9. פסילה של חבל הובלה

מתוך Climbing_Encyclopedia
גרסה מ־12:00, 5 בפברואר 2018 מאת מיכה יניב (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שאלה

בין נוהלי פסילת חבל המקובלים אצל מטפסים ישנו סעיף האומר שחבל אשר ספג 5 נפילות מוביל - מומלץ שייפסל. מה השיקולים מאחורי כלל זה? אם מתח הקריעה של חבל תקני הוא, למשל, 3,200 ק"ג, מה זה משנה איזה אירועים קודמים עברו על החבל?

תשובה

אלה, בעצם, שתי שאלות, ונתייחס תחילה דווקא לשאלה השניה. טעות די מקובלת היא לחשוב ש 'מתח הקריעה' הוא המאפיין החשוב ביותר של חבל, וכל שאר תכונותיו הן בעצם משניות. זה עלול אמנם להישמע הגיוני, אבל יש פה מלכודת. כשאומרים 'מתח הקריעה' של חבל, משתמע מזה כאילו לכל חבל ישנו מתח קריעה ידוע שאינו משתנה עם הזמן. אבל מתח הקריעה שנמסר ע"י היצרן (למשל המתח של 3,200 ק"ג המופיע בשאלה) מתייחס רק לחבל חדש. אין לקבל נתון זה כתכונה שצמודה לחבל עד סוף ימיו, אלא רק כנתון התחלתי של החבל כשהוא חדש. למעשה, מתח הקריעה של חבל תלוי במידה רבה בהיסטוריה שלו, ולמרבה הצער - יכול רק לרדת בערכו עם הזמן.

חבלי הטיפוס התקניים עשוים מהחומר 'פרלון', שהוא בינתיים (1998) נחשב למתאים ביותר מבין החומרים המצויים בשוק. נבחין בין שלשה תחומי התנהגות של חומר זה:

1. במתחים לא חזקים נשאר הפרלון בתחום האלסטי; החבל מתארך תחת מתח, אבל עם הסרת העומס הוא שב לאיטו לאורכו המקורי. חשוב לזכור 'לאיטו' כדי להבין שחבל טיפוס מיועד לספוג חלק מאנרגית הנפילה. לולא ריסון זה היה הנופל מתנדנד על החבל כמו יויו ולא מגיע למצב של מנוחה. ישנם אפילו סוגי ניילון שימושיים עבור שקיות רגילות של חנויות, שאם גוזרים מהם רצועה דקה וארוכה ומותחים אותה מתיחה חדה, היא חוזרת במשך כמה שניות, כלומר לאיטה, לאורכה המקורי. אגב, בלמי-זעזועים של מכונית או של אופנוע, גם הם חוזרים לאיטם, וגם יעודם לא שונה בהרבה מזה של חבל טיפוס.

2. מעבר למתח מסוים נכנס הפרלון לתחום הפלסטי. גם אז החבל שב לאיטו, אבל לאורך שהוא גדול מאורכו המקורי. בתחום זה החבל סופג חלק נכבד מאנרגית הנפילה ומספק מידה רבה של ריסון.

3. במתחים חזקים עוד יותר חלק מהסיבים נעשים בעלי עובי לא אחיד, כאשר דווקא הקטעים הדקים יותר של כל סיב הם אלה שמתארכים ביותר ולכן נעשים עוד יותר דקים. חלק מהסיבים נעשים גליים ומידת ההתארכות גדלה עוד יותר. וכל אלה שינויים בלתי הפיכים.

ברור מכאן, שמתח הקריעה של חבל אשר החזיק מתחים גדולים נמוך מזה של חבל חדש, ולכן מן הראוי להתייחם לכושר ספיגת המתחים של חבל כאל מאגר חד-פעמי ההולך ומתדלדל ככל שמנצלים אותו. כאן כדאי להעיר שהחומר 'קבלר', למרות יתרונותיו, לא נקלט עדיין כמחליפו של הפרלון לייצור חבלי טיפוס, בין השאר, כי התחום האלסטי שלו קצר יחסית. ובינתיים פרלון הוא החומר המועדף.

