ההר הראשון שלי
הפעם הראשונה שהייתי על הר היתה בשוויץ… אבל זה היה הר של הליכה בשלג, עם אפרואוץ׳ של הליכה על קרחון. אמנם נפלתי לקרוואס, ומשכו אותי החוצה, אבל הסתובבנו איזה 150מ׳ מתחת לפסגה. זה היה אלטשהורן (Aletschhorn, 4194m) אבל זה לא הסיפור. כי לא הגענו לפסגה. ובכלל – יש סיפור אחר…
הסיפור על ההר הראשון שלי בכלל התחיל בנסיעת טיפוס סלע לורדון, צרפת. בקיץ של שנת 1995. היינו בורדון חודשיים, שמתוכם טיפסנו 56 ימים. לא היו ימי מנוחה, תשאלו? אז לא. טיפסנו כל יום. אבל אחרי שלשה וחצי שבועות של טיפוס נכנסה סופה. התחיל לרדת גשם והחלטנו לצאת לטיול לשאמוני. לא ידענו מה זה שאמוני או איפה זה, לא ידענו על ההרים שסביבה, לא ידענו כלום. אבל כולם אמרו ״שאמוני, שאמוני״ (כמו שאני אומר היום). אז נסענו. זה לקח יום וקצת בטרמפים. פתחנו את האוהל בקמפינג רטוב מגשם, זרקנו את התיקים והלכנו לעשות סיבוב בעיר. עף לנו המוח. באמת. היו שם חנות ציוד אחרי חנות ציוד ליד חנות ציוד מול חנות ציוד: חבלים, ראנרים, אמצעי חיכוך, נעלי טיפוס סלע (כל המידות ומלא דגמים), נעלי פלסטיק, גרזני קרח, קרמפונים… היום אני כבר לא ממש הייתי מתרשם מדבר כזה, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלי בשאמוני.
שאמוני של שנות התשעים היתה הרבה פחות קוסמופוליטית מהיום. כמעט אף אחד שם לא דיבר אנגלית (ואנחנו לא דיברנו צרפתית). היו שם בעיקר מטפסים צרפתים (סלע ואלפיני) שהיו שם בשביל ההרים. היו גם תיירים, אבל לא בכמויות שיש היום. במאמר מוסגר אני אוסיף, שאז, אפילו בחורף זה לא היה כזה שוס. אלו היו השנים שאתרי סקי ״מודרניים״ (כלומר סקי-אין-סקי-אאוט) נפתחו בהמוניהם, ועמק כמו שאמוני, שיש בו המון אפשרויות לסקי-טורינג, לסקי אוף-פיסט ומעט אתרים רגילים עם ליפטים ופיסטים הפך לפחות אטרקטיבי לקהל הסקיירים. בהשוואה לעמקים הגדולים שבהם כל האתרים הקטנים היו מחוברים לאתר אחד ענק, בשאמוני היית צריך לבחור איפה לעשות סקי, והיית תקוע שם למשך היום. אבל אנחנו סוטים קצת מהסיפור.
