הצגת המקור של הדף "עגינות טבעיות"

[[תמונה: natural pro.jpg|left|300px]]
'''עגינות טבעיות''' הן [[עגינות]] המבוססות על הסלע עצמו או על אלמנטים טבעיים אחרים: בולדרים, גשרים, [[שימוש בעצים כעיגונים בעבודת חבל|עצים]] וכו'. עגינה טבעית יכולה להיות כל דבר הנמצא לאורך מסלול הטיפוס, או מעל המצוק, אליו ניתן להתחבר כעיגון. ניתן לחלק את העגינות הטבעיות לכמה סוגים עיקריים: עצים, בולדרים וגשרים.
==עצים ובולדרים==
עצים ובולדרים משמשים כעגינות טובות בכל מקום בו הם נמצאים. אלו עגינות פשוטות לשימוש, וכל שצריך המטפס לעשות הוא להקיף את העץ או את הבולדר בחבל קצר או רצועה. בולדרים גדולים, ועצים גדולים יכולים להיות עגינות מצויינות, אך מה עם בולדרים בינוניים? ושיחים גדולים?

ברור, שכל אחד מבין, כי שיחים קטנים או אבנים קטנות הם לא עיגונים טובים. הבעיה האמיתית מגיעה כאשר צריך להפעיל שיקול דעת ולהחליט אם להשתמש בבולדר היחיד שיש בסביבה, שהוא בגודל בינוני.

כדאי לנסות ולהביא בחשבון גם גורמים שנראים אולי לא חשובים, או קשורים בעקיפין לעיגון.
דוגמאות:
* עץ גדול העומד מעל מצוק, אולי שורשיו רדודים מאד, ומשקל העץ עצמו, שהוא גדול, עלול לגרום לכך שזו תהיה עגינה טובה פחות משיח פחות מרשים. 
* סלע העומד על משטח של חול יבש, והחבל עלול לחפור ולעבור דרך החול מתחת לבולדר.
* בולדרים במדרון, במקרים רבים, אינם מחוברים היטב לתשתית, והם עלולים להתגלגל עם משיכה. זה נכון במיוחד לבולדרים ש"יושבים" בשלג או בקרח.

הפתרון היחיד לבעיית שיקול הדעת היא כמובן ניסיון. מטפס שרוצה להגיע למצב בו יש לו את הניסיון הזה, כדאי שיקבל אותו ממטפסים אחרים, מנוסים יותר, ולא ינסה את כל הניסיונות על בשרו (תרתי משמע).
===[[שימוש בעצים כעיגונים בעבודת חבל|עצים]]===
כדאי לדעת שסוג העץ משמעותי לא פחות מגדלו. עצי אורן, למשל, הם בעלי מערכת שורשים רדודה, ואינם עגינות טובות כפי שניתן היה לחשוב. כל חורף ניתן לראות עצי אורן שנפלו ביערות כאשר האדמה נרטבת והופכת מעט רכה. במיוחד יש לשים לב כאשר החבלים נקשרים אליהם גבוה והמנוף המופעל על השורשים הוא גדול. לעצים אחרים (אקליפטוס, שקד, אלון ואלה, למשל) תכונות אחרות וכדאי להכיר אותם לפני שבוטחים בהם כעגינות. נושא השימוש בעצים מכוסה בפרוט במאמר על [[שימוש בעצים כעיגונים בעבודת חבל]].
===בולדרים===

==[[גשרים|גשרים (threads)]]==
הסוג השני של עגינות טבעיות הוא גשרים (threads) וקרניים (spikes). גשרים הם בעצם חורים או מחילות בסלע דרכם אפשר להשחיל [[חבלים|חבל]] או [[רצועות|רצועה]]. מחלקים את הגשרים לשתי קבוצות עיקריות: גשרים אנכיים וגשרים אופקיים (גשר אלכסוני ייחשב כאנכי אם הוא קרוב יותר לאנכי, וכאופקי אם הוא קרוב יותר לאופקי).

בגשרים אנכיים, העומס (הפועל למטה, בדרך כלל), פועל על בסיס הגשר, או בעצם על הקיר עצמו. עובי הגשר כמעט ואינו משפיע כאן, ולמעשה הגשר מתנהג כקרן, ורק מונע את בריחת החבל מן העגינה.

בגשרים אפקיים, הגודל של הגשר הוא הפרמטר החשוב ביותר בקביעת האיכות, או החוזק, של העגינה. בגשר אופקי כדאי להשתמש כך שלפחות חלק מן העומס ייפול על הקיר (בעזרת [[חיכוך]]).

