דירוג מסלולים
דירוג מסלולים הוא נסיון לתת מדד אובייקטיבי לקושי המסלול. זה קצת בעיתי בהתחשב בעובדה שקושי של מסלול הוא מאד סובייקטיבי. התשובה לשאלה "כמה קשה לטפס את המסלול?" תלויה במידה רבה בתשובה לשאלה אחרת: "מי מטפס אותו?". מטפסים הם שונים זה מזה בתכונותיהם: חלק גמישים יותר, אחרים פחות. יש נמוכים, גבוהים, חזקים ברגליים או בפלג הגוף התחתון. יש מטפסים שמסוגלים לטפס מסלולים שליליים וגגות, ברמה גבוהה מאד, אבל פייסים וסלאבים באותה רמה, אין להם בכלל סיכוי. מטפס שטוב בחריצים, לא בהכרח טוב בגגות.
יש שתי גישות עיקריות לדירוג מסלולים: האחת מתיייחסת לצעד הכי קשה במסלול, ועד כמה קשה לעשות אותו. אם הצעד הכי קשה הוא 7a (בדירוג צרפתי), אז המסלול ידורג 7a. גם אם כל הצעדים האחרים הם של 6a, או שכמעט כל הצעדים האחרים הם 6c, הוא ידורג 7a. אם כל צעד וצעד במסלול הם של 7a, אז יהיה קשה מאד, בגלל הפימפום, לעשות את הצעד האחרון, ואז הוא ידורג קצת יותר, 7b, למשל. לפעמים קוראים לדירוג כזה דירוג ספורטיבי.
הגישה השנייה מתייחסת לקושי הכללי של המסלול, ובכלל זה גם לפרמטרים שאינם קשורים ישירות לטיפוס: מה אורך המסלול, עד כמה הקושי אחיד לאורכו, האם הגישה (approach) קלה למציאה, האם יש סיכוי גבוה להיכנס ללילה, האם הגישה למסלול על שלג או קרח וצריך לסחוב הרבה ציוד וכו'. דירוג כזה נקרא דירוג אלפיני.
במקומות רבים, בעיקר בהרים ובמסלולים ארוכים, נהוג לתת את שני הדירוגים: גם של הפיץ' הכי קשה במסלול (הדירוג הספורטיבי) וגם את הקושי הכללי (הדירוג האלפיני). אם אפשר לעבור את החלק הקשה של המסלול בטיפוס מלאכותי, יינתן גם הדירוג במלאכותי.
אפשר למצוא בספר דירוג כזה:
TD+, 7a, 6b(A1), 5L, 5h30m
והמשמעות: +TD, זה הדירוג הכללי, מה שקוראים דירוג אלפיני. הסקאלה היא בצרפתית tre deficille, כלומר "קשה מאד".
7a, דירוג צרפתי ספורטיבי, הפיץ' הקשה במסלול. זה הקושי בטיפוס חופשי.
6b (A1), אפשר לעשות את הקטע הקשה במלאכותי, ברמה A1, אבל חייבים להיות מסוגלים לטפס 6b לפחות, כדי לגמור את המסלול.
5L זה חמישה פיצ'ים (longeurs, או אורכי חבל, וגם באנגלית כותבים ככה).
5h30m, זה חמש וחצי שעות.
סגנון טיפוס מה אני יכול דירוג לאתר
אז מה זה בכל זאת כל שיטות הדירוג האלה? הנה סקירה (חלקית) של שיטות הדירוג:
תוכן עניינים
דירוג מסלולי סלע
צרפתי
הדירוג הצרפתי קובע את קושי המסלול על פי הפיץ' הקשה ביותר, ואת קושי הפיץ' על פי הצעד הקשה ביותר. יש שתי רמות של דירוג, ועוד רמות ביניים. הרמה הראשונה היא מספרים (5, 6, 7 וכו') והרמה השניה נותנת אותיות a b או c בתוך המספר. כך שמסלול קצת יותר קשה מ 5c יהיה 6a.