אז הסתובבנו בחנויות ציוד ופתאום, בקומה התחתונה של איזו חנות ראיתי זוג גרזני קרח טכניים בחצי מחיר (כלומר – שניים במחיר של אחד). אלו היו גרזנים מדגם חדש של שרלה מוזר (Charlet Moser), חברה צרפתית קטנה, שפצל קנו כמה שנים מאוחר יותר. הדגם הזה נקרא פולסאר, ונחשב פריצת דרך מבחינת הגיאומטריה והמבנה שלו. היום הוא מרגיש כבד ומסורבל, כמובן…
אז זו היתה מציאה, אבל חשבתי לעצמי ״מה אתה צריך גרזנים טכניים? אתה הרי בכלל לא מטפס הרים״. עזבתי אותם וחזרתי לקמפינג. למחרת בבוקר ארזנו הכל כדי לחזור לורדון, ובאיזה טירוף של רגע חשבתי ״אולי אני אקנה אותם? אולי אהיה מטפס הרים?״
רצתי לחנות שבה היו הגרזנים. לא מצאתי את החנות – היו שם כלכך הרבה חנויות ציוד. נכנסתי לשלוש חנויות ושאלתי, לארבע, לחמש, ובסוף מצאתי אותם. שאלתי למה הם בחצי מחיר ואמרו לי שהם יצאו מתצוגה ויש שריטות בצבע. לא ראיתי את השריטות. שילמתי, לקחתי אותם ויצאתי. הלכתי שמח לקמפינג. היו שם שני מטפסים רוסים. שאלו אותי למה אני מחייך ככה. הראיתי להם את הגרזנים והם שאלו ״ואיפה הלישים?״ מרוב שלא היה לי מושג מהחיים שלי – אפילו לא ידעתי שאני אמור לקבל עם הגרזנים גם את הרצועות שמחברות אותם לידיים. רצתי בחזרה לחנות, הסברתי בקושי מה אני רוצה וקיבלתי שתי רצועות צהובות עבות, מסורבלות למראה, ובכלל לא נוחות על הידיים…
שאר הנסיעה עברה בשלום, רק שכל מי שראה אותי באתרי טיפוס בדרום צרפת (כלומר בורדון) מסתובב עם זוג גרזני קרח טכניים על התרמיל שלי או ליד האוהל, פרץ בצחוק רם. הייתי הבדיחה של הקמפינג. באמת…
כמעט שנה חלפה, ושוב התקרב הקיץ. הגיע הזמן לתכנן את נסיעת הטיפוס הבאה. תכננתי לחזור לצרפת, אבל אמנון שילוני, שהיה אז מזכיר המועדון האלפיני הישראלי (שהיום מוכר כ״התאחדות הטיפוס״) הפנה אלי מישהו מחברת קמפ-אאוט, שהיתה חברה ישראלית שניסתה להגיע לשוק התרמילאים הענק שהיה כבר אז ולהתחרות בענקיות בינלאומיות כמו Lowe שדי שלטו בו. הם חיפשו מטפס ישראלי צעיר לספנסר באיזו משלחת להר בדרום אמריקה כפרוייקט פרסומי. הנציג של קמפ אאוט, איצלק שמו, היה צ׳כי במקור, וכבר ספינסר איזו משלחת של צ׳כים לאיזשהו הר לפני כן. הוא יצר איתם קשר שוב וחיפש נציג ישראלי לצרף אליהם. ההר שחשבו עליו היה האלפמאיו, בפרו.
למעשה, הישראלי שהיה אמור להצטרף אליהם היה טל אזולאי, שהיום הוא הבעלים והמנהל של אלפיין סטייל. אבל הוא לא היה יכול מסיבותיו שלו, וככה זה הגיע אלי.
אני חשבתי שזה לא ממש מתאים לי, כי הנסיון שלי בהרים לא היה קיים, למעשה, אז קצת חששתי וקצת התלבטתי. באותו זמן היה איזה מקרה של בוגר סיירת מטכ״ל שנפל לתוך איזה קרוואס בהימאלאיה ההודית, והציעו לי לצאת למשלחת חילוץ לגופה שלו. בתור מילואימניק של מדור טג״ח, התאמתי לא רע למשימה הזו. כשסיפרתי על זה לנורית היא אמרה: ״אם היית מת כאן, אולי הייתי מארגנת משלחת שתזרוק את הגופה שלך באיזה קרוואס בהימאלאיה ההודית. אבל בכיוון ההפוך זה נשמע לי טפשי״. ככה, בעצם, התקבלה ההחלטה.
חוץ משני הגרזנים הטכניים האלו – לא היה לי שום ציוד מתאים. ביגוד תרמי מכל מיני ספונסורים סידר לי איצלק. שק שינה, וקרמפונים קיבלתי בהשאלה מהמחסן של מדור טג״ח. הקרמפונים היו Foot Fangs ישנים של Lowe/camp. זהו דגם של עם חודים קדמיים אנכיים, שתכנן ועיצב אלכס לואו במיוחד לקרח של מפלים. הם נחשבו לטובים כשיצאו, אבל היו כבדים ומסורבלים, בטח בהשוואה ל-G20 שיש לי היום…
וכך, בתחיל יוני 1996 טסתי לפראג לפגוש את שאר המשלחת. היו עוד שלשה צ׳כים חוץ ממני. כולם חזקים ומנוסים. המוביל, מיכל שמו, היה שנה לפני כן במשלחת חורף לאנאפורנה. הוא סיפר שנתקע באוהל על ההר למשל שבועיים, נגמר האוכל, ולא ידעו מתי הסופה תיגמר. הם לא הגיעו לפסגה והוא חזר הביתה עם 21 קילו פחות, אבל בריא ושלם.