דרישות התקן של ה-UIAA (האיגוד הבין-לאומי של מועדונים אלפיניים), מרשות מתח שאינו עולה על 1,200 ק"ג בחבל הובלה יחיד (single rope) למשל בקוטר של 11 מ"מ, ומתח שאינו עולה על 800 ק"ג בחבל הובלה אחד מתוך כפול (half rope, שהוא אחד מתוך זוג של double rope) למשל בקוטר של 9 מ"מ; והרי כולנו יודעים שמתח הקריעה של חבלים אלה, כשהם חדשים, הוא בקירוב פי 3 מזה. לכן, המספר שנמסר ע"י היצרן כ-'מתח קריעה' יכול היה להיות מידע חשוב, למעשה, רק במקרה הבלתי מציאותי של נפילה אדירה וחד-פעמית, ורק על חבל חדש. בתנאים מציאותיים מתח הקריעה של חבל חדש ִהנו מידע בעל ערך די מוגבל, כי בכל מקרה אדם אינו מסוגל לשאת תאוצה של יותר מ- 10g לאורך זמן, וכ- 15g רגעית (g מסמן כאן את תאוצת הכבידה של כדור-הארץ), כלומר מתח של כ- 900 ק"ג לכל היותר עבור אדם שמשקלו 60 ק"ג.

מכל זה אפשר להבין שבין אם מתח הקריעה של חבל חדש הוא 3,200 ק"ג, או מחצית הערך הזה, או אפילו שליש ממנו - אדם שנופל לא יוכל אף להתקרב למתחי קריעה אלה ולספר אח"כ איך זה היה. לכן, מתח הקריעה הנמסר ע"י היצרן עם כל חבל חדש הוא בסה"כ נתון פחות חשוב ממה שעשוי להיראות במבט ראשון, אף כי הוא מצביע באופן כללי על חוזק החבל.

ישנה עוד נקודה הקשורה בנושא זה שכדאי לזכור. לא פעם נתקלים בסעיף האומר שיש לפסול חבל 11 מ"מ שהתארך בשיעור שעולה על 8%, וחבל 9 מ"מ שהתארך בשיעור שעולה על 10%. כלל זה מובא בתקנונים שונים בודאי עם כוונות טובות, אבל בניסוחו זה הוא עלול להטעות את הממושמעים, אלה שנוטים למלא אחר כללים באופן עיוור, כלומר בלי לחשוב הרבה (היש כאלה אפילו בין מטפסים?). כמעט לא קיים מקרה שבו החבל כולו, מקצה עד קצה, סופג את הנפילה ומתארך במידה אחידה. אם קטע של מטר מהחבל, למשל, התארך ב 20%, אותו הקטע (ולכן החבל כולו) צריך להיפסל. אבל החבל כלו התארך כתוצאה מכך רק ב 0.4%, ולכן לפי הכלל האמור החבל כביכול 'כשר'; מי שנוטה למלא אחר כללים באופן עיוור עשוי לסמוך על החבל בלב שמח, וכאמור - ללא הצדקה.

בשנים האחרונות פשט מנהג, בפרט אצל מטפסים גרמנים, לסמן על החבל לא רק את האמצע, אלא כל 5 מ' אורך. כך יודע בעל החבל באיזה קטע התארך החבל מעל לגבול הנסבל ושולט במצב. כשקוראים תיאור מסלול ותוהים איך זה שאורך הפיצ'ים מובא בדיוק כה רב (38 מ', 43 מ', וכד') אפשר לנחש מיד שאותו מסלול טופס בודאי באחד החבלים האלה, המסומנים כל 5 מ'. אגב, אין שום צורך להיות צמודים דווקא לרווחים של 5 מ', אפשר כמובן לסמן את החבל אפילו כל מטר או 2, או כל 10 מ', הכל כבחירתו של בעל החבל.

