מאת: אנדריאה ענתי

זהו החלק השני של המאמר של אנדריאה על שינויים בגישה לטיפוס לאורך השנים. מי שלא קרא את החלק הראשון שיקליק כאן.

ועכשיו, אחרי ההקדמה המיותרת שלי – לחלק השני של המאמר של אנדריאה:

בשנים האחרונות מסתמן עידן חדש, עידן של מטפסים שכאילו בכלל לא נהנים לטפס; מעניין אותם רק לסמן v על דרגת קושי מסויימת. לא מזמן שמעתי שהציעו למטפסת צעירה לטפס מסלול יפה בעין פארה והיא אמרה: לא, כבר עשיתי אותו. אפשר להבין מזה שהיא לא רצתה לבזבז זמן על טיפוס שלא היה נותן לה קרדיט נוסף. הגישה בהחלט לגיטימית, ובמידה מסויימת הייתה תמיד קיימת, אבל לא במידה כל כך סוחפת ובלעדית כמו מאז השנים הראשונות של המאה ה-21. לעומת זאת קשה לי לדמיין מוסיקאי שלא מעונין לנגן יצירה יפה מסויימת כי כבר הצליח לנגן את כל התוים שלה מההתחלה ועד הסוף, ובזה גמר אתה.

לימוד מסלול, red pointing, שלא כטיפוס של מסלול בלתי מוכר, on sight, נשמע כאשמה, אבל לאמיתו של דבר אין בזה כל רע; מדובר בשתי צורות טיפוס חשובות, שאף לא אחת מהן צריכה להיחשב פסולה. נראה לי שכדאי להבהיר נקודה חשובה זו מכמה היבטים שונים.

• ההיבט התחרותי: ברור שטיפוס on sight יותר קשה ולכן גם יותר יוקרתי מאשר טיפוס ב-red point, אין בזה ויכוח. אצל מטפס תחרותי, לימוד מסלול יכול אפילו להיחשב כדבר בזוי, ולא רק בתחרות ב-on sight, שאז זה הופך לרמאות של ממש, אלא גם סתם בטיפוס להנאה, שהרי לפי תפיסתו תמיד קיימת תחרות סמויה בין מטפסים, גם מחוץ לתחרויות רשמיות. חֲשוֹב למשל על מטפס שלמד לפרטיו מסלול יפה כדי לטפסו ככל האפשר בצורה שוטפת ואלגנטית להנאתו המרבית. קורה שעובר שם מטפס תחרותי, מסתכל בו בעין בוחנת, רואה אותו שולח ידיים בביטחון ובזוית הנכונה לאחיזות נסתרות ולוקח בדיוק את התנופה המתאימה לכל מעבר בעייתי, ואז מפטיר בבוז עמוק: הוא מכיר את המסלול, הוא למד אותו! כאילו אומר: אותי הוא לא יסדר! אבל מעולם לא שמעתי מישהו מאשים מוסיקאי אחרי ביצוע יפה, רגיש ואומנותי, ואומר עליו בבוז: הוא מכיר את היצירה! הוא למד אותה! אותי הוא לא יסדר! 

• היבט המהימנות: הדרגה הגבוהה ביותר של מהימנות דרושה לך בגילוי מסלול חדש ופתיחתו. בַּמקום השני עומד טיפוס on sight, כלומר טיפוס של מסלול שכבר טופס, ולכן אתה לפחות יודע שהוא ניתן לטיפוס, אבל שהוא בלתי מוכר לך. כל מטפס יגיד לך שאם הוא יוצא לטפס באתר בינלאומי, כגון יוסמיטי, דרום צרפת, סיני או הדולומיטים, הוא ישתדל לבחור לו כבן-זוג מישהו מהימן (שניתן לסמוך עליו) גם בטיפוס on sight. בן-זוג שמצהיר כי אינו מוביל מסלולים בלתי ידועים לו – ההערכה כלפיו כבן-זוג מהימן יורדת. אבל זה ברור; גם מוסיקאי שרוצה לבחור לעצמו מלווה בנגינתו, מעדיף אחד שקורא מהדף ללא בעיות. נגן, אפילו אם הוא טוב מאוד, אם יצהיר שאינו מוכן לקרא מהדף אלא רק לנגן יצירה אחרי לימודה והכנתה – אין ספק שההערכה כלפיו תרד.