בפראג מה שעשיתי היה בעיקר לקנות נעלי טיפוס הרים מתאימות להרים הגבוהים של האנדים. קניתי זוג של אסולו (Asolo) שהיו כבדות ומסורבלות, אבל חמות. חוץ מזה היו לי כמה ימים להסתובב קצת בעיר ולחכות לטיסה לדרום אמריקה. אבל עכשיו כבר היה לי את כל הציוד.
נחתנו בלימה, ולמחרת נסענו להוארז, בירת הטיפוס של פרו. סביבה עיירות קטנות והרים נישאים. כהכנה והתאקלמות ראשונית התכוונו לטפס על הפיסקו, הר לא קשה בגובה 5752מ׳. לפחות אז הוא היה לא קשה. בשנת 2012 היתה התמוטטות גדולה בבסיס ההר, וכעת המסלול הרגיל אל הפסגה דורש טיפוס של כמה עשרות מטרים של קרח תלול. בכל מקרה – זה שהוא היה אז הר לא קשה לטיפוס, של הליכה מתונה אל הפסגה – לא עזר לנו. לאחר כמה שעות טיפוס ממחנה הבסיס נכנסה סופת שלג גדולה ואילצה אותנו לסגת. מההר הראשון ברחנו בלי פסגה.
המשכנו להר השני, שהיה למעשה גולת הכותרת של הנסיעה: האלפמאיו (5947מ׳). בשנת 1966 הוא זכה בתואר ״ההר היפה ביותר בעולם״ בתחרות של צילומי הרים במינכן. מאז הוא נקרא כך על ידי הפרואנים. בספרדית: La Montaña más Bella del Mundo. אני לא יודע אם זה נכון, אבל האלפמאיו הוא בהחלט הר יפה.
מצפון הוא נראה כפירמידה לבנה, כמעט מושלמת.
ממערב, הצד שמטפסים בדרך כלל, הוא נראה כטרפז עם עשרות קולוארים לבנים, מושלגים לגמרי שמובילים אל קו הרכס ולפיסגה. קולוארים כאלו מאפיינים את כל רכס הקורדיירה בלנקה (Cordillera Blanca), שבו נמצא האלפמאיו. הקולוארים האלו נוצרים בגלל משטר רוחות קבוע וייחודי, שגם מערים שלג בקרבת קו הרכס ובונה שם גושי קרח ענקיים שתלויים על בלימה.
נסיעה של כמה שעות, ועוד הליכה של שלשה ימים עם חמורים שסוחבים את רוב הציוד, הביאה אותנו אל מחנה הבסיס של האלפמאיו.
מחנה הבסיס הוא כבר בגובה 4300מ׳ ודורש קצת התאקלמות. משם מקובל לעלות למחנה ראשון – מחנה המורנה, מחנה שני על ההר ומשם יוצאים ליום פסגה. סה״כ – שלשה ימים על ההר. מיכל, הצ׳כי הראשי, הכניס אותנו למן מיני תכנית אימונים שבה עלינו כל יום קצת יותר גבוה, וחזרנו למחנה. אחרי שעלינו וירדנו במשך כמה ימים, עלינו להר. ביום הראשון – למחנה המורנה, בגובה 4950מ׳, בערך. למחנה הזה כבר הגענו רק שלשה. אחד הצ׳כים (אני אפילו לא זוכר מה היה שמו) הרגיש חולה והחליט לוותר על ההר. זה אומר שאנחנו שלשה מטפסים עם שני אוהלים. במקום שכל אחד ייקח חצי אוהל – אנחנו סוחבים קצת יותר…
מרבית הדרך למחנה הבא עולה על המורנה. מורנה זה גל אבנים שהקרחון קרע מההר, גרס אותן קצת, בלע אותן ואז הקיא אותן לצדדים שלו, בתור ערימות מאורכות של אבנים. מבחינתנו זה אומר שביל גרוע, שעולה על בולדרים וסלעים, קצת טרברסות מגעילות על מדפי סלע והרבה דרדרות של עפר ואבנים רופפות. בכלל לא הכי כיף בעולם. די מוקדם התברר שכל אחד מאיתנו הולך בקצב שונה לגמרי. מיכל, הצ׳כי הראשי היה הכי מהיר, בהפרש ניכר מכולנו.
