יואב נולד בחיפה והחל לטפס בגיל 11. תוך מספר שנים מועט הפך לכוח מוביל בקהילת המטפסים החיפאית של תחילת שנות התשעים. הוא טיפס עם אבנר רוטשילד, יוחאי ליליאור, עדי דגן ואחרים. חלקם מטפסים עד היום, וחלקם הפסיקו מזמן.

יואב היה המטפס הישראלי הראשון שלקח את הטיפוס ברצינות: טיפס על כל דבר אפשרי בכל הזדמנות, התאמן בשיטות של המקצוענים של אירופה: פינגרבורד, קמפוס בורד, תרגילי אצבעות ועוד. הוא היה חזק באופן יוצא דופן בקהילת המטפסים הישראלים. הוא התאמן כל הזמן, ועל כל דבר: עליות מתח על משקופי דלתות, תלייה על אצבע אחת על רצועה (ממש ממש לא נוח) ועוד. כתוצאה מכך – יואב היה בעל אצבעות חזקות באופן מיוחד: הוא יכול היה לעשות עליות מתח על יד אחת, על אצבע אחת – בכל אצבע!

אבל רק כוח אצבעות לא מספיק. בנוסף, יואב טיפס עם טכניקה מדהימה ממש. עבודת רגליים מדוייקת על פייסים עדינים במיוחד איפשרה לו לפתוח מסלולים בדירוגים של שביעיות כבר בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. גם על זה הוא התאמן המון, ולא רק בטיפוס בחוץ. יואב היה מתאמן גם בבית: מסמן נקודה על כיסא, ומנסה להביא את הפוינט של נעל הטיפוס אליה בעיניים עצומות. עשרות ואולי מאות פעמים של נסיונות, בכיוונים שונים, בגבהים שונים כל פעם. זה הביא אותו לרמות של דיוק, וגם של שיווי משקל ברמות שלא היו מוכרות אז בארץ. וגם היום מעטים יכולים להתגאות ביכולת טכנית כזו.

בשנת 1987 יואב נשלח כנציג של המועדון האלפיני לכנס של המועדון האלפיני הבריטי, ה-BMC. יואב הוביל שם מסלולים בדירוג 8b+ וזכה להכרה בינלאומית, כולל תמונה ואיזכור במאמר במגזין High. כמובן, יש היום עוד מטפסים שיכולים לטפס שמיניות בארץ. אבל היכולות של יואב היו מדהימות כי אנחנו מדברים על סוף שנות השמונים. כנראה שהיו בכל העולם כולו רק כמה עשרות מטפסים שיכולים היו לטפס ברמה הזו.

אבנר רוטשילד, ידידו הקרוב ופרטנר קבוע של יואב (ואלפיניסט חזק למדי בפני עצמו) אמר עליו: ״פעם הראשונה שטיפסתי עם יואב… באותה תקופה טיפסתי 5.8 (ב-top-rope, ביום טוב), וחשבתי שאני ממש כוכב, כי זו היתה (בערך) רמת המסלולים שהיו אז בארץ. פתאום, משום מקום, הגיע יואב ופתח בהובלה, על אבני עיגון, עשרות מסלולים ברמה של 5.11 בכרמל, בעין פארה ועל כל סלע חשוף ברחבי הארץ. המזל של כל מי שטיפס איתו באותה תקופה היה שיואב היה מספיק חזק לגרור אחריו את מספרי השניים האומללים…״

חשוב לזכור גם שבאותן שנים לא היו בארץ כמעט מסלולים מבולטים. יואב הביא את הבילוט לארץ, למעשה. הוא למד להוביל בטראד (מצויין לשליטה בפחד ולצד המנטלי של הטיפוס), אבל היה הראשון שהוביל גם מסלולים שלא היו עליהם מקומות לאבני עיגון. מסלולים כמו ארובותיים והיתד בעין פארה, שטופסו עד אז רק בטופ-רופ קיבלו בילוט חלקי (בולטים רק על הפייסים שאין עליהם מקום לעיגון) ונפתחו מחדש בהובלה. חום יולי-אוגוסט, שהיה ה-7a הראשון שנפתח בארץ בולט בחלקו העליון בלבד, כמו-Knocking on heaven's door במגדים. האספרגוס, על הפילאר הגדול בעין פארה קיבל כמה בולטים על הפייס באמצע ונפתח בהובלה.

יואב גם בילט מסלולים שלמים, כמובן. אבל רק אם היה צריך, כלומר – אם אי אפשר היה לטפס אותם באבני עיגון.

עוד סיפור נחמד הוא זה של הורשה-תל אביב דיירקט. בשנת 1989 יואב נסע לאחת מיציאות הטיפוס שלו להר הגבוה בסיני. יש מסלול מפורסם (כלומר – זקני המטפסים זוכרים אותו) שנקרא ורשה-תל אביב, שנפתח על ידי דורון אראל וידיד פולני (מכאן שם המסלול). בפיץ׳ הרביעי יש גג לא גדול, שמעליו פייס אימתני. דורון והפולני חצו את הקטע הזה בטיפוס מלאכותי. יואב הגיע , ופשוט פתח את המסלול בטיפוס חפשי, מתאבטח על הבולטים האיומים הקדוחים ביד ועל הפיתונים הישנים שהשאירו שם. המסלול הזה, עד כמה שידוע לי, קיבל רק חזרה אחת בפרי, וזה לקח יותר מ-10 שנים עד שזה קרה…

אחרי כל ההרפתקאות האלו יואב יצא להרים. בין השנים 1991 ל-1995 הוא טיפס בשאמוני על הדרו, על הגרנד קפוסן, על המונבלאן דו טאקול, על הברנווה ועוד.

