הצגת המקור של הדף "4. גלישה בשני חבלים"

==שאלה==
כאשר מטפס צריך [[גלישה|לגלוש על חבל (abseil, rappel)]] ממפלס מסוים למפלס יותר נמוך, השיטה המקובלת היא לגלוש על חבל כפול. ציור 4.1 מביא דוגמה של סידור ל[[גולש אחרון|גלישה על חבל כפול]] שבה נעשה שימוש בענף של עץ (כעוגן), אבל כמובן זה יכול להיות כל עוגן אחר. בתום הגלישה מושכים באחד הקצוות של החבל, וכך מקבלים בחזרה את החבל.

קורה שהפרש הגובה בין שני המפלסים הוא גדול ממחצית אורך החבל, ואז אין מנוס אלא לקשור לעוגן קצה אחד של החבל ולגלוש על חבל יחיד. הבעיה היא אז איך להתיר את הקשר מלמטה בתום הגלישה ולקבל בחזרה את החבל. יש הנוהגים להשתמש [[קשר נפתח|בקשר ש.מ. (שחרור מהיר)]] כמתואר בציור 4.2, ולשחררו בעזרת חבל דק וקל לנשיאה. האם זה פתרון מומלץ?
<div align=center>
<div><ul> 
<li style="display: inline-block;"> [[תמונה: 4.1.jpg|שמאל|ממוזער| 200px |ציור 4.1]] </li>
<li style="display: inline-block;"> [[תמונה: 4.2.jpg|שמאל|ממוזער| 200px |ציור 4.2]] </li>
</ul></div>
<div align=right>

==תשובה==
לא, אין זה פתרון מומלץ, אך לפני הסבר יותר מפורט על קשרים שאפשר לשחררם מרחוק, הערה כללית: לא כל כך מובן מאליו שישנם מצבים בהם 'אין מנוס' אלא לגלוש על חבל יחיד. למשל, אם ברשות המטפסים שני חבלים זהים – אין בעיה; קושרים אותם זה לזה קרוב לקצוות (מומלץ ב[[קשר בוהן כפול]] עם סרחים נדיבים, ראה ציור 2.8) וע"י כך הופכים אותם לחבל אחד בעל אורך כפול. צריך אז רק להקפיד למשוך את הקצה הנכון בתום הגלישה (זה שבהמשכו נמצא הקשר), והבעיה פתורה.

אבל, כידוע, מטפסים אוהבים לחסוך במשקל; עקרונית לכל צמד מטפסים מספיק [[חבל הובלה]] [[[[שיטות הובלה#חבל יחיד|אחד]], ונרתעים מלסחוב שני חבלים במשך כל הטיפוס רק למקרה שייתקלו בצורך לגלוש אורך חבל מלא. הם מוכנים לשאת אתם כחבל נוסף, לכל היותר, חבל דק וקל לנשיאה. כשגולשים על שני חבלים בתנאים אלה (אחד עבה ואחד דק) הבעיה איננה חוזקו של החבל הדק, שהרי עליו לשאת רק מחצית העומס, בד"כ לא יותר מ- 40 ק"ג, אלא דווקא גמישותו. אם החבל הדק מתארך תחת מתח, למשל, ב- 20 ס"מ יותר מהחבל העבה, תחול תזוזה של 10 ס"מ בקטע החבל הנשען על העוגן. זה מצב מסוכן מאוד כי במהלך הגלישה מרפים ומחזירים את המתח מספר פעמים, וכל פעם החבל מתחכך בעוגן הלוך וחזור, ועוד תחת מתח. עד תום הגלישה עשוי החבל להישתייף במידה שתסכן את אותה גלישה, ובכל מקרה תקצר את חייו של החבל. 

גם את הבעיה הזאת ניתן למנוע ע"י בחירה נבונה של שני החבלים. עיון קצר בטבלאות ובספרות על חבלים מראה שקיים תחום רחב מאוד של גמישויות חבלים. מידת הגמישות של חבל נמסרת באחוזי אורך לסמ"ר חתך רוחב תחת עומס סטנדרטי של 80 ק"ג, ומידת אי-גמישותו (התנגדותו להתארכות) נמדדת ע"י המודול M: איזה מתח היה מכפיל את אורך החבל פי 2, אם התנאים האלסטיים היו נשמרים. ערכים אופייניים מובאים בטבלה 4.1:
<div align=center>