לאחר כמה שעות הליכה על סלע, מגיעה החצייה של הקרחון. הדרך מתפתלת ביו קרוואסים קופצת מעליהם לפעמים ואז מגיעים לחלק הקשה ביותר של היום: קטע לא קצר של טיפוס קרח תלול שמוביל לאוכף, שמעברו ניתן להגיע לפייס המערבי של ההר. זה מתחיל ב-40 מעלות בערך, והופך לתלול יותר עד שבסוף זה מרגיש ממש כאילו עומדים על קיר. אני מעריך שהחלק האחרון הוא של כעשרים מטר בשיפוע של 65-70 מעלות בערך. אני מניח שהיום הייתי עושה את זה בלי היסוס, אחרי שניים וחצי עשורים של נסיון בקרח ועם הקרמפונים והגרזנים שיש לי היום. אבל אז הייתי חסר ידע וחסר נסיון ועם ציוד של שנות השמונים-תשעים של המאה הקודמת. למעשה, זו היתה הפעם הראשונה שתקעתי את הגרזנים, אלו מתחילת הסיפור, בקרח ממש. מצד שני – הייתי צעיר וטיפש, ורציתי להיות מטפס הרים. אני לא ממליץ על זה לאף אחד, אבל נתתי את כל מה שיש לי, ללא אבטחה, ללא שכל, על קיר הקרח שמוביל לאוכף. יצאתי מזה מתנשף, ולא רק בגלל הגובה. אחרי הקטע הזה עוד כמה מאות מטרים של הליכה בשלג, בירידה, ומגיעים למחנה הגבוה.
מהמחנה, בגובה 5300מ׳ כשבע מאות מטרים מתחת לפסגה, נחשף הפייס המערבי של ההר במלוא הודו. קיר אדיר, תלול, של שלג וקרח. מתחיל בזווית של 55 מעלות והופך תלול יותר ככל שעולים. הקטע האחרון, לא ידעתי אז, הוא תלול ממש, קרוב לאנכי!
המסלול שהתכוונו לטפס הוא המסלול המקובל, מה שבאלפים היו קוראים ״המסלול הרגיל״ (Normal route). על האלפמאיו הוא נקרא פרארי. כמו המכונית. אבל זה לא כי הוא עולה ישר ומהר (כמו המכונית) עד הפסגה. הוא נקרא על שם קזימירו פרארי (Casimiro Ferrari), שהוביל קבוצה של אלפיניסטים איטלקים ופתח את המסלול לראשונה בשנת 1975.
מה עושים במחנה? מרתיחים מים. אוכלים מרק, מכרסמים עוד משהו ונכנסים עם כל הבגדים לשקי השינה. מנסים לנוח ומתכוננים ליום הפסגה.
בשעה שתיים אחרי חצות מתחילים להתארגן: הנעליים קרות מאד, האצבעות קפואות, שמים קרמפונים, זה לילה, מדליקים פנסי ראש. שותים משהו חם ויוצאים. יש לי חבל בתיק, אבל אני לא מבין למה. אני פשוט שם חבל כי מיכל אמר לי. שלשתנו יוצאים יחד אבל שוב: הוא מהיר יותר מכולם. אחרי רבע שעה אני כבר לא רואה אותו. הוא יצא מאלומת הפנס שלי. אני מסתכל מאחורי ורואה רחוק את המטפס השלישי (שגם את שמו שכחתי). בקיצור – אני לבד על ההר!
השביל בשלג יורד קצת, חוצה שדה שלג רחב ומתחיל לעלות לכיוון הרימה. זהו החריץ האדיר שמקיף את כל ההר, ונוצר במקום שבו השיפוע משתנה מתלול למתון, והקרחון ״סוחב״ איתו את תחתית המדרון. במקרים מסויימים, החצייה של הרימה היא החלק הכי קשה והכי מסובך במסלול. כאן זה לא המצב. השביל עובר את הרימה במקום שהוא ״שובר״ למטה, עובר מאפקי (לרוחב ההר) לאנכי (יורד במדרון). החצייה במקום הזה היא טרברסה מהשלג הרך שלמטה, לשלג הקשה יותר שלמעלה. נראה שגם במקרה של התפרקות של השלג, נפילה תיעצר בשלג הרך שמתחת.
