הסיפור הזה מתחיל במכבסה. כן, כן, במכבסה אוטומטית כזו ששמים מטבעות ואת הכביסה ויושבים ומחכים עד שהכל מוכן.

זה היה בשנת 1996. זו היתה הפעם השלישית שנסעתי לטפס בורדון, וכבר התחלתי לפנטז על עוד אתרים בצרפת: יותר ארוכים, יותר מחייבים. באחד הימים קפצנו לקסטלן לעשות כביסה, ובמכבסה מצאתי איזה מגזין טיפוס. היתה בו כתבה (בצרפתית, שעוד בקושי יכולתי לקרוא) על אתר חדש שנפתח ליד בריאנסון, בשם Tête d'Aval. מכיוון ש-avaler זה לבלוע בצרפתית (לא ידעתי, אבל בדקתי במילון), כבר הרצתי לי בראש הסברים ותרגומים על איך זה לבלוע את הראש (Tête זה ראש, כמובן) וזה היה כמובן שטויות.

אחרי כמה שנים שאלתי על Tête d'Aval, את יואל, שהוא צרפתי אמיתי. הוא הסביר לי ש-aval זה בסך הכל ההיפך מ-amont. כלומר, כשעומדים בערוץ של נחל, יש ארבעה כיוונים: כיוון הזרימה, גדה אחת, גדה שנייה ומעלה הערוץ. אז אם עומדים עם הפנים במורד ערוץ, גדה אחת נקראת השמאלית (rive gauche) והשנייה, כמה מפתיע – הימנית (rive droite) ובנוסף יש את הכיוון של מורד הזרם, שפונה למטה אל העמק (val בצרפתית) והוא a-val, לכיוון העמק. ויש את הכיוון השני, מעלה הנחל, שפונה להר (בצרפתית – mont) והוא a-mont. ובאמת, למסיב של מונטבריזון יש שתי פסגות עגולות: Tête d'Aval ומעליה – Tête d'Amont. איך יצאתי טמבל…

חזרה למכבסה. בכתבה סיפרו על מסלולים ארוכים, על סלע מטמורפי שהוא כמו גרניט, אבל לא בדיוק. על אחיזות מוזרות ומעניינות, על אפרואוץ׳ ארוך ומתיש, אבל שזה ממש שווה לעשות אותו בשביל המסלולים.

כל הטוב הזה נמצא בתוך הפארק הלאומי של האקרן. זה פארק ענק ומגוון שמכיל הרים של 4000 כמו באר דז אקרן – (Barre des Écrins בגובה 4102מ׳) דום דז אקרן (Dôme de Neige des Écrins בגובה 4015מ׳), וכמובן המייז׳ (La Meije), שהוא עם 3994מ׳ – שזה כמעט 4000.

בקיץ יש את את המסלולים על הדיבונה (Aioguille la Dibona) בצד אחד, יש את אייל פרואד (Ail Froide) בצד השני, מגרש המשחקים שגאסטון רבופה (ממציא הגסטון) אהב במיוחד, ועוד הרבה…
בחורף האקרן מציע את מפלי הקרח של לה-גראב בצפון ושל ארג׳נטייר לה בסה בדרום, ועוד הרבה…
כבר היו לי כל מיני הרפתקאות במאסיב הזה, כמו הסיפור על איך שהפילייה סוד של הבאר דז אקרן ירק אותי ואת יואל בפיץ׳ הראשון… או איך שנגחתי בגוש קרח בגודל של אשכולית בלי קסדה באחת מנסיעות טיפוס מפלי קרח בלה גראב… או הטרברסה של הלה מייז׳ ב-18 שעות…

אבל בחזרה לסיפור שלנו: Tête d'Aval זה הראש שפונה אל העמק, כלומר – מעל הערוץ. המסלול המפורסם, הקלאסי של האתר הוא Pilier Rouge Hebdo, כלומר העמוד האדום של ההבדו. הבדו זה קיצור של הבדומדייר (hebdomadaire – שבועון).

