מחלת גבהים
אנציקלופדית הטיפוס אינה מקור לייעוץ רפואי!
אזהרה: מאמר זה אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי. הוא מיועד למטפסים המעוניינים לדעת קצת יותר על תנאים הקיימים בהרים גבוהים, על הסכנות שגורמים אלה מציבים ועל השפעתם על בריאות המטפסים.
מחלת גבהים היא תגובה של הגוף ללחץ היחסי הנמוך (למחסור בחמצן) השורר בהרים גבוהים. מחלת גבהים מופיעה החל מגובה של 3500מ' לערך, אצל מטיילים ומטפסים שלא עברו התאקלמות לגובה.
תוכן עניינים
כללי
מחלת גבהים היא למעשה היפוקסיה (hypoxia) או מחסור בחמצן. המכניזם המדוייק אינו מובן לחלוטין, אך די ברור שהוא קשור בהפרשה של נוזלים מרקמות הגוף. זה בא לידי ביטוי באופן חזק בתוך הגולגולת, בהתנפחות של המוח בחלק האחורי של הגולגולת ויצירת לחץ שם. בהתאם לכך גם הסימנים הראשונים של מחלת גבהים הם כאבי ראש ברמות שונות. סימנים נוספים מופיעים על פי רמת ההתקדמות של המחלה. בשלבים מתקדמים של המחלה עלולה להופיע גם הצטברות של נוזלים בריאות (עוד על כך בהמשך).
הסימנים הראשונים למחלת גבהים עשויים להופיע החל מגובה 2500, אך נדיר שהם מופיעים לפני גובה 3000. בגבהים נמוכים יותר עשויים להופיע קוצר נשימה ועייפות מוגברת המיוחסים לגובה, אך כאבי ראש וסימנים מתקדמים יותר הם נדירים בגבהים של פחות מ-3000.
סימפטומים
שלב ראשון
בגובה 3000 ומעלה, 75% מן האנשים יפתחו סימנים כלשהם של מחלת גבהים. הסימנים מופיעים יום-יומיים לאחר ההגעה לגבהים אלה. הסימנים המתפתחים הם: כאבי ראש, בחילות (לפעמים הקאות) סחרחורת, עייפות וקוצר נשימה, הפרעות בשינה והרגשת חולי כללית. הסימנים חמורים יותר באופן כללי, בלילה, כאשר הנשימה מדוכאת. מחלת גבהים ברמה זו אינה מפריעה לתפקוד הכללי והסימנים שוככים בדרך כלל תוך 2-4 ימים, לאחר שהגוף מתאקלם לגובה. ברמה זו של מחלת גבהים ניתן, אך לא מומלץ, להמשיך בעליה מתונה בגובה. חשוב שכל חברי הקבוצה/משלחת יידע על מצבם של האחרים. מחלת גבהים היא גם מצב נוירולוגי ויש סיכוי טוב שהחולה בה אינו מעריך את מצבו באופן אובייקטיבי. כאבי הראש המופיעים בתחילת העליה בגובה הם למעשה שלביה הראשונים של בצקת מוח (ראה בהמשך). כאבי הראש של מחלת גבהים ברמה זו ניתנים להקלה על ידי תרופות. מקובל השימוש בפאראצטאמול ו-ibuprofen. השימוש באספירין שנוי במחלוקת כיון שיש לו השפעת לוואי של "דילול של הדם" (מאיט את קרישת הדם ומגדיל סיכון לדימום פנימי או חיצוני). כאבי הראש עלולים לחזור לאחר שפגה ההשפעה של התרופות הללו. הדבר היחיד שיפסיק אותן הוא השלמת תהליך ההתאקלמות לגובה או ירידה בגובה.
הסימנים המופיעים בשלב הראשון של המחלה (פחות או יותר בסדר הזה) הם:
- כאבי ראש
- אבדן תיאבון
- בחילות והקאות
- חוסר יכולת לישון
- סחרחורת
- חולשה
- קשיי נשימה
שלב שני
רמה זו של מחלת גבהים מתאפיינת בכך שתרופות לא מצליחות להקל על כאבי הראש. יש בדרך כלל מעבר לסדרה הבאה של תסמינים:
- חוסר מוחלט של תיאבון
- בחילות
- הקאות
- חוסר יכולת לישון
- תחושה כללית גרועה
- אטאקסיה (ataxia) - פגיעה בשיווי משקל ובקואורדינציה
אם חלק מאלה קורים, המסקנה היא שההתאקלמות לגובה נמוך יותר עדיין לא הושלמה והחולה עלה גבוה יותר למרות זאת. יש לרדת מיד בגובה. לעיתים מספיקה ירידה של 100-200מ', אבל ירידה של 300-500מ' מומלצת ותביא לשיפור ודאי במצב החולה. ברמה זו של מחלה, שהייה של יממה נוספת בגובה נמוך יותר תפתור, ברוב המקרים, את הבעיה. לאחר שכל הסימנים חולפים ניתן שוב לעלות בגובה.