בשנת 1992 יצא עם ידידו יוחאי ליליאור לנפאל. הם עלו על פסגה לא מוכרת בגובה של 6378מ׳ בהימלאיה. הצמד טיפס בסגנון אלפיני, מהר וקל, ופתח מסלול עם קטעי סלע של 6b וקטעי קרח תלול בדירוג 5+. זה קשה לטפס כאלו גם בגובה נמוך. מעל 5000 – זה מאד מרשים!

הסיפור הזה הופיע גם בעיתונות הבינלאומית. זו היתה הרפתקאה אפית. יואב היה חולה, והחום עלה לו על ההר. הם בילו לילה בגובה במערת שלג, ואיבדו את החבל בדרך למטה. זה נושא לפוסט שלם בפני עצמו. בשורה התחתונה – הם פתחו מסלול בהימלאיה!

במרץ 1993 יואב יצא (עם צוות תמיכה שכלל את אמנון שילוני – מזכיר המועדון האלפיני דאז) לטפס על קיר מלח. משהו שמעולם לא נוסה. כלומר, הם כבר ניסו את זה (אמנון וחברים) אבל היה כלכך חם ומחליק שהם התייאשו די מייד. לצורך זה נבחרה אחת הארובות של מערת ארובותיים בהר סדום. הם יצאו מוקדם בבוקר, לפני אור ראשון, כדי שלא יהיה חם מדי, אבל זה לא עזר. האצבעות הזיעו קצת, והמלח נמס בכל אחיזה והכל הפך לשמנוני. יואב הוביל עם עגינות טבעיות (רוקים, בעיקר), שכנראה שלא היו לוקחים נפילה. אבל הוא לא נפל. הוא אמר אחר כך, שאם זה היה על גיר – זה היה כנראה 5.10d כזה (כלומר 6b או 6b+). לא סופר קשה, אבל על אבני עיגון כשהידיים מחליקות… צעדים מוזרים, אחיזות רגליים עדינות ובעיקר שליטה מנטלית אדירה הביאו אותו למעלה בשלום. הסיפור זכה לכתבה בידיעות אחרונות. זה מעניין כי אז כמעט לא היו קירות טיפוס בארץ (היו שניים), לא היה נינג׳ה ובאופן כללי טיפוס לא היה בתודעה הציבורית בכלל!

בשנת 1995 יואב יצא שוב לאלפים וטיפס מסלולים מרשימים ביניהם Gervasutti pillar על המונבלאן דה טאקול (800מ׳, TD 6a), אמריקן דיירקט (על הדרו (1000מ׳, ED 6c).

דרך אגב, את המסלול הזה אף ישראלי לא יטפס לעולם. כל תוואי המסלול נפל ברעידת אדמה גדולה שהכתה באיזור בשנת 2005.

בשנת 1995, החל יואב לסבול מכאבי גב חזקים. הוא נבדק אך לא נמצאו ממצאים חריגים. יואב התעלם מהכאבים והמשיך להתאמן ולטפס כמו שרק הוא ידע. הוא גם נרשם ללימודים באוניברסיטה באנגליה והתכונן לעבור לשם לכמה שנים (וכמובן, גם לטפס). הכאבים לא פסקו. מצבו הידרדר. רק בבדיקות מקיפות נוספות, ביולי 1996, התברר שיואב סובל מגידול סרטני שהתפתח במערכת הלימפה ובכליות (מכאן כאבי הגב). בשלב הזה המחלה כבר היתה במצב מתקדם למדי. יואב נכנס לסדרת טיפולים, אך באפריל 1997, והוא בן 27 שנים בלבד, נכנע ללימפומה שפשתה בגופו.

ההישגים של יואב היו מדהימים לתקופתו וביחס לרמה שהיתה נפוצה אז בעולם. יואב היה מטפס בכל תחומי הטיפוס: ספורט, טראד, הרים – הכל. בכולם הוא היה טוב מכולנו. הוא היה סופר מוכשר, ובנוסף על כך התאמן ברצינות. הידיעה על פטירתו תפסה אותי בצרפת, בדרך לבלדר בפונטיינבלו. למרות שידענו שזה כנראה יגיע – התמוטטתי על הרצפה ובכיתי כמו מטפס קשוח.

אנחנו איבדנו חבר ומטפס על! איבדנו את האחד שהביא את הטיפוס הספורטיבי לישראל.

קישורים נוספים:

כתבה על יואב בידיעות אחרונות
כתבה על יואב בסיכון מחושב
כתבה על יואב במעריב
כתבה על יואב מטפס על קירות מלח בהר סדום
הידיעה ב-High על יואב בכנס של ה-BMC בשנת 1987
הידיעה ב-High על יואב ויוחאי בהימלאיה בשנת 1993]