המסלול נפתח על ידי ז׳אן מישל קאמבון (Jean-Michel Cambon) וז׳ראר מרלין (Gérard Merlin). קאמבון היה מטפס צרפתי מפורסם שפתח אתרים רבים ומסלולים רבים, קצרים וארוכים באיזור האקרן. הוא גם כתב מדריכי טיפוס כמו ״60 המסלולים הכי פחות גרועים באקרן״ ועוד. הוא מת בגיל 68 (במרץ 2020) גופתו נמצאה מתחת למצוק שבו הוא פתח מסלולים חדשים.

ז׳אן מישל קאמבון סיפר שהם קראו עיתון קומוניסטי בשם פילייה רוז׳, ומשם קיבל את הרעיון לשם המסלול.

טוב, אז לסיפור שלנו. הסיפור מתחיל בלמצוא את המקום להחנות בו את האוטו. היינו עם פז׳ו 206 עמוסה בציוד. יואל כבר היה שם לפני, אז הוא ידע את הדרך, כלומר, אם אפשר לקרוא לזה דרך… זה מתחיל בכביש צר ומתפתל שעובר באיזה כפר קטנטן, הופך לדרך עפר עם מקטעים תלולים מאד. לא ידענו כמה גבוה נגיע, אבל ניסינו להגיע כמה שיותר רחוק. השיטה היתה כזו: עולים עד לסיבוב חד (שאי אפשר לקחת במהירות). בסיבוב נעצרים, עושים כמה פעמים קדימה אחורה ברחבה של הסיבוב, עד שאוטו פונה לכיוון החלק הישר הבא. עכשיו מידרדרים כמה שאפשר אחורה לתוך היער, כדי לקבל משטח פחות תלול ועם קצת תנופה שאיתה, ועם הרבה מזל, נוכל להגיע לסיבוב החד הבא. אני לא יודע בדיוק כמה פעמים עשינו את התרגיל הזה, אבל המשכנו איתו עד שיואל אמר: ״די, זה מוגזם…״.

החנינו את האוטו בצד הדרך והלכנו לישון.

קמנו באור ראשון, שמנו את התיקים על הגב והתחלנו לעלות. זה היה די מהר, די ברור שלא היינו יכולים להמשיך עם האוטו. הדרך הפכה יותר ויותר תלולה, ואחרי עוד כמה פניות כאלו עזבנו אותה ועלינו בשביל צר ועוד יותר תלול לכיוון עמוד הסלע האדמדם שהתנשא מעלינו.

אחרי שעתיים (בערך) ואיזה 700מ׳ (בערך) של עלייה מאומצת הגענו לתחילת המסלול. הפיץ׳ הראשון לא תלול במיוחד. אני רץ אותו ויואל עולה על הפיץ׳ השני. כמה מטרים, ואז חריץ רחב ומוזר. יואל מגיע לחריץ ואומר לי ״טוב, אין לנו זמן להתקשקשות. לך אתה״. אני עולה מגיע לחריץ, מתגרזן בתוכו, נשרט, נאבק, והופ. זה נגמר. יופי. ממשיכים…

אחרי שני פיצ׳ים נוספים השמיים מתקדרים. אני מרגיש חוסר נוחות מתגבש, כמו שאהוד בנאי אומר, כאב חריף בקרקעית הבטן. זה לא סימן טוב! אני אומר ליואל: ״אולי נעוף מפה? ככל שאנחנו יותר גבוהים על המסלול – ככה יותר בלאגן לסגת אם מתחילה סופה…״

יואל עונה: ״בוא נמשיך.״

ככה מתקדמים עוד פיץ׳ ועוד פיץ׳, וחוסר הנוחות שלי מתגבר עם כל פיץ׳ שאנחנו עוברים. כל תחנה אני אומר ליואל ״לא נראה לי העניין הזה, תיכף יתחיל מבול.״ והוא עונה לי: ״בוא נמשיך.״

טוב, עברנו גם את זה ואני כל תחנה אומר ליואל – ״אולי נרד? תיכף יתחיל גשם!״ והוא אומר לי: ״בוא נמשיך.״

