משלחת לליקוי חמה, מרץ 2006 - חסן דא-תורכיה
מאת עומר שביט
המישור האנטולי כולו פרוש תחתנו מזג אויר בהיר ואי שם באופק נראית תופעה מוזרה, כמו ענן גשם גדול ושטוח. הייתכן? "לא" מיכה צועק בהתרגשות, "זה החושך של הליקוי, שמתקרב אלינו"...
התחלה
לפני כשנתיים קיבלתי אי מייל ובו נתונים מ NASA על ליקוי חמה מלא העומד להתרחש בשנת 2006. בדיקה של מסלול הליקוי הצפוי הראתה כי הוא יתחיל בברזיל מיד לאחר הזריחה, יחצה את האוקיינוס האטלנטי, יפספס את ישראל, יעבור מעל מרכז תורכיה וייעלם עם השקיעה ברוסיה. מה שעניין אותי היה החלק התורכי. באותו זמן גרתי באנטליה, וכל עיסוקי סבבו סביב טורקיה: הרכת טיולים, קניונינג, רפטינג וטיפוס. למרות שהאירוע צפוי היה להתרחש עוד הרבה זמן, ולא ידעתי היכן אהיה ומה אעשה באותו זמן, גמלה ההחלטה בתוכי: את ליקוי החמה אראה!
בחינה מדוקדקת של המפות העלתה תגלית מעניינת: הרצועה בה ליקוי החמה מלא עוברת על פיסגתו של החסן-דא, הר געש בודד, המתנשא לרום של 3260מ', 2000מ' מעל הרמה האנטולית. בחודשים הבאים הרהרתי לא מעט בדבר והעליתי כל מיני אפשרויות: לטפס לבד, לקחת כמה חברים או בני דודים ועוד כל מיני תוכניות שונות ומשונות. כשסיפרתי על כל העניין לבסוף בשיחת טלפון לחברי מיכה, הוא חשב שחבל לבזבז אירוע כזה, וצריך שכמה שיותר אנשים ייהנו ממנו. החלטנו יחד שלא רק שנטפס על ההר כדי לראות את הליקוי מן הפיסגה, אלא שגם נארגן קבוצה שתצא בהדרכתנו.
יציאה לדרך
בסוף מארס 2006 מצאנו את עצמנו: עומר[ מיכה ושחר, כמובילי משלחת לחסן דא. הצטרפו אלינו למשלחת: דרור, דני, ינון, ניר, גיל, דנה ונורית. גלעד בא כמלווה מבוגר ליאשה ודניאל, שני ילדים חמודים בגיל 8 ו-10 שנים. כולנו, המטפסים והמדריכים ירדנו מהמיניבוס שחנה בתחתית ההר חסן דא.
יצאנו מהרכב, פרקנו ממנו את התיקים, אכלנו ארוחה קלה והתחלנו את המסע אל מחנה הבסיס. כל אחד מאיתנו נשא תרמיל גדוש אשר הכביד והאט את קצב ההליכה ונעלי הפלאסטיק שנעלנו לא עזרו להאיץ את הקצב. כמו בהרים, סחבנו על הגב הכל: אוהלים, מזרונים, שקי שינה, ציוד בישול, בגדים חמים וכל השאר. נשימות קצובות, איטיות, הכתיבו את קצב ההליכה. הרגע הזה, בו הסתכלתי על כל המטפסים שלנו מסוף הטור, זכור לי כרגע של שמחה וסיפוק, המסע יוצא לדרך!
על ההר
מזג אויר מעט סגרירי ליווה אותנו בדרכנו למעלה של המחנה. שלג קל ירד ובראשי חלפו מחשבות שונות על ההמשך. אני הסתכלתי על ההר המיתמר מעלי, כל מדרונותיו מושלגים, ושאלתי את עצמי איך יתנהל המסע? האם הכל יעבוד לפי התכנון? האם מזג האוויר יאיר לנו פנים? איך יסתדרו המטיילים בהליכה בשלג? וחשוב מכל, איך יראה ליקוי החמה מגובה 3260מ' מעל פני הים וכ-2000מ' מעל המישור האנטולי. האם ציפיותינו תתגשמנה?, האם נוכל לראות את החושך מתקרב אלינו ומתרחק, כשאנו עומדים על פסגתו המושלגת של הר געש כבוי?
היום הראשון על ההר עבר עלינו בתרגול מיומנויות בסיסיות של הרים גבוהים ושלג. עברנו על קשרים, השימוש בחבל, הליכה עם קרמפונים וגרזן קרח, וכקינוח מתוק עלינו למדרון שלג תלול ותירגלנו בלימת נפילה עם גרזן קרח.