הסימן האחרון חמור במיוחד והוא יכול להופיע בשלב זה של המחלה והוא מסמן את המעבר לשלב הבא. אטאקסיה היא ירידה בשיווי המשקל ובקואורדינציה.
אם אחד החברים בקבוצה חשוד במחלת גבהים ברמה בינונית, ניתן לבדוק זאת על ידי רמת הקואורדינציה. יש לבדוק אם הוא מצליח ללכת על קו ישר, עקב בצד אגודל. אם לא - יש לרדת בגובה מיד, ורצוי לפני שהוא יגיע למצב שהוא אינו יכול ללכת בעצמו כלל, שאז יהיה צורך לשאת אותו למטה.
שלב שלישי
רמה זו של מחלת גבהים מתאפיינת בהחמרה של כל הסימנים ועוד: קוצר נשימה בזמן מנוחה, ללא כל מאמץ, קושי בהליכה ובעמידה, ירידה בתפקוד המנטאלי והצטברות של נוזלים בריאות (שניתן לשמוע כביעבוע ושריקות בזמן הנשימה, אם יש לכם סטטוסקופ).
מחלת גבהים חמורה דורשת ירידה מידית בגובה, והרבה. במקרים כאלה ירידה של 600מ' היא חיונית לשיפור כלשהו במצב החולה, ועדיף יותר. ירידה של 1200מ' תביא בד"כ לשיפור משמעותי.
בשלבים אלה של מחלת גבהים מופיעות שתי תופעות המזוהות כשתי מחלות בפני עצמן: בצקת ריאות ובצקת מוח. שתי תופעות אלה מקורן בדליפה של נוזלים דרך דפנות נימי הדם, בריאות או במוח, בגלל חוסר חמצן, והן מופיעות אצל מטפסים שעלו מהר מדי גבוה מדי, או שעלו לגובה רב ושהו בו פרק זמן ממושך. תיתכן ההופעה של כל אחת מהן או של שתיהן יחד. כל אחת מהן בנפרד, ללא טיפול, תביא למוות מהיר למדי - תוך כמה שעות .
HACE
בצקת מוח - High Altitude Cerebral Edema - HACE
הפרשה של נוזלים מרקמת המוח, בתוך הגולגולת, מתחילה בהתנפחות של רקמת המוח וגורמת בהמשך להצטברות של נוזלים אלה סביב המוח. שני אלה יחד יוצרים לחץ תוך גולגולתי הגורם להפרעות בתפקוד המוח. זה מתחיל בכאבי ראש הולכים וגוברים, ממשיך בבעיות בשיווי משקל וקואורדינציה (האטאקסיה שהזכרנו קודם), אבדן זיכרון, הזיות, התנהגות פסיכוטית, הפרעות בדיבור וחוסר קוהרנטיות, ובסופו של דבר למוות.
יש עדויות לכך שמטפסים חלו בHACE לא הראו סימפטומים של מחלת גבהים. זה נדיר, אבל קורה.
במרבית ההפרעות בתפקוד ניתן לטפל באופן זמני בדקסמטאזון - Dexamethazone. גם על כך פירוט נוסף בהמשך.
יש הטוענים כי בצקת מוח גם ידועה כמגדילה באופן משמעותי את הסיכוי לאירוע מוחי.
HAPE
בצקת ריאות - High Altitude Pulmonary Edema - HAPE
הצטברות של מים בריאות תגרום לקשיי נשימה הולכים וגוברים. הנוזלים בריאות מפריעים להעשרה יעילה של הדם בחמצן, כתוצאה מכך הדופק עולה וקשה להתאושש ממאמץ. מצב זה עלול להביא להפרעה בתפקוד המוח ולמוות. סימן מוקדם הוא שהשפתיים הופכות כחולות. בשלבים הראשונים קשה לנשום בשכיבה, כי במצב זה הסימפונות נסתמים במים, אבל בישיבה או בעמידה הנוזלים מתנקזים לתחתית הריאות וניתן לנשום ביתר קלות (קל לבלבל תופעה זו עם הרעלת CO2. זהו גז כבד מן האוויר הנפלט בתהליך הנשימה והעשוי להצטבר על קרקעית האוהל ולהפריע לנשימה בשכיבה). סימנים נוספים הם: לחץ בחזה, חולשה, ושיעול עמוק המעלה נוזלים וקצף מתוך הריאות. בלבול והתנהגות לא רציונאלית הם סימנים לכך שלא מגיע אל המוח מספיק חמצן.
