הפוסט הזה נכתב כראשון בסדרה שתהיה (כך אני מקווה) סדרת סיפורים על המטפסים הישראלים שלא שמעתם עליהם הרבה. גם על תאונות, וגם על הישגים. בינתיים כתבתי גם על יואב ניר. הפעם – על גיא קרמר: מטפס מצויין וחבר יקר.

בסוף קיץ 2019 חזרתי לדולומיטים אחרי איזה עשור שבו טיפסתי במקומות אחרים. זו היתה חווייה עוצמתית במיוחד. טיפסנו מסלולים מפורסמים, יפהפיים וארוכים ואפילו חזרנו לספר על זה. היה משהו אחד שניקר במוחי כל הזמן בנסיעת הטיפוס הזו. חשבתי עליו באופן כללי, ובפרט ובמיוחד במהלך הירידות מהמסלולים שטיפסנו. המשהו הזה היה התאונה הטרגית של גיא קרמר, בשנת 2002.

המטפסים של היום חזקים מאד, ולא זוכרים שהיה בארץ דור של מטפסים לפניהם. יואב ניר, אבנר רוטשילד, ארנון נצר, וגם גיא קרמר ועוד אחרים נעלמו מהתודעה של קהילת הטיפוס. יואב ניר (ז"ל) וארנון נצר (יבדל"א) טיפסו שמיניות כבר לפני יותר מעשרים שנה. אבנר רוטשילד טיפס מסלולים מפוארים באלפים בשנות התשעים של המאה העשרים והיו עוד כל מיני.

הפוסט הזה יספר על התאונה של גיא קרמר ז"ל, שהיה חבר, איש מקסים ומטפס מצויין. זו דוגמה לתחקיר ללא מסקנות ספציפיות. דוגמה לזה שאפשר להיות מקצועי, חכם, מנוסה, זהיר, לא לעשות שטויות איומות (או שטויות בכלל) ובכל זאת להיהרג בתאונת טיפוס…

גיא היה מטפס מנוסה ואחראי. הוא טיפס גם מסלולים ספורטיביים (במטאורה, למשל) אבל בעיקר טראד, גם קצרים וגם ארוכים. טיפס ביוסמיטי ואפילו היה לו קצת נסיון בטיפוס אלפיני, אבל הוא עזב את זה כי הוא לא אהב את ההתמודדות עם הקור. אחד הסיפורים שלו שהכי אהבתי היה הסיפור של איך הוא סבל מהקור על מסלול הדיאמונד, על Long's peak בקולורדו. מסלול מפורסם ומפואר ביותר.

גיא העדיף לטפס טראד. חוץ ממקרים בודדים (כמו במטאורה – ששם יש רק בולטים) הוא טיפס רק טבעי. אפילו על מסלולים מבולטים, אם רק היה אפשר – היה מטפס בטראד. הוא מאד הושפע מהביקור שלו ביוסמיטי ומהעיקרון שלא שמים בולטים על מסלול שאפשר לעגון בלי. זה נשמע לנו היום קצת מוזר, אבל יש קטע כזה (או לפחות היה).

בקיץ 2002, באותה נסיעה שהסתיימה לא טוב, גיא טיפס עם תומר. תומר היה אחד מהחבורה הקרובה לגיא. הם נפגשו בדרום אמריקה בשנת 1995. למעשה, זה היה גיא שלקח את תומר לטפס בפעם הראשונה והדביק אותו בחיידק הטיפוס. תומר הפך לפרטנר קבוע של גיא לשנים הבאות. תומר כבר צבר הרבה נסיון בטראד והיה מאד יציב על שישיות. הנסיעה הזו היתה נסיעת הטיפוס השניה שלהם לדולומיטים. הם בחרו לנסוע לטפס בדולומיטים כי הם כבר היו שם כמה שנים לפני כן. הרעיון היה שמכיוון שכבר מכירים את הסלע ואת הסגנון ואת הסביבה – זה מינימום זמן התאקלמות והיכרות עם הסביבה והסלע. זה אומר שנוסעים לטפס נטו!

אחרי שטיפסו כמה ימים, וממש לפני שרויטל, חברתו לחיים של גיא, היתה אמורה לבוא לפגוש אותו לטיול רגוע, החליטו לטפס מסלול אחרון. המסלול שנבחר היה Tore delle cinque dita (מגדל חמשת האצבעות) על ה-Sassolungo. מסלול חשוף עם נוף נהדר. זהו מסלול של 23 פיצ'ים, שהקשים שבהם מדורגים IV (דירוג אלפיני).  כלומר לא קשה מאד טכנית, אבל ארוך. מטפסים על האצבע הראשונה (מימין, בתמונה), יורדים, עוברים לשנייה וככה ממשיכים על כל הרכס עד שיורדים בצד השני. 