דרגות הביניים יכולות להיות 6a/b, שאומר בין 6a ל 6b. יש גם +6c שאומר בד"כ שהמסלול לא מספיק קשה להיות 7a, אבל יש בו משהו מוזר, טכניקה משונה או סיקוונס מסובך. כך שאם אתה מכיר אותו, זה לא נראה קשה כל כך, אבל בנסיון ראשון, זה קשה מדי אם זו בדיוק הרמה שלך... אין בדירוג הזה סימן - אלא רק +.
אמריקאי
שנקרא לפעמים YDS-Yosemite Decimal System השיטה של יוסמיטי מתחלקת לשתי רמות והיא שיטה עשרונית. ברמה הראשונה יש דירוג של מספרים מ-1 עד 6. רמה 5 עוסקת בטיפוס חפשי. רמה 6 זה מסלולי טיפוס מלאכותי ולהם יש דירוג אחר.
בנוסף, יש דירוג ביניים, כך שבתוך דרגה 5 יש 5.0 עד 5.9. המערכת במקור היתה סגורה ועשרונית, כלומר שכל מה שיותר קשה מ5.9- הוא כבר ברמה 6, כלומר בלתי אפשרי לטיפוס חפשי ואפשרי רק במלאכותי.או היה, לפחות. השיטה הזו נוסדה בשנות השבעים והמערכת היתה סגורה, כלומר, שהמסלולים הקשים ביותר היו מדורגים 5.9 וכל מה שהיה קשה מדי לטפס היה בדירוג 6. היום המערכת פתוחה ויש מסלולים המדורגים 5.10, 5.11 והיום יש כבר 5.15.
החל מ-5.10 יש גם דירוג אותיות: a b c או d, וגם + או - לכל אות, כך שאפשר לדייק מאד.
אוסטרלי
האוסטרלים הולכים על פשוט. יש רק מספרים, בין 10 ל-33. ככל שהמספר גדול, המסלול קשה יותר. השיטה פותחה בשנות השישים על ידי ג'ון יובנק (John Ewbank) שהמציא גם שיטות לדירוג בולדרינג ומסלולים מלאכותיים. בעצם 10 בדירוג אוסטרלי, מקביל ל 5.1 בדירוג אמריקאי, 11 ל-5.2 וכו'. האוסטרלים (וגם הניו-זילנדים והדרום אפריקאים, שמשתמשים באותה שיטה) הם היחידים שיכולים לטפס דרגה 10 עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.
בריטי
גם לבריטים יש דירוג כפול, אבל שונה. דירוג בריטי משתמש בשתי מערכות נפרדות: אחת מציינת את הקושי הכללי של המסלול, כולל רמת סיכון, איכות העגינות כמה הוא מפחיד וכו'. המערכת השניה היא דירוג טכני והיא אומרת מה הקושי של הצעד הכי קשה במסלול. כך שמסלול קצר, מאובטח היטב עם צעד אחד קשה מאד יכול לקבל דירוג כללי נמוך אבל טכני גבוה, למשל E4/6c. מסלול קל, אבל ארוך, עם עגינות רחוקות וגרועות יכול לקבל דירוג כללי גבוה, אבל טכני נמוך, למשל E7/6b.
הדירוג הכללי הוא על ידי ציון הקושי, מתחיל ב-Easy, דרך Moderate, ממשיך ב- Hard ועוד כמה דרגות עד E (שזה Extremely Severe, ופעם נקרא XS). גם כאן, עם העליה בקושי הטכני פיצלו את הדירוג E לE1- עד E10.
הדירוג הטכני דומה לדירוג הצרפתי שכבר תואר כאן והוא מתחיל מ-4a בדירוג כללי HVS. אח"כ יש 4b, 4c, 5a וכו'.
שיטות נוספות
יש עוד כל מיני מערכות דירוג: גרמנית (אפילו מזרח גרמנית ומערב גרמנית) רוסית, פולנית, צ'כית ואפילו שיטות מקומיות של אתרים ואיזורים. מרביתן לא נפוצות במיוחדואין להן יותר מדי שימוש. למקומות כאלו ישנן טבלאות המרה שניתן למצוא באתרים ברשת או בגיידבוק המקומי.
טבלת השוואת דירוגים
בטבלה הבאה מרוכזים הדירוגים הנפוצים: צרפתי, בריטי, אוסטרלי, אמריקאי ו-UIAA (גרמני) וגם רוסי/פולני/צ'כי, מזרח גרמני, ופיני.