{| border="1"
|מודול||אחוזים||תחום
|-
|Kg 1,000||4-8||דינאמי
|-
|Kg 3,500||2-4||סטאטי
|-
|Kg 5,000||1-2||סופרסטאטי
|}
<div align=right>

חבלי הובלה מ[[ניילון|פרלון]] הם בד"כ בתחום הדינאמי, וחבלים לחקר מערות בתחום הסטאטי או הסופרסטאטי. לאחרונה נכנסו לשימוש [[חומרים המשמשים לייצור חבלים, רצועות ורתמות|חבלי קבלר וספקטרה]], בינתיים רק בחבלים דקים יחסית, והתארכותם יכולה להיות מזערית. ברור מזה, בעניין גלישה על שני חבלים שונים, שישנם צירופים רבים של חבל עבה (דינאמי) וחבל דק (סטאטי) שמידת התארכותם מספיק קרובה כדי לשמש חבלי גלישה מקבילים. מסקנה: אם כבר סוחבים חבל דק, בין אם זה ל[[הולינג|הרמת ציוד (Hauling)]] או לגלישה, כדאי לבחור חבל דק סטאטי או סופרסטאטי, ובמקרה הצורך בגלישה ארוכה אפשר לקשור קצוות (והפעם – כדאי יותר ב[[קשר אורגים]] כפול, ציור 1.7) ולגלוש על חבל כפול.

עבור אותם מטפסים שבזמן הובלה מאבטחים ב[[שיטות הובלה#חבל כפול|שיטת החבל הכפול]] (שני חבלים דינאמיים, 8 - 9 מ"מ, במקביל) הבעיה לא היתה מתעוררת כלל. התומכים באיבטוח בשיטת החבל הכפול אינם שוכחים להזכיר נקודה זו כיתרון נוסף של השיטה (היתרונות העיקריים הם, נזכיר, הסתברות נמוכה ששני החבלים ייחתכו על שפה חדה בעת נפילה, אפשרות לאבטח את המטפס השני מכוון אנכי גם בטראברסות, ואפשרות להפריד בין עגינות ימניות לשמאליות בזמן הובלה כדי להקטין את החיכוך).
[[תמונה: 4.3.jpg|שמאל|ממוזער| 300px |ציור 4.3]]
[[תמונה: 4.4.jpg|שמאל|ממוזער| 300px |ציור 4.4]]
[[תמונה: 4.5.jpg|שמאל|ממוזער| 300px |ציור 4.5]]
[[תמונה: 4.6.jpg|שמאל|ממוזער| 300px |ציור 4.6]]
[[תמונה: 4.7.jpg|שמאל|ממוזער| 300px |ציור 4.7]]
[[תמונה: 4.8.jpg|שמאל|ממוזער| 300px |ציור 4.8]]
אבל כל מה שנאמר עד כאן, בעצם, עוקף את השאלה במקום לענות עליה. ועתה לתשובה:

[[קשר נפתח|קשר שחרור מהיר]] הנו בטיחותי רק עם סיבוב נוסף בלולאה עצמה (ציור 4.3) היוצר מעין '[[קשר מוט]]' על החבל המתוח. שימושו העיקרי של קשר זה אינו התרה מרחוק אלא התרה תחת מתח. אין הרבה קשרים שאפשר להתירם תחת מתח, ובמובן זה הוא קרוב-משפחה של [['קשר מרינר']] (ציור 4.4) ושל [['קשר סייסים']] (ציור 4.5). קשר מרינר, השימושי מאוד בחילוץ וב[[טיפוס מלאכותי]], מועדף כשמדובר במיתר דק (כדי למנוע סרבול) וכפול (כדי להחזיק לולאה בין שני המיתרים המתוחים); הוא מובא בציור 4.4 בצורתו הפשוטה, אך אפשר גם להתחיל אותו ב[[קשר איטלקי]]. קשר סייסים שימושי רק כשהחבל קשיח כמקובל בחבלים סופרסטאטיים (כדי למנוע התרה בלתי מכוונת בגלל כפוף החבל), ואילו קשר ש.מ. מועדף כשמדובר בחבל יחיד ועבה. הוא פשוט וטוב, אבל בצורתו הבטיחותית (כמתואר בציור 4.3 ולא בציור 4.2) אדם המתיר אותו חייב להימצא לידו, ולכן אי אפשר להתירו מרחוק. בצורתו הפחות בטיחותית (ציור 4.2) עצם האפשרות להתירו תחת מתח (שזה בד"כ יתרונו ושימושו) מהווה במקרה זה חסרון חמור; הדרישה הייתה צריכה להיות בדיוק הפוכה: היה צריך לחפש קשר שאינו ניתן להתרה תחת מתח אלא רק אחרי הגלישה, כשהמתח הוסר.