כדאי לבדוק גם את אופי הסלע וסוג הסלע. סלע סדוק צריך לעורר את חשדותינו באשר לכושרם של גשרים בו לשמש כעגינות. גשרים בגודל דומה יש חוזק שונה ב[[גיאולוגיה|סוגי סלע]] שונים.

==[[עגינות#עגינות מלאכותיות|עגינות מאולתרות נוספות]]==
כמובן, שבאמצע [[מסלול]] טיפוס, באמצע מצוק, לא נמצא בולדרים גדולים, וגם עצים או שיחים אינם חיזיון נפוץ. לעומת זאת, אפשר למצוא חריצים או חורים והם המובילים אותנו אל הקבוצה השניה של עגינות: עגינות מלאכותיות (כלומר, [[אבני עיגון]] וגם [[בולטים]] ו[[פיתונים]]). למעשה, עד לשנות השמונים של המאה הזו, כמעט כל מסלולי הטיפוס היו לאורך חריצים או מערכות סדקים. התפתחו שתי אסכולות של טיפוס:
* על פי האסכולה הראשונה, הקונטיננטלית (של היבשת, כלומר של הגרמנים, האוסטרים, השוויצרים, האיטלקים והצרפתים), הדבר החשוב היה להגיע לפסגה, לא משנה באיזו דרך ובאיזה אמצעים משתמשים. המטפסים בשיטה זו דגלו בשימוש ביתדות שנתקעו בעזרת פטיש בתוך החריצים. כל יתד כזו שוברת את דפנות החריץ וכך מרחיבה אותו מעט. גם ביוסמיטי (Yosemite Valley) שבקליפורניה האסכולה הזו אומצה בהתלהבות, אם כי למסלולי [[טיפוס מלאכותי]] ולא להרים. השימוש ביתדות (פיתונים) היה אינטנסיבי ביותר, ולאורך שנות הששים והשבעים של המאה העשרים, הפכו מסלולים של סדקי אצבעות לחריצים גדולים ואפילו לארובות.

(יש לציין, למען ההגינות, כי גם בגרמניה (Elbsandsteingebirge, ליד דרזדן) קיימים אתרי טיפוס עם כללי אתיקה נוקשים הקובעים מתי מותר ומתי אסור להניח עגינות לאור מסלול, ואפילו אילו עגינות לא יפגעו בסלע. יתדות ובולטים מותרים במרווחים גדולים מאד בלבד, ורק אם אין ברירה אחרת).

שיטה כוחנית ודורסנית, זו מצאה לה מתחרה באסכולה הבריטית שגרסה כללי אתיקה נוקשים וכבוד רב לסלע ולמסלול מתוך השאיפה להשאיר את המקום בו עברו מטפסים בדיוק באותו המצב בו היה לפני כן.
* האסכולה האנגלית השתמשה בעיגונים בחריצים על ידי הנחת אבנים קטנות, בגודל המתאים לרוחב החריץ, במקום בו החריץ הולך וצר, כך שניתן להיקשר לחבל קצר או רצועה המקיפים את האבן התקועה בחריץ ולהשתמש בה כעגינה. בניגוד ליתד, אותה קשה לחלץ לאחר שנתקעה, עגינות כגון זו הנראית בציור ניתנות לשליפה בקלות בדרך כלל. צורה אפשרות נוספת לקביעת עיגונים פשוטים בחריצים הוא תקיעה של קשר (לדוגמה, [[קשר לופת]]) בחריץ או בגשר. גם [[טבעות|טבעת]] יכולה לשמש לצורך זה.

אבן כזו התקועה בחריץ נקראת באנגלית chock stone, ומן השימוש באבנים ממש הדרך היתה קצרה לאבני עיגון המיוצרות באופן מיוחד למטרה זו, כמו [[רוקים]] או [[הקסים]].

==קריאה נוספת==
* [[חוזק ובטיחות בעיגונים]]
* [[אני רוצה לעגון על סלע לצורכי חילוץ, איך אני יכול לחשב את משקל הבולדר כדי לדעת אם הוא יעמוד בעומס של שני אנשים?]]
==קישורים חיצוניים==

----
תרמו לדף זה: [[משתמש: מיכה יניב|מיכה יניב]] ואחרים...
[[קטגוריה: טיפוס]][[קטגוריה: ציוד]][[קטגוריה: טיפוס הרים]][[קטגוריה: קניונינג]][[קטגוריה: חילוץ]][[קטגוריה: בטיחות]]