד ועוד משתנים, עד שהמחשב שלי קרס תחת העומס. ביקשנו זמן מחשב מהמערך הבין-אוניברסיטאי במזרח אירופה, המערך החדש שהושלם כמה חדשים לפני כן. שלומית ויוסי היו צריכים להפעיל את כל הקשרים שלהם כדי לקבל זמן חישוב, וגם זה, על תקציבי המחקר שלהם, ובלי לספר לאף אחד על מה הם עובדים.

בכל אופן, במודל הראשוני, ככל שגדלה האוכלוסיה, נוצר לחץ על משאבי הסביבה. זה היה צפוי ומוכר. דארווין כבר אמר את זה, וגם כל מודל בסיסי של גודל אוכלוסיות באקולוגיה מדבר על כושר הנשיאה של הסביבה. המודל הסופי, לעומת זאת, טוב, זה היה מדהים, אי אפשר לתאר את זה אחרת. קודם כל, ככל שגדלה האוכלוסיה האנושית במודל, גדל הצורך באנרגיה. מעל גודל מסויים נוצר צורך משמעותי במקורות אנרגיה חדשים: גז, דלקים פוסיליים, ביקוע גרעיני. כל אלה מוכרים למדע, אבל לא נחוצים כשגודל האוכלוסיה הוא כמו שהוא כיום. כל עוד האוכלוסיה לא עברה סף מסויים, הספיקו מקורות האנרגיה שלנו: תחנות הידרו-אלקטריות באיזור הממוזג, אנרגיה סולארית באיזורים הטרופיים והסוב-טרופיים. כל המקורות האחרים הפכו להיות חשובים ביותר, שלא לאמר חיוניים, במודל הממוחשב. ברגע שצפיפות האוכלוסיה באיזור מסויים גדלה, נוצר צורך במקורות אנרגיה נוספים. השימוש במקורות האנרגיה האלה יצר זיהום נוראי: בעיקר של האויר, אבל גם של המים ושל הקרקע. זה היה מזעזע. אבל זו היתה רק ההתחלה. הרחבנו את הפרמטרים של המודל והוספנו פרמטרים אישיים: רצון, תשוקה, אספנות, תחרותיות וכו’. התוצאה הראשונה היתה שככל שגדלה האוכלוסיה, גדל היקף הייצור התעשייתי. כל אחד רוצה אחד מכל דבר. כל טכנולוגיה שמפתחים, אפשר למכור הרבה יותר ממנה. כל אחד רוצה טלויזיה, מחשב, טלפון אלחוטי, טלפון סלולרי, פקס, מכונית וכן הלאה וכן הלאה. מכיוון שיש כלכך הרבה אנשים למכור להם, הרי שאפשר למכור להם עוד ועוד. ועם האוכל, כמו שאומרים, בא התיאבון. למה להוציא טכנולוגיה חדשה לשוק? אפשר להוציא אותה בכמה שלבים. התפתחה דינאמיקה כזו שכל מי שמפתח משהו חדש, קודם כל משחרר גירסה מנוונת שלו, ואח"כ גירסה כמעט גמורה, ואחר כך גירסה עם כל התכונות עובדות, אבל לא מושלם, כדי שגם הגירסה הבאה תהיה אטרקטיבית. ובינתיים, אנשי הפיתוח והשיווק יפתחו יחד את המוצר הבא, ואם יש מוצר לא נחוץ, אנשי המכירות והפרסום כבר יפתחו טכניקות מיוחדות שמטרתן לשכנע למה כל אחד צריך כזה… תהליכי הייצור דרשו עוד ועוד אנרגיה וזה, כמובן, הגדיל את הזיהום.
חוץ מזה היתה הדת. מרגע שהכנסנו פרמטר של אתניות או שבטיות למודל, זה הפך יותר דומיננטי. ככל שהאוכלוסיה גדלה, ושטחי המחיה הפכו יותר ויותר צפופים, כך הדתות הפכו יותר דומיננטיות. אנשים נזקקו להצדקה למה הם יותר טובים, נבחרים או מתאימים לתפוס מקום חשוב בעולם, ועל ידי כך הצדיקו את ההתנהגות האגרסיבית שלהם כלפי אחרים, וכלפי קבוצות אחרות. וכמובן שהצפיפות הגדלה והולכת עודדה את האגרסיביות הזו, וקידמה את הרעיונות השבטיים-דתיים עוד יותר.