ברור שלא צריך להגזים עם החשש מפני עיוות והזדקנות החבל; יש הנזהרים, למשל, שלא לאחסן חבל כשהוא מקופל בקיפול מהיר (קיפול חבל כפול) אלא רק כשהוא מקופל בקיפול קלאסי, שמא יקבל עיוות בכיפופים. זה כמובן מוגזם. ויש הטוענים שאסור לאחסן חבל כשהוא תלוי על קורה, אלא רק כשהוא מונח על מדף, שמא יתארך תחת משקלו העצמי. גם זה מוגזם; אם מישהו יטרח ויתלה סיב פרלון בקצהו האחד ויבדוק במיקרומטר כיצד, תחת משקלו העצמי, החלק העליון של סיב זה נעשה במשך השנים יותר ויותר דק לעומת הקצה התחתון, ייווכח בודאי לדעת שבתקופת חיי אדם (קל וחומר בתקופת חיי חבל) אין להבחין בשינויים כלשהם, וכל הזהירות הזאת בקיפול ואחסון היא די מופרזת, אם כי בלתי מזיקה.

עד כאן בנוגע למתחים. אבל השאלה הראשונה מתייחסת למספר הנפילות המותרות. ובכן, הכלל המצוטט בשאלה למעשה אינו קיים, וכפי שהוא מנוסח אינו לוקח בחשבון את חומרתן של הנפילות. הוא מזכיר את אחת מדרישות התקן של UIAA לחבל חדש, אשר מיד נביא כלשונה, אבל לפני כן - הסבר קטן. מידת החומרה של נפילות אינה גודל מדורג היטב בסולם ערכים רחב. קיימת אמנם הגדרה מדויקת של נפילת UIAA סטנדרטית, אבל אין זה פשוט לדרג לפיה כל נפילה שקורית בשטח, ואפילו רק עד כדי השוואה בין שתי נפילות, כלומר, קשה לומר: זו יותר חמורה - וזו פחות חמורה.

נפילת UIAA סטנדרטית זו נקבעה כנפילה של 80 ק"ג, מגובה של 5 מטר, 2.5 מ' מעל לעגינה האחרונה, על חבל של 2.8 מ', כלומר עם מקדם נפילה (fall factor) של 1.79 כפי שמתואר בציור 9.1.

נזכיר בהזדמנות זו שמקדם הנפילה f (המסומן לפעמים גם ff) הוא היחס בין גובה הנפילה h לבין אורך החבל L שסופג את הנפילה: עיבוד הנוסחה נכשל (קובץ ההפעלה <code>texvc</code> אינו זמין. נא לעיין ב־math/README כדי להגדירו.): ff =\frac{h}{L}

ציור 9.1

התקן של UIAA דורש שחבל חדש יעמוד בחמש נפילות סטנדרטיות לפחות. לא חמש נפילות כלשהן כי אם חמש נפילות UIAA סטנדרטיות. זאת, אגב, אותה דרישת תקן שמזכירה במקצת את הכלל (כביכול) המצוטט בשאלה. אבל, בגלל הקושי האמור (לאמוד בשטח את ff = 5 / 2.8 = 1.79 חומרתן של הנפילות) קשה מאד להשליך מדרישת תקן זו עבור חבל חדש - אל נוהלי פסילה חבל.

שים לב, אילו מתח הקריעה היה גודל קבוע של החבל (שאינו משתנה עם הזמן) לא היה כל טעם לדרוש שחבל יעמוד במספר מסוים כלשהו של נפילות סטנדרטיות. לעומת זאת, אם כל נפילה מוסיפה להזדקנות של חבל הובלה, חבל נחשב בטיחותי במידה סבירה רק כל עוד לא צבר מספר נפילות גבולי, בהתאם לחומרתן. כל זה, כמובן, בתנאי שקריטריונים אחרים (שפשוף, פציעה, אחסון בקרבת צבעים, חומצות או כימיקאלים אחרים, מגע עם מצברים של מכונית, חשיפה לטמפרטורה גבוהה וכו') אינם פוסלים את החבל מטעמים אחרים. ובעניין הטמפרטורות הגבוהות, קיימים הבדלים ניכרים בין החומרים השונים. החומר ארמיד (קבלר), למשל, יכול להגיע עד טמפרטורה של 600°C ללא פגע, ולעומתו החומר 341-SK (ספקטרה) יורד ל - 50% מחוזקו המקורי בהגיעו ל - 100°C בלבד.

