עגינות טבעיות

עגינות טבעיות הן עגינות המבוססות על הסלע עצמו או על אלמנטים טבעיים אחרים: בולדרים, גשרים, עצים וכו'. עגינה טבעית יכולה להיות כל דבר הנמצא לאורך מסלול הטיפוס, או מעל המצוק, אליו ניתן להתחבר כעיגון. ניתן לחלק את העגינות הטבעיות לשני סוגים עיקריים: עצים ובולדרים, וגשרים.

בולדרים

עצים ובולדרים משמשים כעגינות טובות בכל מקום בו הם נמצאים. אלו עגינות פשוטות לשימוש, וכל שצריך המטפס לעשות הוא להקיף את העץ או את הבולדר בחבל קצר או רצועה. בולדרים גדולים, ועצים גדולים יכולים להיות עגינות מצויינות, אך מה עם בולדרים בינוניים? ושיחים גדולים?

ברור, שכל אחד מבין, כי שיחים קטנים או אבנים קטנות הם לא עיגונים טובים. הבעיה האמיתית מגיעה כאשר צריך להפעיל שיקול דעת ולהחליט אם להשתמש בבולדר היחיד שיש בסביבה, שהוא בגודל בינוני.

כדאי לנסות ולהביא בחשבון גם גורמים שנראים אולי לא חשובים, או קשורים בעקיפין לעיגון. עץ גדול העומד מעל מצוק, אולי שורשיו רדודים מאד, ומשקל העץ עצמו, שהוא גדול, עלול לגרום לכך שזו תהיה עגינה טובה פחות מן השיח העומד לידו ואינו נראה כה מרשים. הפתרון היחיד לבעיית שיקול הדעת היא כמובן ניסיון. מטפס שרוצה להגיע למצב בו יש לו את הניסיון הזה, כדאי שיקבל אותו ממטפסים אחרים, מנוסים יותר, ולא ינסה את כל הניסיונות על בשרו (תרתי משמע).

עוד משהו שכדאי לדעת בקשר לעצים כעגינות הוא שסוג העץ משמעותי לא פחות מגדלו. עצי אורן, למשל, הם בעלי מערכת שורשים רדודה, ואינם עגינות טובות כפי שניתן היה לחשוב. כל חורף ניתן לראות עצי אורן שנפלו ביערות כאשר האדמה נרטבת והופכת מעט רכה. במיוחד יש לשים לב כאשר החבלים נקשרים אליהם גבוה והמנוף המופעל על השורשים הוא גדול. לעצים אחרים (אקליפטוס, שקד, אלון ואלה, למשל) תכונות אחרות וכדאי להכיר אותם לפני שבוטחים בהם כעגינות.

גשרים

הסוג השני של עגינות טבעיות הוא גשרים (threads) וקרניים (spikes). גשרים הם בעצם חורים או מחילות בסלע דרכם אפשר להשחיל חבל או רצועה. מחלקים את הגשרים לשתי קבוצות עיקריות: גשרים אנכיים וגשרים אופקיים (גשר אלכסוני ייחשב כאנכי אם הוא קרוב יותר לאנכי, וכאופקי אם הוא קרוב יותר לאופקי).

בגשרים אנכיים העומס (הפועל למטה, בדרך כלל), פועל על בסיס הגשר, או בעצם על הקיר עצמו. עובי הגשר כמעט ואינו משפיע כאן, ולמעשה הגשר מתנהג כקרן, ורק מונע את בריחת החבל מן העגינה. כמובן שפועל כח מסויים על הגשר, אבל הוא קטן יחסית למתיחות על החבל. אם הגשר הוא פנימי, והחבל מושך אותו החוצה, ולא למטה, עולה חשיבותו של הגשר עצמו כאלמנט הנושא את העומס.

בגשרים אופקיים, החבל נוטה להתייצב באמצע הגשר, כלומר במקום הרחוק ביותר האפשרי מן החיבור של הגשר עם הקיר, ולכן במצב בו הגשר חלש ביותר. בגשרים אופקיים יש תמיד עומס על הגשר, וגודלו של הגשר הוא הפרמטר החשוב ביותר בקביעת איכות העגינה. בגשר אופקי כדאי להשתמש כך שלפחות חלק מן העומס ייפול על הקיר (בעזרת חיכוך). כמובן שבגשרים ענקיים אין לכך משמעות רבה.