האמת היא, שבמידה מסויימת זה היה די מדכא. גם מלהיב, באופן קצת סוטה, לשלושה מדענים לעסוק בספקולציות על היסטוריה אלטרנטיבית, אבל בעיקר מדכא.
השלב הבא היה לחקור את המכניזם, ועוד כל מיני שאלות שעלו: איך זה בכלל יכול לעבוד, מה גורם למגבלה על גודל האוכלוסיה, האם זהו מספר קבוע? אם יש חיים במקומות אחרים, אותו חוק יהיה תקף גם אצלם? ואם כן, זה יהיה אותו גודל אוכלוסיה?
השארתי את השאלות הפילוסופיות לאחרים, ואני החלטתי לחזור למחלקה להיסטוריה. אחד הכיוונים שהחלטתי לבדוק הוא האלמנט הפולקלוריסטי והקשר שלו להיסטוריה. זה היה הגיוני כי משם, מאגדות המבול, הרי כל העסק התחיל. אז חשבתי לעצמי, למה לעסוק רק באגדות עתיקות? למה המבול ולא בפולקלור יותר רצנטי? מה הופך את המבול ליותר משמעותי מאגדות מודרניות? הרי לפי הגישה הפוסט-מודרניסטית, יש לתת לכל הנרטיבים את אותו משקל ואותה חשיבות בדיוק. אם לוקחים את זה כהנחת עבודה, אז גם לאגדות מודרניות, אגדות אורבניות וסיפורים לא מבוססים מכל מיני סוגים צריך לתת את אותה תשומת הלב. התחלתי לבנות רשימה של אגדות אורבניות החל מסוף המאה הקודמת. מסתבר, שיש לא מעט מחקרים על אגדות אורבניות, רובם אוספים של אגדות כאלה, וכל מיני נסיונות לקיטלוג של סיפורים לפי כל מיני קריטריונים.

אז מצאתי סיפורים עם אופי מיני כמו הסיפור על הדיילת שרצה להגיד לקברניט שהמיקרופון פתוח, או כמו זה על הזוג שנשאל איפה המקום הכי נועז שהם עשו את זה, והבעל אמר במטבח, והיא אמרה בתחת. מצאתי סיפורים מורבידיים כמו הסיפור על הסבתא שמתה בטיול לקנדה והמשפחה החליטה להחזיר את הגופה בתא המטען וגנבו להם את האוטו, סיפורים על תאונות מצחיקות כמו זה שחיבר מנוע סילון לאוטו שלו והתאייד מהתנגשות בקיר או על ההוא שחיבר לכורסא שלו בלוני חיזוי מזג אוויר והמריא (בלי כוונה) לגובה 16000 רגל.

מצאתי ספר על אגדות ספורט אקסטרים: צנחן חפשי שנשאר בחיים כשפתח את המצנח רק באופן חלקי וממש לפני הפגיעה בקרקע, מטפס שמצא את עצמו בלי חבל בצעד הקשה של המסלול והצליח תוך כדי נפילה לתפוס בשתי אצבעות את האוזן של הבולט וצוללן שנמצא ללא רוח חיים באמצע יער שרוף באיזה אי ביוון.

והיום, אני יושב בספריה, מולי על השולחן ערימה ענקית של ספרים. הספר שביד שלי הוא עוד אוסף של סיפורים מוזרים, על הספר הזה עוד לא עברתי. זה לא ממש ספר, יותר חוברת כזו. אני מעלעל בו, לא רואה שום דבר מעניין. אני עובר לתוכן העניינים ובוחן את כותרות הפרקים. יש הקדמה על מקורם של הסיפורים בספר, וכל פרק הוא סיפור בפני עצמו. לא נראה מעניין, וגם לא נראה קשור לכלום. בהקדמה טוען המחבר, שהסיפורים בספר הזה אולי נראים ומרגישים כמו אגדות אורבניות, אבל הם לא. לא אגדות, זאת אומרת. הוא מדגיש שכל הסיפורים הללו אכן קרו, אבל אולי במציאות אחרת, בתקופה אחרת. אני חושב לעצמי, מה זה, ספר פנטזיה? שר הטבעות או משהו? אני שוב עובר על התוכן, כשמשהו צד את עיני. הסיפור בעמוד 73 נקרא "קרולין". זה נשמע לי מוכר מדי, אני מנסה להיזכר במשהו ולא מצליח.

אני פותח את הספר בעמוד 73 וקורא:
כל הסיפור התחיל בבוקר ההוא, כשקרולין הזמינה אותי לבית קפה בשבת בבוקר, הקטע הזה עם הבראנצ' בפריז. קרולין המצחיקה הזו, בעלת החלומות, האידיאלים והשאיפות לתיקון העולם, היא והחברות הפמיניסטיות שלה. טוב, אז אני יושב שם בשעת בוקר מאוחרת, ליד כיכר הבסטיליה. השמש זורחת ואני שותה נואזט, שזה בעצם אספרסו ארוך עם טיפת חלב, בקיצור קפה עם ריח מצויין וטעם חזק. אני מוקף בחבורה של נשים יפות, מה עוד צריך כדי להיות שמח ברגע הזה בפריז?