כבר בבוקר מזג האוויר היה בהיר ויבש. לא היתה התלבטות כלל – תומר וגיא החליטו שעולים. במהלך החלק הראשון של הטיפוס הופיע ערפל, שהלך והתעבה לענן. זה לא הפריע ממש, אבל היה קצת מטריד. עוד לפני התחלת הטיפוס תומר וגיא הסכימו ביניהם שאחרי הקטע הראשון (בין המגדל הראשון לשאר) יעריכו את המצב ויחליטו אם להמשיך או לא. כשהתחילו להיכנס עננים ונראה שפני השמים מתקדרים, וגם לפי הזמן שלקח לטפס את החלק הראשון, ונראה שהם לא יספיקו לחזור לפני החושך – הם קיבלו החלטה לנטוש.

הסתכלו שוב בגיידבוק, וראו שאכן יש דרך מילוט מהמסלול: בין האצבע הראשונה לארבע האחרות. שביל ירידה שעוקב אחרי איזה חריץ תלול שיורד למטה. שביל הירידה עבר בערוץ תלול שנמצא משמאל (climber's L). הם הלכו על מדף סלע ועשו טרברסה עד שהגיעו למה שנראה כמו שביל ירידה.

בשלב הזה אני רוצה לסטות מהסיפור, כדי לומר כמה מילים על שבילי הירידה מהדולומיטים שהוזכרו מוקדם יותר. זה חשוב להבנת הסיפור ובמיוחד עבור המטפסים שלא זכו לחוות את החוויה המפוקפקת הזו.

שבילי ירידה ממסלולי טיפוס בדולומיטים זה משהו ממש קשוח: תלול, לא מאובטח, לפעמים על דרדרות איומות ולפעמים על קטעי טיפוס בירידה לא קלים בכלל. זה לא נדיר לעשות צעד של 5 קשה או אפילו 6 קל מעל איזה חריץ שדרכו אפשר לראות כל הדרך עד למטה. זה ממש לא משהו לחלשי הלבב…

חברו את זה עם מזג האוויר הלא יציב, שיכול להשתנות תוך כמה שעות מיום שמש נעים לענן שיושב על ההר ומסתיר את כל הדרך, או אפילו לגשם סוחף או שלג (גם באוגוסט) ותקבלו את הרושם הנכון. וזה יותר גרוע ממה שאתם מדמיינים.

בחזרה לסיפור שלנו:
בדולומיטים יש שבילי ירידה עם גלישות ובלי גלישות. תומר וגיא החלו לרדת וכבר די בהתחלה ראו עגינה ישנה. היתה התלבטות אם זו עגינה לגלישה, או לאבטוח של מטפסים חלשים ומתחילים שנמצאים שם עם מדריך. תומר וגיא החליטו לרדת בלי החבל בשלב הזה.

הירידה המשיכה והתקדמה היטב: הירידות של הדולומיטים הן תלולות ובמובן של "לרדת" הן מאד יעילות.

אחרי כמה עשרות מטרים ראו עוד עגינה, והחליטו להתעלם גם ממנה. אחרי הכל – זה עבד היטב בחלק הראשון של הירידה. אחרי עוד קצת הגיעו למדף, שמתחתיו נראה היה שצריך לרדת בטיפוס קצת כדי להגיע למדף הבא, ושם ה"שביל" ממשיך. גיא הוריד את התרמיל, נשכב על הבטן והתחיל לרדת. הוא מצא אחיזות לרגליים, אמר לתומר: "תזכור שזה לא נגמר עד שאנחנו למטה באוטו". אלו היו מילותיו האחרונות. כמה שניות אחר כך נשברה לו אחיזה והוא נפל.

תומר בנה עגינה וגלש אחריו כדי לחפש אותו. קצת מתחת למדף הוא עבר תחנת גלישה. הוא גלש וגלש, וראה בדרך קרעי בגדים וסימנים אחרים. אחרי 260מ' של גלישות על ציוד שהשאיר, הוא מצא את גיא, שכבר לא היה איתנו.

זה הסיפור.

קל לכולנו לחשוב ש"לי זה לא היה קורה". אבל תנסו באמת באמת לחשוב על כל הפעמים שהייתם בירדן או בסיני וירדתם או עליתם איזה קטע לא קשה, אבל שאם היתה נשברת אחיזה – הייתם נופלים עד למטה. ולא התאבטחתם, כי זה סתם צעד קל…

אני עשיתי את זה, הרבה אחרים עשו את זה. לנו זה עבד, לגיא – לא!

ותהיו זהירים, כי למרות שטיפוס זה די בטיחותי – זה שלא קרתה לכם תאונה עד היום – זה לא אומר שזה לא יקרה לכם מחר! 

מי מכם שרוצה לדעת עוד קצת על גיא וחייו מוזמן לבקר באתר ההנצחה של גיא קרמר