בספרו של סמית מוצע בנסיבות אלה להשתמש בלולאת קשר הצלה ובפין כלשהו (למשל ידית של פטיש או פיטון, כמתואר בציור 4.6.) הצעה זו אינה מקובלת על מטפסים, והיא מוזכרת כאן רק לשם שלמות התשובה. יש בה כל החסרונות שהוזכרו לעיל, ועוד: 

א – אחרי משיכת הפין הלולאה נשארת כמות שהיא בקצה החבל; מטפס-הרים מנוסה אינו שש למשוך חבל שבסופו ישנה לולאה היכולה להיתפס בכל זיז, ענף ובליטה, מה שנקרא 'להזמין צרות'.

ב – אם קשר זה משתחרר בטעות, החבל כולו נופל. זה נוגד את הכלל הידוע בגלישה ובטופ-רופ האומר שבכל סידור, אם הקשר משתחרר, צריך להתקבל סידור חבל כפול כמתואר בציור 4.1. אפילו קשר ש.מ. (המושמץ, אמנם) מקיים את הכלל הנדון, ובמובן זה הוא יותר בטיחותי מהצעתו של סמית.

ולקשר סייסים: את הלולאה החופשית (נקודה A בציור 4.5) אפשר להשאיר ארוכה כרצוננו, ולכן הסכנה של שחרור בלתי מכוון אינה כל כך חמורה כמו בשיטה של סמית (ציור 4.6). לעומת זאת קשר סייסים שימושי רק בחבל בעל קשיחות סבירה, אחרת הלולאה ההדוקה B עלולה לכופף את הגשר C ואז משתחרר כל הקשר. גם סידור זה, לכן, אינו ממש מומלץ.

אפשר לשלב בקשר סייסים את הצעתו של סמית (ציור 4.6) בצורה הבאה: קשור תחילה את החבל העבה בקשר סייסים, וחבר אליו חבל דק כפי שמובא בציור 4.5. עכשיו קשור את הפין לאותו חבל דק, אבל לא בקצהו (שהרי קצהו קשור לחבל העבה) אלא כחצי מטר מהקצה, ונעל בעזרתו את הלולאה ההדוקה B של קשר הסייסים (ציור 4.7). לבסוף העבר את קצה הלולאה החופשית A מסביב לפין, וקצר אותה (את הלולאה A עצמה) במידת הצורך כדי למנוע שליפה אקראית מהפין (ציור 4.8). הפין משמש עכשיו גם כאבטוח נגד קשיחות לא מספקת של החבל, וגם כניצרה. משיכת החבל הדק (מלמטה, בתום הגלישה) תשחרר תחילה את ה-'ניצרה', ורק אח"כ תתיר את הקשר.

יתכן שאפשר למצוא לסידור זה (ציור 4.8) יתרונות כלשהם, אבל הוא מסורבל ומסובך, וזה תמיד חסרון. ההסתברות לטעות בפרט זה או אחר יותר מדי גבוהה, ולא פלא שסידור זה לא אומץ לשימוש שוטף ע"י מועדוני הטיפוס השונים ברחבי העולם.

לסיכום: הטוב ביותר הוא לגלוש על שני חבלים במקביל, אפילו אם אחד עבה והשני דק, ובלבד שמידת התארכותם תחת מתח תהיה דומה.

ולא לשכוח: מרבית התאונות, אינן קורות בטיפוס, אלא בגלישה!

==קריאה נוספת==
* [[גלישה]]
* [[גולש אחרון]]
* [[גלישה עם בלוק]]
* [[גלישה עם חבל משיכה]]
----
'''המשך [[5. אבטוח של קשרים לופתים|לפרק הבא...]]'''

'''חזור [[על חבלים וקשרים#תוכן העניינים:|לתוכן העניינים...]]'''
----
תרמו לדף זה: [[אנדריאה ענתי]], [[משתמש: מיכה יניב|מיכה יניב]] ואחרים...

[[קטגוריה:ציוד]] [[קטגוריה:מאמרים מתורגמים ומקוריים]] [[קטגוריה: טיפוס]]