פתאום נזכרתי בפעם הראשונה שהובלתי. זה סיפור נחמד, אם כי קצת מטריד, ומאד ישראלי. מקווה שתהנו.

הימים שאנחנו מדברים עליהם הם סוף שנות השמונים של המאה הקודמת (זה נשמע מזמן, אה?). התחלתי לטפס בשנת 1988, בערך באמצע השירות הצבאי. איך זה קרה כבר סיפרתי בפוסט על בני אגור. אבל כשטיפסתי – זה היה בעיקר בטופ-רופ. הובלה היה משהו הרבה יותר מתקדם והתייחסו אליו ברצינות. למעשה, כדי להתקבל כחבר במועדון האלפיני היית חייב לעבור קורס הובלה, או לפחות להביא מכתב המלצה מחבר במועדון, שמתחייב שאתה יודע להוביל.

בכל מקרה, אחרי שבני הזמין אותי פעם ראשונה לטפס בגיא בן הינום, באתי לשם כל יום שישי, לפעמים טיפסתי איתו ולפעמים עם אחרים. לאט לאט הכרתי את כל המטפסים הקבועים, השתפרתי והתחזקתי. אבל רק בטופ-רופ. ובימים ההם בולט אין בישראל. כלומר היו איזה 15-16 בולטים בכל הארץ. עגינות לטופ-רופ בגיא היו על גשרים (שלפעמים נשברו) ועל אבני עיגון ששמו בין האבנים של החומה המנדטורית שמעל המצוק של הגיא (שלפעמים נשלפו, או נגנבו על ידי הילדים של סילוואן).

המצוק של גיא בן הינום

רק לשם ההשוואה, בעין פארה, עד כמה שאני זוכר, היו שני בולטים על הארובותיים, אחד על היתד, ועוד שלושה על הפילאר הקטן (שאסור לטפס עליו עכשיו). אה, כן, היה גם בולט אחד על הג׳יגסו פאזל, בולט תוצרת בית שאנדריאה שם. רק בשנה שאחרי הסיפור הזה, יואב ניר, המטפס הספורטיבי האמיתי הישראלי הראשון, התחיל לפתוח מסלולים נוספים בעין פארה. אז הופיעו בולטים גם על חום יולי אוגוסט, על שמאל חדש ועל עוד ועוד מסלולים. אז גם התרבו הבולטים בכרמל, בנחל תמרים ובמקומות נוספים.

בחזרה לסיפור שלנו. היה מטפס חזק שקראו לו עופר (לא זוכר שם משפחה). הוא היה ירושלמי, מטפס קבוע בגיא, והיה מדגים לכל מי שרצה מסלולים קשים כמו ה-V, אפילו פיטר, לונג ריץ׳, דיסקו-טאנגו, רוקנרול, הסימפוניה ואחרים. יום אחד הוא שאל אותי: ״אתה מטפס לא רע, למה אתה בעצם לא מוביל?״

עניתי: ״מה זה מוביל?״

הוא אמר: ״בסדר״. תלה לי על הרתמה כמה ראנרים, סט רוקים, הקסים קטנים. קשר אותי לחבל ואמר לי: ״טפס כאשר מוכן!״

הוא שם אותי מול האימברוליו (מסלול 71 באנציקלופדיה), שזה מסלול קלאסי, בדירוג 5c/6a. אבל מסלול שלא היכרתי עד אז. כלומר – אונסייט.

התחלתי לטפס, אבל מכיוון שלא ידעתי מה זה רוקים, הקסים או אפילו ראנרים, לא שמתי שום עגינה. עולים לאורך חריץ קצת אלכסוני (מסלול מומלץ מאד, דרך אגב). בסך הכל מסלול מאובטח היטב, כלומר למי שיודע לשים עגינות…

הצעד האחרון במסלול הוא מן מאנטל קצת לא מאובטח, שעולה מעל מדף קטן. מי שיודע לעגון באבני עיגון יכול לשים משהו (עדיף טריקם ½) ממש מתחת למדף, ועדיין זה צעד מפחיד. אבל אני לא ידעתי כלום אז פשוט עשיתי את הצעד וצעקתי לעופר שעמד למטה חיוור ומבוהל: ״מה עכשיו״?

הוא צעק לי: ״עכשיו תבנה תחנה״.

שאלתי: ״מה זה תחנה״?

אז הוא צעק: ״תעמוד שם ואל תזוז״!

הוא התנתק מאמצעי החיכוך (כאילו זה היה משנה משהו, ממילא לא היתה לי אף עגינה), ורץ בכל הכוח מסביב עד שהגיע לשביל שמעל החומה, מעלי. זרק לי חבל ואיבטח אותי כשטיפסתי על החומה ועברתי אותה.

זו היתה ההובלה הראשונה שלי…