דבר נוסף שכדאי לבדוק הוא אופי הסלע. סלע סדוק צריך לעורר את חשדותינו באשר לכושרם של גשרים בו לשמש כעגינות. באבן חול, שהיא רכה מאד, נפוצים גשרים הנראים מאסיביים, ולמרות זאת הם חלשים מאד. בסלעי הגיר, הנפוצים בארץ, קל למצוא גשרים שישמשו כעגינות טובות, אך דבר זה אינו נכון לסלע הקירטון הרך, שגם הוא לבן, דומה לגיר ומשופע במחילות וחורי המסה. מכיוון שרוב הסלע בארץ הוא גיר או דולומיט, ניתן לתת כלל אצבע לגבי גשרים בארץ, והוא שאין להשתמש בגשרים הקטנים מעובי פרק היד. כמובן שזוהי הערכה כללית למדי והיא מובאת כאן רק כדי לתת מושג כללי. עגינות מלאכותיות

עגינות מאולתרות נוספות

כמובן, שבאמצע מסלול טיפוס, באמצע מצוק, לא נמצא בולדרים גדולים, וגם עצים או שיחים אינם חיזיון נפוץ. לעומת זאת, מצויים בסלע בדרך כלל חריצים או חורים והם המובילים אותנו אל הקבוצה השניה של עגינות: עגינות מלאכותיות. למעשה, עד לשנות השמונים של המאה הזו, כמעט כל מסלולי הטיפוס היו לאורך חריצים או מערכות סדקים. שתי האסכולות של הטיפוס שהתפתחו, ניצלו את החריצים לקביעת עגינות לאבטחת המטפסים. האסכולה הראשונה, הגרמנית, דגלה בשימוש ביתדות שנתקעו בעזרת פטיש בתוך החריצים. כל יתד כזו שוברת את דפנות החריץ וכך מרחיבה אותו מעט*1*. שיטה כוחנית ודורסנית*2* זו מצאה לה מתחרה באסכולה הבריטית שגרסה כללי אתיקה נוקשים וכבוד רב לסלע ולמסלול מתוך השאיפה להשאיר את המקום בו עברו מטפסים בדיוק באותו המצב בו היה לפני כן.

האסכולה האנגלית עגנה לשם בחריצים על ידי הנחת אבנים קטנות, בגודל המתאים לרוחב החריץ, במקום בו החריץ הולך וצר, כך שניתן להיקשר לחבל קצר או רצועה המקיפים את האבן התקועה בחריץ ולהשתמש בה כעגינה. בניגוד ליתד, אותה קשה לחלוץ לאחר שנתקעה, עגינות כגון זו הנראית בציור ניתנות לשליפה בקלות בדרך כלל (צורה אפשרית נוספת לקביעת עיגונים פשוטים בחריצים הוא נעילת קשר בחריץ או בגשר. גם טבעת יכולה לשמש לצורך זה).

אבן כזו התקועה בחריץ נקראת באנגלית chock stone, ומן השימוש באבנים ממש היתה הדרך קצרה לאבני עיגון המיוצרות באופן מיוחד למטרה זו.

• 1*ביוסמיטי (Yosemite Valley) שבקליפורניה, אתר בו אומצה בהתלהבות שיטת האבטחה בעזרת יתדות בשנות הששים והשבעים של המאה העשרים, הפכו מסלולים של סדקי אצבעות לחריצים גדולים ואפילו לארובות.
• 2*יש לציין, ההגינות, כי גם בגרמניה (Elbsandsteingebirge, ליד דרזדן) קיימים אתרי טיפוס עם כללי אתיקה נוקשים הקובעים מתי מותר ומתי אסור להניח עגינות לאור מסלול, ואפילו אילו עגינות לא יפגעו בסלע. יתדות ובולטים מותרים במרווחים גדולים מאד בלבד, ורק אם אין ברירה אחרת.