חציתי את הרימה והתחלתי לטפס. באיזור הזה השיפוע הוא 55 מעלות. השלג קשה, אבל לא קרח ממש. זה אומר שכשמטפסים אפשר להישען על הגרזנים בגובה המתניים, ולעלות בפרונט פויינטינג (כלומר – רק על החודים הקדמיים של הקרמפונים). אבל אפשר בכל מקום כמעט לבעוט כמה בעיטות חזקות ולעמוד על כל הסוליה. זה מאפשר לשרירי התאומים לנוח קצת. המשכתי לטפס. על ההר, תחושת הזמן אובדת לחלוטין. כל מה שחשוב זו ההתקדמות. לא חשוב כמה כבר עברתי, לא חשוב כמה עוד נשאר לי. חשוב רק הצעד הזה שאני עושה עכשיו. התיק קצת כבד. הנשימה כבדה יותר. אני בועט ודורך, עוד צעד ועוד צעד. המדרון הופך תלול יותר, אבל בהדרגה, ופתאום כבר יותר קשה לעצור לנוח. השעות חולפות ואור ראשון מפציע מעבר להר. אני מפנה מבט ורואה את הנוף משמאל נפרש לעיני במלוא ההוד וההדר שרכסי הרים יכולים לספק. אני מסתכל למטה ורואה רחוק מתחתי עוד נקודה על המדרון – החבר השלישי בקבוצה. למעלה אני לא מעיז להביט.
אני ממשיך וממשיך וזה לא נגמר. אחרי הרבה שעות: שמונה? תשע? מיכל יורד בטיפוס. שואל מה שלומי, ומספר שכבר הגיע לפסגה והוא בדרך למטה. הוא באמת מטפס חזק. הוא יורד בטיפוס ואני ממשיך לעלות.
עוד קצת זמן עובר בטיפוס ואני פתאום מרגיש שהמדרון תלול הרבה יותר. אני ממש תלוי על הידיים והגרזנים. הגרזנים כבר לא תקועים בשלג קשה אלא בקרח שקוף. ואני נמצא בתוך ארובה של קרח. אני מנסה להתארגן על קטע הטיפוס התלול הזה ונזכר בארובות של ההר הגבוה בסיני. שולח רגליים לצדדים ועומד בברידג׳ינג. עכשיו התאומים צורחים אבל העומס ירד מהידיים ומהכתפיים. אני ממשיך כמה צעדים בברידג׳ינג וחוזר למשוך קצת עם הידיים. עוד צעד ועוד צעד. מתחתי 700מ׳ של קיר קרח ללא שום נקודת עצירה. מזל שלא הייתי פנוי לחשוב על זה כי הפחד בטח היה משתק אותי. אבל הייתי לגמרי שקוע בצעדים: ליי באק עם הגרזן על עמוד קרח, מעלה רגליים, נכנס לברידג׳ינג ותוקע את הגרזנים יותר גבוה. עוד מטר ועוד מטר, ופתאום אני מניף את הגרזן והוא שוקע בשלג רך. השיפוע מתמתן פתאום ואני מוצא את עצמי יושב ברכיבה על הפסגה. רגל אחת מעל קיר הקרח שטיפסתי, ורגל שניה מעל תהום של קילומטר בצד השני. טירוף גמור!
למעשה, רק עכשיו כשאני כותב את הסיפור הזה ונובר בצילומים ובסרטים הישנים, אני מבין שהמסלול שטיפסנו זה לא הפרארי בכלל. אנחנו טיפסנו מסלול אחר: פרנץ׳ דירקט, שעולה ישר לפסגה. הפרארי עולה קצת שמאלה מהפסגה ואז הולך בטרברסה על קו הרכס לפסגה. לי לא היה לאן לעלות יותר. הגעתי ישר לפסגה!
אני לא מאמין שזה נגמר.