ללא טיפול ממשיכים הנוזלים להצטבר עד שהחולה טובע, פשוטו כמשמעו.
דרך טובה לבחון הימצאות של בצקת ריאות היא לבדוק את פרק הזמן הדרוש לחולה להתאושש ממאמץ. עם נוזלים בריאות פרק הזמן הזה יהיה גדול במידה משמעותית. ניתן להשוות לאחרים בקבוצה הדומים ביכולתם.
במקרים של בצקת ריאות יש לתת חמצן ולרדת מיד בגובה, שוב, והרבה. הירידה בגובה במקרים אלה היא עניין של חיים ומוות. רצוי בהקדם האפשרי לפנות את החולה לבית חולים לבדיקה כי יש במקרים רבים שאריות נוזלים שהגוף מתקשה לספוג. ניתן לטפל באופן זמני בנייפדיפין - Nifedipine, פירוט נוסף בהמשך.
מטיילים ומטפסים שחלו בבצקת ריאות, לרוב אינם יכולים לעלות שוב בגובה כי בצקת הריאות תופיע שוב בגובה דומה.
שטפי דם תוך עיניים
High altitude retinal hemorrhages - HARH
תופעה נפוצה נוספת המתלווה למחלת גבהים היא פקיעה של נימי דם בלחמית - החלק בעין האחראי על אספקת הדם לעיניים. תופעה זו מופיעה החל מגובה 4000מ' ונפוצה מאד מעל גובה 5500מ', במיוחד בעליה מהירה תוך מאמץ גדול. שטפי דם כאלה נספגים תוך שבעה עד עשרה ימים מרגע הירידה מן הגובה. שטפי דם כאלה מסוכנים לא בפני עצמם אלא בעיקר כי הם עלולים לפגוע ביכולת הראיה וההתמצאות של המטפס.
בעיות נוספות של עיניים בהרים גבוהים הן קפיאה של העדשה, כתמים בשדה הראיה, צמצום של זוית הראיה ופגיעה של קור בעצב הראיה. כל אלה נפתרים לרוב לאחר זמן מה, אך ברגע שהם קורים, המטפס עלול לאבד את יכולתו לטפס (או לרדת) באופן עצמאי.
טיפול
קיימים שני טיפולים למחלת גבהים, על כל סימניה: התאקלמות (שהיא לא באמת טיפול), וירידה בגובה. כאשר כבר מופיעים סימפטומים חמורים - הטיפול היעיל ביותר הוא ירידה מידית בגובה.
מחלת גבהים היא תוצאה של חוסר בחמצן בגלל הלחץ הנמוך. לכן, הטיפול היעיל ביותר לכל הסימנים של מחלת גבהים הוא העשרה בחמצן. תוצאה זו ניתן לקבל בקלות יתרה על ידי ירידה בגובה, אך גם על ידי תא לחץ או תוספת חמצן לאוויר הננשם.
טיפול תרופתי
הסימנים הראשוניים, כאבי ראש במיוחד, ניתנים לטיפול יעיל במיוחד על ידי פאראצטאמול (אקאמול, תיילנול ודומיהם) ו-ibuprofen. המרכיבים הפעילים בשתי התרופות הללו מקטינים התנפחות ומונעים הצטברות נוזלים ולמעשה מטפלים בבעיה עצמה ולא רק בתסמינים. יש לשים לב כי שימוש מתמשך ובמינון גבוה של ibuprofen עלול לגרום להפרעות עיכול, שלשול וכדומה. המינון המקסימאלי לאנשים מבוגרים, של ibuprofen הוא 2400מ"ג (600מ"ג כל שש שעות), אך לטיפול בכאבי ראש של מחלת גבהים חלשה ותחילת התאקלמות אין סיבה לקחת יותר מ-200מ"ג, ארבע פעמים ביום.
שאר הסימנים המראים על התאקלמות לא שלמה ניתנים לטיפול על ידי דיאמוקס, המשפר את יכולת ההתאקלמות.