חזרנו למחנה קצת עייפים אך בתחושת ביטחון לקראת היום הבא.
פיסגה
מי שהלך פעם על הר מושלג וודאי מכיר את ההרגשה: צינה אוחזת באוויר, וממלאת את הריאות עם כל נשימה, קול פצפוץ השלג, הנמעך מתחת לנעליים עם כל צעד. חושך של שעת בוקר מוקדמת מאוד מסביב, ולמרות זאת, אור חלש אשר מוקרן מהכוכבים דרך השלג.
מיכה מוביל עם ארבעה מטפסים כחבל ראשון. שחר אחריו עם עוד ארבעה כקבוצה שניה. גיל ואני, הולכים אחרונים כחבל שלישי בדרכנו אל פסגת ההר. מכבים את הפנסים כדי ליהנות מרגעי הקסם הללו של שעת שחר, רואים את המטפסים שלפנינו כנקודות אור שנעות לאט על משטחי השלג.
בחצי הדרך, השמש כבר זורחת וחומה הנעים מאפשר מנוחה טובה על אוכף מושלג. פת לחם וגבינה כארוחת בוקר ופסגתו של ההר נשקפת מעלינו. המסע אינו קל, הדרך התלולה, המאבק בשלג העמוק, והזמן המוקצב ויותר מכל תחושת ההתרגשות לקראת ליקוי החמה שנראה כרגע דמיוני. הייתכן שהשמש החמה הזו שקופחת על ראשנו תעלם כך סתם, באמצע היום? המחשבה הזו נראית בלתי הגיונית.
אנחנו ממשיכים ומטפסים את הקטע האחרון, התלול, לפני הלוע. כולם כבר עייפים, וחושבים שזה הסוף, אך הפיסגה אינה קרובה. המדרון הארחון נגמר, ואנו מגיעים ללוע של הר הגעש. זהו עמק מושלג בראש ההר, מוקף פסגות מקומיות. ניתן לראות איך השמש מתחילה להעלם. ובמראה זה כולנו מתרגשים וממהרים להגיע לפסגה הגבוהה ביותר, בצידה הרחוק של הקלדרה.
עוד חצי שעה ועוד קטע טכני: תלול, עם קטעי טיפוס מעורב - סלע, שלג וקרח, ואנחנו על הפיסגה ממש. הידענו עשרים דקות לפני השעה המיועדת לליקוי. המישור האנטולי כולו פרוש תחתנו מזג אויר בהיר ואי שם באופק נראית תופעה מוזרה, כמו ענן גשם גדול ושטוח. הייתכן? "לא" מיכה צועק בהתרגשות, "זה החושך של הליקוי מתקרב אלינו".
אכן, כל הציפיות מתגשמות, אנו על פסגתו של חסן דא, בגובה 3260מ', והליקוי מתקרב אלינו מדרום מערב. בהתרגשות גדולה אנחנו נעים במהירות בין מבטים על הסובב אותנו ובין מבטים על השמש עצמה דרך זכוכיות רתכים ודפי צילום רנטגן שרופים ורואים כיצד היא נעלמת. וברגע מסוים, זה קורה, יש חושך! האורות בכפרים מתחת להר נדלקים, כוכבים אחדים נראים בשמים, חושך יושב עלינו, אך מסביב כמו אור דמדומים, וניתן לראות רכסי הרים רחוקים, הנמצאים מחוץ לאזור ליקוי החמה מוארים באור השמש.
כשלוש דקות אנו עומדים פעורי פה למראה, וקשה שלא להתרגש. ההתלהבות מדבקת ולכולנו דפיקות לב מהירות. גם הטמפרטורה צונחת בכעשרים מעלות וכולנו מתחילים לרעוד מקור. אחרי ארבע דקות הכל נגמר. החושך ממשיך בתנועתו לצפון מזרח וזריחה חדשה עולה עלינו באמצע היום.
סוף
לאחר שחזרתי ארצה מהמסע, עוד שבועות רבים ההתרגשות מילאה את ליבי. חברים שלא יצאו איתנו העלו בי שוב ושוב זיכרונות מהמסע, כשהם מנסים בשקיקה לשמוע סיפורים וחוויות מאותה פסגה מושלגת ומאותו הר. החברים שכן היו שם איתי היו חלק מההתרגשות.
השתתפו: דרור, דני, ינון, ניר, גיל, גלעד, יאשה, דניאל, דנה ונורית.
מדריכים: מיכה, שחר ועומר.