אבל זה עוד לא נגמר, השעה כבר די מאוחרת, בערך 11:00, ועוד צריך לרדת. אני מרגיש מאחורי משהו קשה: יש שם יתד שלג תקועה עמוק וחזק. ביתד מושחל פרוסיק ועליו טבעת. אני מבין סופסוף למה מיכל אמר לי לקחת חבל בתיק. הקטע התלול הוא של 50מ׳ בערך, אבל החלק התחתון יותר סביר. כנראה ש-30מ׳ (חבל 60 על כפול) יספיק. אני מעביר את החבל בטבעת, מתחבר לגלישה ואז אני רואה את המטפס השלישי מגיע לחלק התלול. כנראה שהקצב שלי הלך והאט והוא סגר את הפער. אני מחכה לו קצת ורואה אותו מתקדם על קטע הקרח התלול וזה מפחיד! ממש!
הוא מגיע למעלה. אנחנו מחליפים כמה מילים, הוא מוציא את החבל השני מהתיק ואני קושר את שני החבלים יחד. עכשיו יש לנו 60מ׳ חבל, שזה מספיק כדי לעבור את הקטע התלול ביותר. אני מתחבר לגלישה, מקליפ את הגרזנים לרתמה וגולש. אני בוחן היטב את ארובת הקרח תוך כדי גלישה. אני לא מאמין שאשכרה טיפסתי את הטירוף הזה. אני מתקרב לקצה החבל ומה עכשיו? אני עוצר וחושב רגע: אם אמשיך לגלוש – אתקע על הקשרים בקצה. אם אפתח את הקשרים? איך אוכל למשוך את החבל על הקיר התלול הזה?
אני ממשיך כמעט עד הקצה, פותח את הקשרים בשני הקצוות. שולף את הגרזנים ותוקע אותם בקרח. גם קרמפונים. אני עומד בתחתית ארובת הקרח, מושך את החבל החוצה מאמצעי החיכוך וקושר שוב קשרים בקצה. אני מחכה למטפס האחר שיגלוש עד אלי. אנחנו מקפלים את החבלים וממשיכים לרדת בטיפוס. זה מתיש. אני כבר עשר שעות על ההר, וזה עדיין תלול. טיפוס בירידה זה לא פחות מעייף, אבל אחרי איזה 200מ׳ נוספים של ירידה השיפוע כבר התמתן מספיק ואני יכול לעצור לנוח. אבל לא יותר מדי. יש עוד הרבה לרדת.
גם בירידה אני קצת יותר מהיר מהחבר האחר בקבוצה. אני מגיע למחנה ב-15:30. השמש די נמוכה. אנחנו לא נספיק לחזור למחנה הבסיס היום. כמובן שמיכל כבר מזמן לא שם. הוא המשיך לרדת, ומזמן כבר עבר את המחנה הבא. אנחנו ניאלץ לבלות עוד לילה על ההר.
נכנסים לאוהלים. הצ׳כי השני הגיע שעה ומשהו אחרי. כבר היו לו מים חמים ותה מוכן לשתות. הוא שתה משהו והתמוטט לתוך האוהל. על לרדת עד למטה היום ברור שאין מה לדבר. בילינו עוד לילה על ההר, במחנה העליון. למזלנו – מזג האוויר האיר לנו פנים. היה לילה קר, אבל למחרת היה עדיין בהיר. ארזנו את האוהל, דחפנו הכל לתרמילים וירדנו למחנה הבסיס.
לא היו אז אייפדים או אייפונים או נגני mp3. היה לי דיסקמן של פנסוניק וכל הדרך התנגן לי באזניות מאיר אריאל, שליווה אותי אל ההר הראשון שלי, ובחזרה. במיוחד השיר הזה:
יש עוד כמה סיפורים מהנסיעה ההיא לפרו: איך טיפסנו גם על ההואסקרן, 6768מ׳ (גם בסולו, אבל זה די הר של הליכה), איך אכלנו עוף צלוי שהתברר שהוא בכלל איזה מכרסם גדול (הצ׳כים אמרו: ״מיכה אכל עכבר״), איך כמעט נשדדתי בלימה ואיך כמעט פספסתי את הטיסה חזרה לארץ כשנרדמתי בשדה בהולנד עם ג׳ט לג מטורף.
אבל זה היה הסיפור על איך טיפסתי את ההר הראשון שלי. האלפמאיו.
כמה קישורים:
מאמר על האלפמאיו (כולל על התאונה בה נהרגה אופירה) בעלון המועדון האלפיני, משנת 2003
כתבה באיטלקית, אבל עם תמונות מהמסלול עצמו (הם טיפסו קשורים, איזה ילדות קטנות…)