• היבט ההנאה והאֶסתטיות: אם בעיניך טיפוס הוא גם אמנות, ולא רק אתגר טכני, ואם ביצוע יפה מסב לך הנאה פנימית גם ללא קשר לצבירת נקודות, אל תהסס ללמוד מסלול, לעדן את טיפוסו ע"י הכרת כל רזיו, ולהפוך את כל מעברי הטיפוס לאורכו ליחידה אחת נמשכת. ההקבלה למוסיקה, במקרה זה, לא זקוקה לדמיון רב. אחת מחוויותיך הנפלאות ביותר בטיפוס תהיה להרגיש איך הקשר שלך עם המצוק משתנה ומתהדק בהדרגה תוך כדי לימוד מסלול.

תוכל להרגיש כיצד:
הבלתי אפשרי הופך לאפשרי,
האפשרי הופך לקל,
הקל הופך לאסתטי,
והאסתטי למהנה.
(האִימרָה שאולה מדבריו של משה פלדנקרייז).

לאחרונה נכנס ללקסיקון הטיפוס מונח חדש: "פרוייקט". מטפס, או בד"כ זוג מטפסים, עובד על מסלול מסוים ומנסה להתגבר בו על כל מעבר קשה ע"י נסיונות חוזרים ונשנים, לפעמים במשך שבועות או חודשים, עד שהוא מצליח להגיע לסוף המסלול ללא נפילות. האם "פרוייקט" זאת מילה נרדפת ללימוד מסלול? לאו דווקא: פרוייקט מסתיים בהצלחה גמורה אחרי הגשמת השורה הראשונה באימרה הנ"ל של משה פלדנקרייז. די, היעד הושג.

• ולבסוף ההיבט הלימודי הפראקטי: השאלה העיקרית היא מה אתה בעצם רוצה; אם מה שאתה רוצה זה להשתפר בטיפוס, לימוד מסלול הוא אמצעי מצוין. באמצעותו אתה יכול להכיר מגוון רחב של מצבים וללמוד איך להתגבר עליהם בצורה הטובה ביותר. כשאומרים על מישהו שהוא מטפס מנוסה, הכוונה בד"כ לאחד שהתנסה במספר רב של מצבים, שקד עליהם, ומצא איך לצאת מהם וידו על העליונה. ברור שמטפס אשר אף פעם אינו לומד איך לטפס מסלול בצורה ככל אפשר מושלמת, לא יוכל למצות את עצמו כמטפס גם בטיפוס on sight. לא פלא; גם מוסיקאי שרק קורא מן הדף ושמעולם אינו עובד על יצירה כדי להגיע לביצוע ככל האפשר מושלם, גם הוא לעולם לא יוכל למצות את עצמו כמוסיקאי, גם כשהוא קורא מן הדף.

רשימת המאמרים/כתבות של אנדריאה היא ארוכה. כשהיה עלון למועדון האלפיני, שיצא עם כמה עמודים פעם בחודש-חדשיים, תמיד היה בו משהו שאנדריאה כתב. חלק מהם קובצו בספר על חבלים וקשרים (שזמין כאן). הרשימה כוללת גם ספר אחד באורך מלא, רומן שנכתב במקור בצרפתית בשם Laches prises. שזה מן משחק מילים על להרפות, לוותר ולעזוב את האחיזות.

הספר תורגם לאנגלית ולעברית והופיע בהוצאת דובדבן בשם טיפוס וזן בפרובנס.

את הספר ניתן למצוא בחנויות הספרים, כמובן…