הגענו לאמצע המסלול, תחנה על מרפסת גדולה, מה שקוראים בצרפתית ז׳ארדן (כלומר – גן). רק למי שלא מכיר: מרפסת באמצע מסלול גדול זה בעצם מדרון תלול של אבנים רופפות עם שיחים שמחזיקים אותן במקום. והחלקה או הידרדרות מסתיימת בגופה מרוסקת בתחתית המצוק…

אני אומר ליואל: ״טוב, הפסקת שירותים״. הולך בין השיחים, מוריד את הרתמה ומרוקן את בני מעי. פתאום אני מרגיש מצויין: חזק, בטוח בעצמי, יכול לטפס טוב ומהר. ועכשיו הכאב החריף בקרקעית הבטן נעלם, ואיתו חוסר הנוחות, החששות ממזג האוויר וכל מה שהטריד אותי מהבוקר – נעלמו!

חזרתי לתחנה, לבשתי רתמה ואמרתי ליואל: ״יאללה״. ועפנו את החצי השני של המסלול. עפנו, באמת. בלי להגזים.

טוב, כמובן שאי אפשר בלי עוד קצת חוויות מההמשך. היה שם, למשל, את הסיפור של הטרברסה: אנחנו מגיעים לפיץ׳ שאמור להיות הפיץ׳ הקשה של המסלול: טרברסה מפחידה בדירוג 6b/c. יואל אומר לי: ״להגיד לך לפני? או אחרי?״

ליואל יש את הקטע הזה. הוא עשה לי אותו כבר כמה פעמים. הפעם האחרונה היתה על איזה מסלול מפחיד בקניון של בארה בירדן. מסלול לא קשה, אבל הצעד הראשון בלי עגינות, איזה 8 מטר מעל המאבטח, עם אחיזות רגליים מתפרקות… אני עומד שם ומתלבט מה לעשות והוא אומר לי: ״להגיד לך לפני? או אחרי?״.
אני אומר: ״לפני״ והוא אומר לי: ״כבר הייתי כאן, עליתי לשם, התלבטתי והחלטתי שזה מפחיד מדי״. וזה עוד יואל, שהוא באמת אחד האמיצים ביותר. אז מפחיד מדי בשבילו? אוי ואבוי!

אז אנחנו בכניסה לטרברסה של הפילייה רוז׳ ד׳הבדו. יואל שואל אותי: ״להגיד לך לפני? או אחרי?״. מה אתם חושבים שקרה? ״כבר הייתי כאן, עליתי לשם, התלבטתי והחלטתי שזה מפחיד מדי״…

והיה, כמובן, את הפיץ׳ הלפני אחרון, שמדורג 6a+ אתלטי (כשאומרים אתלטי בצרפתית פשוט מתכוונים פיזי), והוא לדעתי אחד ה-6c הקשים שטיפסתי בקריירת הטיפוס שלי. עם אוסף של אחיזות גרועות בכיוונים משונים, צעדי ברידג׳ינג וליי-באק על פייס אנכי, עם פינצ׳ים, קרימפים ובלי אף אחיזה טובה למנוחה.

מסיימים את המסלול. מתחילים לגלוש. הכל הולך חלק. מסיימים את שבע (או שמונה, אולי) הגלישות הארוכות ורצים בירידה. הגענו לאוטו כמה דקות לפני אור אחרון.

יום ארוך שהתחיל במכבסה של קסטלן, המשיך בקקי על המרפסת והסתיים באור אחרון בשמחה והתרגשות.

זהו, לסיפור הזה אין פואנטה.

אה,כן. התברר ששנינו, לא אני ולא יואל, הצלחנו למצוא אף תמונה מהיום הזה. אז התמונות כאן הן לא שלנו…

כמה עניינים טכניים:

איזור: Tête d'Aval de Montbrison, Massif Des Ecrins
מסלול: Pilier Rouge Hebdo
סה״כ עלייה: כ-1100מ׳
גובה טיפוס: כ-300מ׳
אורך טיפוס: 12-13פיצ׳ים, כ-450מ׳
דירוג: 6c, אבל גם ה-6a+ וגם ה-6b קשים מאד. דירוג כללי: TD.

מומלץ מאד!