מקרים המגיעים לשלבים המתקדמים של מחלת גבהים, בהם מזוהים בצקת מוח ו/או בצקת ריאות יש לטפל בתרופות אחרות לחלוטין. תרופות אלה, שיתוארו כאן בקצרה, אינן משפרות את היכולת להתאקלמות ועוזרות לתהליך, כמו פאראצטאמול או דיאמוקס, אלא באות לייצב את מצבו של החולה ולהשאיר אותו בחיים עד שיגיע לגובה נמוך יותר.
בצקת ריאות ניתנת להקלה בנייפדיפין - nifedipine. נייפדיפין נמכר גם תחת השם פרוקרדיה (Procardia), כתרופה לחולי לחץ דם גבוה. תרופה זו מקטינה את לחץ הדם העורקי בריאות ומקלה על בצקת ריאות. המינון הוא 10מ"ג כל שש-שמונה שעות.
בבצקת מוח יעיל במיוחד לטפל בדקסמטאזון - Dexamethazone (או בשם החיבה שלו - דקס) שהוא קורטיקוסטרואיד המיועד במקור לטיפול בדלקות פרקים והצטברות נוזלים בגולגולת אצל חולי סרטן. החל מ1987-8 החלו להופיע מחקרים המציעים דקס לטיפול בבצקת מוחית של מחלת גבהים. דקס נמכר גם תחת השם דקדרון (Decadron).
במקרים בהם החולה מודע למצבו ומתקשר ניתן לקחת דקס בכדורים. במקרים קשים במיוחד (חוסר קוהרנטיות, דמנציה ואובדן הכרה) מטפלים בהזרקה של דקס. מנה אחת של 4מ"ג בעת זיהוי הבעיה ומנה נוספת לאחר ארבע שעות (אולי אז אפשר כבר בכדורים). חשוב לדעת כי דקס מטפל בסימפטומים ומשפר את הפעילות המוחית לזמן קצר אך אינו פותר את הבעיה. כמובן שבמקביל יש לתת חמצן ולרדת בגובה במהירות האפשרית.
תרופות יעילות ויעילות פחות
דיאמוקס: התרופה היעילה ביותר, שיעילותה הוכחה באיספור מחקרים. יש לה מעט תופעות לוואי והן כוללות חוסר תחושה, רעידות או עיקצוץ וגירוד בקצות האצבעות ובכפות הידיים והרגליים ובאף ובשפתיים. כמו כן התלוננו אנשים על צלצולים באזניים. כל התופעות הללו נעלמות עם הפסקת השימוש בתרופה. חשוב לדעת כי 2-3% מן האוכלוסיה מראים תגובה אלרגית אליה. אנשים אלרגיים לסולפה אינם יכולים לקחת דיאמוקס. הדיאמוקס יעילה במניעה של מחלת גבהים כמו גם בטיפול בה לאחר שהיא מופיעה. כאמור, לדיאמוקס השפעה משתנת חזקה ויש להקפיד על שתיה מרובה בעת השימוש בה.
פאראצטאמול: ידועה גם בשמות אקאמול, דקסמול וכו'. תרופה זו מהווה משכך כאבים וגם מפחיתה התנפחות תוך גולגולתית והצטברות נוזלים ולכן יעילה ביותר לטיפול בשלבים הראשונים של מחלת גבהים. גם לפאראצטמול תופעות לוואי מועטות והשפעה על מרבית האוכלוסיה.
אספירין ואופטלגין: שתי תרופות מקובלות לטיפול בכאבי ראש בגובה פני הים, שאינן יעילות במיוחד לטיפול בכאבי ראש של מחלת גבהים.
ibuprofen: מוכרת בארץ גם בשם אדויל. בעלת השפעה דומה לפאראצטאמול, רק חזקה יותר. מפחיתה התנפחות באופן מהיר ואפקטיבי. תרופה זו משפרת את סיכויי ההחלמה גם מכוויות קור, אבל זה נושא למאמר אחר.
דקסמתאזון: לטיפול בבצקת מוח. זוהי תרופה יעילה מאד ובעל השפעה חזקה ומהירה. מומלץ להשתמש בה באופן מושכל ולא לחרוג מהמינונים המומלצים. לא מומלץ לקחת תרופה זו בכל מקרה והיא מיועדת למקרי חירום בלבד.
נייפדיפין: לטיפול בבצקת ריאות. גם תרופה זו יעילה והשפעתה חזקה. גם היא לשימוש מושכל וללא חריגה מהמינון המומלץ. לא מומלץ לקחת תרופה זו בכל מקרה. זוהי תרופה למקרי חירום בלבד.