יש טבלאות דומות בהרבה ספרים, והן מעט שונות זו מזו. אין מה להתיחס ברצינות גדולה מדי למקומות בהם הועברו הקווים, אלא רק כמתווה כללי. קובץ:Graqding.jpg
דירוג מסלולים ארוכים
בדירוג של מסלולים ארוכים יש התייחסות לקושי הכללי של המסלול בלבד. זה יכול להיות אורך המסלול, עד כמה הקושי בו מתמשך, כמה ימים הוא לוקח, כמה ציוד צריך, האם התנאים קבועים או משתנים, עד כמה קשה למצוא את הדרך וכו'.
כאמור, מסלול יכול לקבל יותר מדירוג אחד: למשל דירוג אלפיני לקושי כולל, דירוג סלע לפיץ' הסלע הקשה ביותר במסלול ודירוג מיקסד לפיץ' מסויים שיש בו גם קרח.
UIAA
שיטה שהונהגה על ידי הUIAA ואמורה היתה לכלול את כל הסגנונות ולהוות סטנדרט בינלאומי. בפועל, היא נמצאת בעיקר בגיידבוקים ישנים ומשמשת כדירוג כללי למסלולי סלע ארוכים (בדולומיטים, באלפים, בשוויץ, בגרמניה, באוסטריה ועוד). הדירוג מופיע בספרות רומיות מ I עד XI+ כאשר + משמש כדרוג ביניים.
אלפיני
דירוג אלפיני נותן הערכה לקושי הכללי של המסלול על פי הפירוט הבא: שיטה שמקורה באלפים (צרפת איטליה שוויץ וכו') והיום מקובלת במרבית הרכסים בעולם. השיטה מחולקת ל - 7 רמות אשר נהוג גם להוסיף +/- על מנת לתת דירוג מדויק יותר כאשר צריך. הדירוגים הם:
F - facile - קל
PD - peu difficile - קצת קשה
AD - assez difficile - די קשה
D - difficile - קשה
TD - trés difficile - קשה מאד
ED - extrément difficile - קשה באופן קיצוני
לכל רמה יש + ו - או Sup ו Inf, כדי לדייק יותר. דירוג מלאכותי: דירוג של מסלולי טיפוס מלאכותי מתייחס לאיכות העגינות ולא לקושי הצעדים. במסלולי טיפוס מלאכותי אין משמעות לפרטים בסלע כמו חריצים, כיסים (pockets) וכו' אלא במידה שהם מספקים מקום לעגינות.
מסלול מקבל, לכן, דירוג גבוה, אם העגינות בו גרועות. ניתן לומר כי הדירוג הוא על פי הסיכון בטיפוס המסלול.
בולדרינג
השיטה האמריקאית 1
השיטה המקורית, שאינה נמצאת כמעט בשימוש. לפי שיטה זו יש שלוש רמות בלבד: B1, B2, B3. בעיית בולדרינג מקבלת דירוג על פי מספר האנשים שהצליחו אותה (לא און-סייט, פשוט שהצליחו). ההגיון הוא שאם היא קשה, כנראה שמעט אנשים יצליחו אותה.
בפועל, כל בעיה חדשה שנפתחת, אפילו לא כל כך קשה, מקבלת דירוג גבוה, ואם היא באיזור לא פופולארי, היא גם תישאר בדירוג כזה. לעומת זאת, גם בעיות קשות באיזורים פופולארים יזכו למספר רב של חזרות ויהיו מדורגות כקלות.
השיטה האמריקאית 2
היא השיטה המקובלת היום, והיא נהוגה גם בארה"ב וגם מחוץ לה, משתמשת במספרים כאשר משמאל מופיעה האות v ומימין מספר, לדוגמא v3. רמת הקושי המצויה כיום בעולם מצויה בין v1 ל - v15.
השיטה הצרפתית
נוסדה בפונטיינבלו (Fontainbleau) שבצרפת, והיא למעשה אותה השיטה של דירוג הסלע הספורטיבי הצרפתי. למרות השימוש באותה שיטת מספור, הקושי אינו דומה, ובדרך כלל 6a באתרי טיפוס קל בהרבה מ- 6a באתרי בולדרינג.
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