ציור 9.2 מביא את שינויי המתח בחבל בתלות בזמן תוך כדי נפילה, כשהקו האפקי התחתון מציין את משקל הנופל. אפשר לראות שהמצבים המתוארים שונים מאוד זה מזה באשר למתח שהם מפעילים על החבל. שש העקומות שבציור 9.2 מייצגות את המצבים הבאים:

א - נפילת מטפס שני אופיינית.

ב - נפילת מוביל אופיינית.

ג - כמו ב', אבל בחבל יותר סטאטי או מקדם נפילה יותר גדול.

ד - כמו ב', אבל בחבל יותר דינאמי או מקדם נפילה יותר קטן.

ה - כמו ב', כולל מקדם הנפילה, אבל מגובה רב יותר.

ו - הישענות אטית על החבל.

ציור 9.2

קצת הבהרות:

המתח המרבי המופעל בזמן נפילה על החבל ועל המערכת, מה שנקרא the impact force, ִהנו כמעט בלתי תלוי בגובה הנפילה עצמה, אלא רק במקדם הנפילה ff. כלומר, שתי נפילות בעלות אותו מקדם נפילה, למשל אחת מגובה 5 מ' ואחת מגובה 30 מ', שתיהן מפעילות על החבל בקירוב את אותו הכוח. גובה הנפילה משפיע רק על משך הזמן שבו הכוח פועל ולא על עוצמתו. (השווה עקומה ה' לעקומה ב' בציור 9.2).

כלל זה מודגש רבות בספרי טיפוס בסיסיים ומוכר היטב למטפסים, והוא עלול ליצור אשליה כאילו גובה הנפילה ִהנו גורם חסר חשיבות. זה כמובן בלתי נכון; אם משך הזמן של הנפילה יותר גדול, הנפילה שקולה כנגד מספר נפילות, ולכן היא תזקין את החבל בהתאם.

נמצא עוד, ששתי נפילות סמוכות בזמן זו לזו על אותו החבל (כלומר מבלי לתת לחבל 'להירגע' בין נפילה לנפילה), השפעתן על הזדקנות החבל גדולה מזו של אותן שתי נפילות כשהן קורות בהפרש זמן גדול זו מזו, ואפשר בודאי לנחש שזה קשור בתכונת 'החזרה האיטית' שהוזכרה לעיל. נזכיר בהקשר זה, למשל, שסדון ופרקינס ממליצים שאחרי כל נפילה בעלת מקדם נפילה של 0.5 = ff ומעלה יינתן לחבל לנוח לפחות 10 דקות כדי שישוב למצבו הנורמאלי.

ברור מכל זה, שנפילה ממושכת (עקומה ה' בציור 9.2) לא רק שהיא שקולה כנגד מספר נפילות, אלא שקולה כנגד מספר נפילות רצופות, ואין להניח שהחבל הצליח להירגע הרבה בין חלקיה השונים של הנפילה. נפילה מגובה רב, לכן, בזה שהיא ממושכת, מקצרת את חייו של החבל במידה משמעותית יותר מאשר נפילה קצרה בעלת אותו מקדם נפילה. נביא עתה דוגמה שתבהיר את שתי הנקודות המרכזיות בטיעון הזה. א' - שמתח הקריעה של חבל תלוי בעברו של אותו חבל, וב' - שמשך הנפילה (גובה הנפילה) ִהנו גורם חשוב ביותר:

יצרני החבלים 'ארובה-ממוט' בדקו מספר חבלי הובלה בנפילות בעלות מקדם נפילה 1.79 = ff (כמו בנפילת UIAA סטנדרטית) אבל במקום הנפילה הסטנדרטית מגובה של 5 מ' = h נבדקה על ידם נפילה של 30 מ' = h. תוצאות הניסוי זעזעו את קהילית המטפסים: מכל חבלי 11 מ"מ ו- 10.5 מ"מ אשר נבדקו, לא היה אפילו אחד שעמד ביותר מנפילה אחת כזאת! אז שלא יהיה ספק: אירועים קודמים בהחלט יכולים לשנות. מעניין שתוצאות הניסויים האלה לא היו צריכות, לכאורה, להפתיע אף אחד, שכן לא חידשו דבר ולא גילו כל עקרון חדש שלא היה ידוע קודם. אבל הן פקחו עיניים רבות בזה שהדגימו בצורה מרשימה את העקרונות הידועים. מכיוון שכל האמור רלוונטי רק לאותן נפילות בהן הנופל נוחת על החבל, מה שתמיד קורה בשיפוע שלילי (ציור 9.1), חייבים להזכיר כאן כלל מאוד בסיסי: נפילה יכולה בהחלט להיות גם יותר מדי דינמית, אם בגלל גמישות החבל יש סכנה שהנופל ייפגע ע"י בליטה שבסלע כמתואר בציור 9.3; צריך להיות ברור לכל מטפס כי במקרה כזה היה עדיף כבר חבל יותר סטאטי, או מקדם נפילה יותר גדול, ובלבד שהתארכות החבל תהיה מינימאלית.

ציור 9.3

מן הנאמר עד כה יכול להתקבל הרושם כאילו חבל מזדקן רק בנפילות, אבל יש לזכור שחבל בהחלט מזדקן גם ללא נפילות. יש אפילו מי שהציע נוסחה להזדקנות החבל ללא נפילות (ראה למשל את החוברת של החברה 'Cassin' לשנת 1990); לפי נוסחה זו ההזדקנות מחושבת כדלקמן:

חשב את האורך המצטבר של כל מסלולי ההובלה שעשה החבל, צרף לזה את האורך המצטבר של כל הגלישות או הטופ-רופים כפול 5 (!), וחבר את הכל. כשהתוצאה מגיעה ל 20 ק"מ, סימן שהחבל עשה את שלו ויכול לצאת לגמלאות.

יש להניח שלא רבים המטפסים המנהלים ספרי חשבונות כאלה לחבלי הטיפוס שלהם, וספק אם יש ערך מעשי רב לנוסחה המוצעת, אבל מעניינת הערכתם של המחברים בנוגע להבדל בין הובלה פשוטה מצד אחד לבין גלישה או טופ-רופ מאידך באשר להזדקנות החבל; הערכה שבהחלט שייכת לנושא הפרק הזה, ושמטפסים רבים היו מן הסתם חושבים כמוגזמת.

נזכיר עוד מגבלה: מקובל שיש להוציא לפנסיה גם חבל ששימש לעתים רחוקות ושלא נשא נפילות חמורות, אבל הדעות חלוקות באשר ל-'גיל הפנסיה'; סדון ופרקינס ממליצים על 4 שנים לכל היותר לכל חבל, אפילו אם שימש מעט מאוד, לעומת שנתיים עבור חבל ששימש בדרך כלל בסופי שבוע, ו- 3 חודשים עד שנה עבור חבל ששימש פחות או יותר יום-יום. זה נשמע מאוד מחמיר, בפרט אם ניקח בחשבון את הניסוים של קלוד בורדון הצרפתי אשר בדק כמה חבלים בני 8 שנים ומצא אותם לגמרי תקינים.

לסיכום, תשובה ישירה לשאלה 'אחרי כמה נפילות צריך לפסול חבל' - קשה לתת. צריך שכל מטפס ידע מה עבר על החבל האישי שלו, וישפוט לפי מידע זה מתי להפסיק להוביל איתו. נוסחה יותר מדויקת מזו - קשה לראות כאחראית.

למרות סיום מתחמק זה, יש לקוות שהתשובה תרמה משהו להבנה. צריך לזכור שרק הבנת התהליכים העוברים על חבל טיפוס תעזור למטפס להחליט עד איזה שלב אפשר למשוך את השימוש בחבל ההובלה האישי.


ולא להיות קמצן על חשבון הבטיחות: לגנוז חבל הובלה ברגע שיש ספק!

קריאה נוספת


המשך לפרק הבא...

חזור לתוכן העניינים...


תרמו לדף זה: אנדריאה ענתי, מיכה יניב ואחרים...