ויאגרה: כמה מחקרים מן העת האחרונה טוענים כי ויאגרה משפיעה בדומה לדיאמוקס, והיא יעילה למניעה כמו גם לטיפול במחלת גבהים. אחרים טוענים כי אין לכך כל הוכחה באותם מחקרים עצמם.
גינקו: עץ יפני שמפיקים ממנו בשנים האחרונות תכשירי קוסמטיקה ו"תרופות" טבעיות רבות. יש טענה כי הוא טוב לשיפור יכולת ההתאקלמות ולטיפול במחלת גבהים. טענה זו לא הוכחה.
קוקה: הקוקה הוא שיח שמוצאו בדרום אמריקה, שעליו מכילים קוקאין והם משמשים כסם ממריץ לאינדיאנים תושבי האנדים. יש טענה כי הקוקה עוזר בהתאקלמות לגובה. שווה בדיקה...
טיפולים נוספים
תא לחץ
תא לחץ הוא תא אטום שניתן להעלות או להוריד בו את לחץ האוויר. תאי לחץ הם יעילים מאד לטיפול בכל שלביה של מחלת גבהים (ושל שיכרון מעמקים ובעיות דקומפרסיה, אבל זה אינו קשור כאן), ויש להם שני חסרונות: הם יקרים מאד לאחזקה ותיפעול והם אינם נמצאים באיזורים הרריים ואינם ניתנים לשינוע לשם בקלות.
שק גאמוב (Gamow bag)
זהו למעשה תא לחץ מתקפל ונייד והוא גם נקרא כך: portable altitude chamber או portable hyperbaric chamber. שק גאמוב עשוי מפלאסטיק אטום, עם חלון קטן לפנים. יש לו שסתום לחץ ומשאבה והוא ניתן לניפוח ללחץ גבוה מזה של הסביבה. ניתן להכניס את החולה לשק כזה למספר שעות. מכיוון ששק כזה מאפשר לייצר אטמוספירה בלחץ גבוה מלחץ הסביבה ולדמות גובה נמוך יותר בעד 3000מ' מזה השורר מחוץ לשק, ניתן להקל באופן מידי על מצבו של החולה. יתרה מזו. ההשפעה של שהייה של מספר שעות בשק כזה נשארת למשך 12 שעות, כך שהחולה יכול לרדת בגובה בכוחות עצמו.
שק כזה שוקל 6.3ק"ג ומתקפל קטן למדי והוא נחשב כיום ציוד חירום חובה בכל משלחת לגובה גבוה המכבדת את עצמה.
שק גאמוב נקרא על שם דר׳ איגור גאמוב (שהיה בנו של הקוסמולוג ג׳ורג׳ גאמוב), רופא רוסי/אמריקאי. הוא פיתח במקור מתקן בשם ״הבועה״ (The bubble) כדי לחקור את השפעת תת הלחץ על הפיזיולוגיה האנושית. בהמשך, הוא עיצב את המתקן מחדש ויצר אותו כשק מוארך, שניתן לשאת להרים ולטפל במטפסים במקום.
סיכום
מחלת גבהים היא התפתחות טבעית המופיעה אצל מרבית האנשים השוהים בגובה ללא התאקלמות מספקת. מחלת גבהים שאינה זוכה לטיפול (כלומר ירידה בגובה) עלולה להחמיר והתעלמות נוספת תביא למוות. מטיילים היוצאים לטרקים גבוהים חייבים להכיר את הסימנים ואת כללי הזהירות המונעים התפתחות של מחלת גבהים. כל משלחת להרים שבגובה 5000 ומעלה צריכה להתחשב באפשרות שאחד המטפסים יחלה במחלת גבהים ולדאוג לתכנון שמרני ככל האפשר של לוח הזמנים מחד, ולאספקה של תרופות לטיפול במחלת גבהים על כל ההתפתחויות האפשריות שלה, מאידך. על המטפסים, ובמיוחד על מובילי משלחות ומדריכים להכיר היטב את התרופות ודרכי הטיפול ולהיות ערניים לסימנים המופיעים אצל חבריהם המטפסים ואצלם עצמם.
קריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- מחלת גבהים / מיכה יניב, באתר עמותת מדריכי הטיפוס הישראלים
- הבסיס הפיזיולוגי של מחלות של גבהים
- מחלת גבהים: איבחון, טיפול ומניעה
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
